חזון נחום קצה

שכתבתי מתורץ דהתוספתא לא אמרה בכלי אבן שטהור כ"א באופן שהוא ע"ד דפנות אהלים כנ"ל: ז) ובהא דחגיגה (כ"ה) הנ"ל דפריך וניתי בשידה תיבה ומגדל ומשני כרבי דאהל זרוק ל"ש אהל הק' בתוי"ט פ"ג דאהלות (מ"ב) דהא אפשר בשוורים דמבואר בסוכה (כ"א) דמהני לכ"ע והיא ממתני' דפרה פ"ג חצירות היו בנויות בירושלם ע"ג הסלע ותחתיהם חלל מפני קבר התהום כו' ומביאין שוורים וע"ג דלתות כו' עיי"ש. וי"ל בפשיטות דבאמת הק' התוס' סוכה דאיך מהני שהיו מביאין שוורים דהוו ג"כ אהל זרוק, ותי' בפנ"י לחדש דמה שאהל זרוק ל"ה אהל הוא רק דרבנן וע"כ לגבי פרה שהוא רק טומאת התהום מעלה בעלמא לכך מהני אפי' אהל זרוק ועיין בזה בשו"ת שבו"י ח"א סי' פ"ה וח"ב סי' צ"ח, ולפי"ז מתורץ קו' התוי"י דהכא בחגיגה (כ"ה) לענין להביא נסכים מגליל שיש רצועה של עכו"ם מפסקת בודאי בזה א"א להביא גם ע"י שוורים כמו דכבר משני לגבי שידה תיבה ומגדל דאהל זרוק ל"ש אהל: מתני' דנגעים (פי"א ג' י') בגד המוסגר שנתערב באחרים כולן טהורים והמוחלט שנתערב באחרים כולן טמאים וכתב הרא"ש דבגד המוסגר כיון שטומאתו קלה בטל ברוב, הערתם דאפי' מוחלט שהוא טומאה ודאית למה לא יהי' בטל ברוב כמו נבילה בטילה בשחוטה במנחות (כ"ג), כבר הק' כן בתפא"י מ"א ותי' משום דכ' ממארת תן לה מארה והוי כע"ז דכ' לא ידבק בידך מאומה כו' עיי"ש. וי"ל דתלי' בשי' התוס' ערכין (כ"א) אי בגד המנוגע אסור בהנאה משום דכ' ממארת וע' נקה"כ יו"ד סי' רכ"א וירו' פ"ג דערלה לענין אפר בית מנוגע ובתוספתא לענין אפר מנוגע: מס' פרה (פ"ו מ"ג) נגע באוכלין ובכתבי הקדש טהור נתנו ע"ג ר' יוסי מטהר כו' שפי' הר"ש והרע"ב כיון דכ' מקום טהור ובהנך דלא מטמאי מה"ת מקרי מקום טהור, הערתם דמיחלף שיטתן דר' יוסי במתני' דמקואות פ"ה בנוטפין שעשאן זוחלין סומך אפי' מקל אפי' קנה ר' יוסי אמר כל דבר שמקב"ט אין מזחילין בו ופי' הר"י והרע"ב כיון דכ' יהי' טהור ופשוטי כ"ע דמקב"ט מדרבנן לא מקרי טהור. י"ל בזה הנה כמו בכל ציווי של תורה יש לדון מצד החיוב והשלילה, כלומר כמו בציווי הפרשת תרומה דכתבה תורה ראשית דגנך, דלא זה דבעינן דגנך מצד השלילה שלא יהי' דגן של אחרים רק ג"כ דבעינן מצד החיוב שיהי' דגנך דוקא והיינו דאמר בירושלמי פ"א דתרומות הפקר מה את עביד לי' כתורם את שאינו שלו או כתורם את של חבירו דאיבעי' לי' אם יכול להפריש מן ההפקר דליכא גרעון מצד השלילה שאינו של אחרים אבל ליכא מעלת החיוב דל"ה דגנך של הבעלים, וכמו בעי' הירו' מצינו ג"כ בש"ס דילן (מנחות ס"ט) בעי ר"ז חטים שירדו בעבים מהו לשתהל"ח ממושבותיכם א"ר לאפוקי דח"ל דלא כלומר דאיבעי' לי' אי הקפידא רק מצד השלילה או דלמא ממושבותיכם דוקא ואפי' בעבים נמי לא כלומר דהקפידא מצד החיוב מושבותיכם דוקא, עפי"ז נראה דגם במצות טבילת טמאים שכתבה תורה אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור דבעינן הווייתו ע"י טהרה, לא זה לבד מצד השלילה שלא יהי' הווייתו ע"י טומאה כ"א בחיוב שיהי' הווייתו בטהרה דוקא ככל מקוה מים לא שאובין רק שהווייתו בטהרה בחיוב וכמו דמצינו דשאר משקין ומ"פ לא מעלין ולא פוסלין (מקואות פ"ז) אע"ג דאין בהן פסול שאובין מ"מ לא מעלין דבעינן אך מעין ובור