חזון נחום קצו

ויו"ט, ועיין בי"צ יו"ד ח"ב סי' קנ"א להקל לצו"ג וע' ג"כ מהרש"ם ח"ג סי' שס"ו ובס' נפש חי' בזה: ובמ"ש בח"ס דממ"ש הראב"ד שאין טומאת כהנים בזה"ז דכולנו ט"מ ע"כ כוונתו דכולנו ט"מ ע"י המשכת אוהלים א"כ ש"מ דס"ל דהמשכת אוהלים הוא מה"ת ולפי"ז לכאו' אין לצרף שי' הש"ך דהמשכת אהלים הוא רק דרבנן לשי' הראב"ד אבל בשו"ת שער הזקנים ביאר דמ"ש הראב"ד שכולנו ט"מ הוא ע"ד ששלח רח"כ לר"ת בתוס' נזיר (נ"ד) שהוא משום חרב ה"ה כחלל דאיזה בית אשר תבנו לי וכן מבואר בדברי המל"מ ה' אבל ואע"ג דבטומאת חרב ה"ה כחלל אין כהן מוזהר עלי' מ"מ מקרי מחולל ועומד שאין איסור עוד על הכהן לטמא עצמו במת, וא"כ יתכן שפיר בשי' הראב"ד ז"ל דהמשכת אוהלים הוא רק דרבנן כסברת הש"ך דחזי' לאצטרופי: ובשו"ת שער הזקנים הקשה ע"ז דאיך אפשר לומר דנטמא בטומאת חרב כחלל אין כהן מוזהר אח"כ לטמא עצמו במת דא"כ בטלה טומאת כהנים לגמרי שהרי יש תחבולה לכהן תמיד שיטמא עצמו למת ע"י שמתחלה יגע בטומאת חרב כחלל שאין הכהן מוזהר עלי': אבל הנ"ל בזה הנה שי' הראב"ד ז"ל הוא על יסוד מתני' דשמחות (פ"ד מט"ז) דפליגי ר"ט ור"ע בנטמא בו ביום דר"ט מחייב ור"ע פוטר ועתו"ס שבועות (י"ז) וע"כ שי' הראב"ד דגם עכשיו בזה"ז שכולנו ט"מ והוי נטמא בו ביום דליכא אי' טומאת כהנים לר"ע, ולפי"ז נראה דר"ט ור"ע אזלי לשיטתי' דלא קשה לר"ע דא"כ בטלה טומאת כהנים בכל זמן ע"י תחבולה שיטמא עצמו מתחלה בטומאת חרב כחלל דאליבא דר"ע אין קושי' דמאי בכך שהרי במתני' דזבים (פ"ב מ"ב) ר"ע אומר אכל כל מאכל ושתה כל משקין אמרו לו אין כאן זבין מעתה, אמר להם אין אחריות זבין עליכם, ולפי"ז הכ"נ יאמר ר"ע אין אחריות טומאת כהנים עליכם דאם באמת יעשה תחבולה לטמא עצמו תחלה בטומאת חרב לא יהי' עליו אי' טומאת כהנים בכל זמן ולכך שפיר אמר ר"ע דנטמא בו ביום דפטור אבל ר"ט ס"ל כאמרו לו אין כאן זבין מעתה לכך ס"ל ג"כ דאפי' נטמא בו ביום חייב דאס"ד דפטור א"כ אין טומאת כהנים מעתה ע"פ תחבולה לטמא עצמו תחלה בטומאת חרב, והיא הערה יקרה: עוי"ל דר"ע לשיטתו מטעם אחר, דבמתני' דנזיר (נ"ו) דאר"א משום ר' יהושע דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין עלי' על ביאת מקדש ואר"מ לא תהא זו קלה מן השרץ ובשו"ת רח"כ או"ח סי' ט"ו כתב דתלוי' פלוגתתם בפלוגתא דר"ע ור"א במתני' דלקמן בסמוך אי דנין ק"ו מהלכה ור"מ ס"ל כר"ע דדנין ק"ו משרץ כפירש"י וממילא דגם ר"ע ס"ל כר"מ דאפי' טומאה שאין הנזיר מגלח עליו חייבין עלי' משום ביאת מקדש ולפי"ז ניחא שפיר מה דס"ל לר"ע דנטמא באותו יום אין מוזהר על הטומאה ולא תקשי לדידי' דא"כ בטלה טומאת כהנים ע"י תחבולה שיטמא עצמו תחלה בטומאת חרב שאין הנזיר מגלח עלי' ואין כהן מוזהר עלי', זה אינו דר"ע לשיטתו דאפי' באין הנזיר מגלח עלי' חייב על ביאת מקדש וא"כ מכש"כ דכהן מוזהר עלי' וממילא ליתא לתחבולה שיטמא עצמו תחלה בטומאת חרב כיון דאפי' על טומאת חרב מוזהר לשיטתו, אבל ר"ט ס"ל כר"א במתני' דנזיר דעל טומאה שאין הנזיר מגלח א"ת על ביאת מקדש וה"ה שאין כהן מוזהר עלי' לכך ס"ל דאפי' נטמא באותו יום חייב דאל"כ בטלה טומאת כהנים: ובזה מתורץ ג"כ קו' התוס' ברכות (כ') במה דס"ל