מקוה מים, והנה במה שחקרו גדולים חקרי לב אי אי' דרבנן מהני לדאו' עיין מל"מ פ"ז מתרומות והדברים עתיקים, ואמנם כלל חדש ומועיל נתן לנו הרמז"ל פ"ב מה' סוטה ה"ח שכתב ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו שאסור מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנ' ונקה האיש מעון כו' ובמל"מ שם שכתב וז"ל בין שהוא מד"ס ממעט מקרא דונקה האיש מעון שהרי אינו מנוקה מעון עכ"ל, למדין מזה דאפי' עון דרבנן נהי דליכא גרעון מצד השלילה דליכא עון דאו' מ"מ ליכא עוד מעלת החיוב דבעינן מנוקה מעון דוקא וכיון שיש אי' דרבנן עכ"פ ל"ה מנוקה: ולפי"ז מתורץ שפיר קו' דלא קשה ר' יוסי אדר' יוסי ממתני' דפרה אמתני' דמקואות דשאני לגבי מקוה דבעינן הווייתו בטהרה, בחיוב דוקא לא זה שצריך שלא יהי' הווייתו בטומאה כ"א גם שיהי' הווייתו בטהרה וקרא כתיב אך מעין וגו' יהי' טהור, שהטבילה במים טהורים היא מתנאי של מצות טהרה לכך אפי' טומאה דרבנן נהי דלא מהני לדאו' דליקרי טמא מ"מ טהור ל"ה בחיוב כמו דאד"ר מ"מ מקרי אינו מנוקה מעון כנ"ל, אבל הא תינח לגבי מקוה משא"כ לגבי צ"פ אע"ג דכתיב והניחו במקום טהור הרי אי אפשר לומר דבעינן הנחה בחיוב על מקום טהור שהרי אין זה מתנאי המצוה להניחו במקום טהרה, והוא רק גדר של שלילה שלא להניחו במקום טמא לכך בטומאה דרבנן מהני לדאו' כ"א לשלילה שיהי' כמאן דליתא כמו שלא הניחו לא במקום טומאה ולא במקום טהרה שפיר ס"ל לר' יוסי דהמי חטאת טהורין ודוק: מכשירין (פ"ו מ"ד) ז' משקין הן הטל והיין והשמן תמהתם בתוס' ב"ב (י"ט:) שכתבו דשמן מכשיר כדמוכח ר"פ חבית (קמ"ד) והרי היא משנה מפורשת, י"ל דכוונת התוס' עיקר לסיום דבריהם דמוהל אינו מכשיר שמבואר בר"פ חבית שם: בבכורות (י"ב) בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וכו' הר"מ לאכלה ולא לסחורה ובריט"א כתב עפי"ד הכ"מ דה"ה בעיסת שביעית ג"כ כן משום דתרומה וחלה אסור לבער בזמן הביעור ואיכא משום סחורה, הערתם מזבחים (ע"ה:) דשביעית אין לוקחין בדמיו תרומה מפני שממעט באכילתה ובתוס' שם דמפורש דמבערין תרומה בזמן הביעור. הנה כן כתב בח"ס יו"ד סי' ש"ה בפשיטות דאסור לבטל ולהפקיר תרומה והוא נגד התוס' פסחים (י"ג) ד"ה ושורפין שמותר לבטל עיי"ש ודברי הח"ס מסכימים להריט"א: בברכת התורה סימן קטו. ב"ה א' ויקרא תרצ"ז. שוכט"ס לכבוד הה"ג החריף ובקי כש"ת מו"ה נחום הורוויץ נ"י דומ"צ ור"מ בק' ניימארק: בדבר שאלת הרבית כבר השבתי אודותה בזו הימים להרב הגאון אבד"ק לאבאווא נ"י ובודאי יתן אותה למחזה, לכ"ת, ע"כ למותר להכפיל ולהעתיק: וע"ד השאלה בהמשכת אוהלים בית הג' מבית שי"ב מת נכרי אם יש להתיר לכהן שיוכל ליכנס לביתו שלא לבטל עונג שבת ושמחת יו"ט. הנה כבר ראה מ"ש בדג"מ וח"ס סי' של"ח ע"ד הראב"ד שאין טומאת כהנים בזה"ז דכולנו טמאי מתים שכתבו הדג"מ וח"ס דגם להראב"ד איכא אי' תורה כמו"ש בתמים דעים אבל בנח"א ה' טומאת כהנים כתב דהראב"ד בהשגות על הר"מ שכתב לעת זקנתו חזר בו ממ"ש בתמים דעים וא"כ משום ס"ס שמא כהפוסקים דקברי עכו"ם אין מטמאין באוהל ושמא כהראב"ד דבטלה טומאת כהנים בזה"ז וצירוף דעת הש"ך דטומאה ע"י המשכת אוהלים הוא רק דרבנן יש מקום להתיר לכבוד שבת