לר"ע בחולין (ע"ב) מקרא דעל כל נפשות מת לא יבא לרביעית דם מב' מתים והרי ברביעית דם אין הנזיר מגלח ולהאמור ר"ע לשיטתו דאפי' אין הנזיר מגלח חייבין על ביאת מקדש וא"כ מכש"כ דכהן מוזהר עלי' ודוק: ומעתה לפי האמור בתי' הא' שפיר יתכן בשי' הראב"ד כנ"ל דהמשכת אוהלים שהוא רק דרבנן ומה שכתב דכולנו טמאי מתים הוא רק משום טומאת חרב דאיזה בית אשר תבנו לי דאע"ג דלדידן בטומאת חרב אין כהן מוזהר עלי' מ"מ מקרי מחולל ועומד [דלא תקשי א"כ אין טומאת כהנים מעתה בכל זמן דקיי"ל כר"ע במתני' דזבים דאפי' אכל כל מאכל ואין אחריות זבין עליכם וכמו שכתבתי בתירוץ הא'] אבל אי משום המשכת אוהלים לא הי' מקרי מחולל ועומד משום דהמשכת אוהלים דרבנן כשי' הש"ך ז"ל ולפי"ז שפיר חזי לאצטרופי ס"ס הנ"ל לצורך כבוד שבת ויו"ט, אני כותב בנחיצה רבה מפני הטרדא: והנני ידידוש"ת. סימן קטז. שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הצדיק הה"ג החו"ב חו"פ כקש"ת מו"ה צבי הורוויץ שליט"א אבד"ק רומנוב: לעומת יקרתו ושאלתו בדו"ד שהעמיד אחד מצבה לאביו המנוח ועתה בא אחד וטוען כי נתחלף לו המקום והוא של אבי הטוען, אבל הקברן מעיד לזכות הראשון וכן רשום בפנקס, הנה לכאו' למאי דתנינן באהלות ובגמ' כתובות (כ') התלוליות הרחוקות חדשות טהורות דאם איתא דנקבר בי' הוו ידעי לי' ומסיק דהיכי דרמיא עליו אפי' טובא נמי ויותר מס' שנה מידכר: א"כ הכא שהקברן הרי זה תפקידו לידיעת המקומות רמיא עליו למידכר אפי' לזמן ארוך, ומכש"כ בנ"ד שהוא זמן קצר תוך שנה: גם מאחר שכתוב כן בפנקס רשימת הקברים ומבואר בחו"מ סי' צ"א סעי' ה' שיש לדון ע"פ פנקסו של אדם, רק בש"ך כתב דכל זה באדם שכותב מיד בפנקס ולא בשוהה בינתים, ובנ"ד הרי העמדת המצבה ומה שרשם בפנקס כפי דברי עצמו הי' אחר איזה זמן משעת קבורה ובפרט שלפי מכתב כ"ת כבר הוחזק הקברן בטעותים ע"כ אין להעמיד עליו, ובכ"ז אחר שהראשון טוען ברי שהעמיד המצבה על מכונו הראוי ודאי דלא נאמן השני להפקיע מחזקתו והיכי דקיימא תיקום: ובאמנה ענין העמדת מצבה דמבואר בשו"ת הרא"ש כלל י"ג דבמנהג בני משפחתו הוי מצבה בכלל צרכי קבורה והוא בש"ע יו"ד סי' שמ"ח וסי' שנ"ו ואע"ז סי' פ"ט, וענינה היא לחשיבות זכרון הנפטר, ומה"ט אמר בירושלמי סופ"ד דשקלים דרשב"ג אומר אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, ובחי' רע"א סי' שע"ו שהמנהג שאין מעמידין מצבה עד אחר יב"ח משום דהמצבה היא לחשיבות עיי"ש, ולפי"ז אפשר לכאו' דאין נפ"מ שתהי' עמידת המצבה דוקא באותו מקום שהוא קבור רק אפי' בסמוך לו שעכ"פ יהי' שמו חרות לזכרון וחשיבות, אבל נראה יותר דהעמדת מצבה ראוי' שתהי' לכתחלה סמוך לקבר דוקא דהרי במתני' שקלים (פ"ב) ר' נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו ובגמ' סנהדרין (מ"ח) עושין לו דימוס על קברו א"כ אפי' אם אין משמעותו על ממש אבל עכ"פ על בסמוך, ובקרא דיחזקאל ל"ט וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון עיין מ"ק (ה') ומצינו ג"כ בכתוב לא תטע אשרה אצל מזבח ד' אלקיך שכתב החינוך מ' תצ"ב שאין האיסור אצל המזבח ממש אלא אף הנוטע בכל העזרה לוקה שכל העזרה נקרא אצל מזבח אבל במנ"ח הק' מזבחים (מ')