חזון נחום קצב

כ"ש, ומתורץ בזה קו' התוס' שם במה דמשני כגון דבדק בקרומית של קנה והק' דשחיטה בעי כ"ש ואין עושין כ"ש של עץ, ולהאמור שפיר משני הש"ס אליבא דרבה ב"ע דעכס"ל דשחיטה ל"ה כ"ש מדלא אמר דבמוקדשין לא ישחוט משום טומאת כ"ש: ה) ולכאורה יש לסייע דאיכא אי' לטמא כ"ש דהרי התוס' פסחים (י"ג) נסתפקו אי אסור לשרוף את התרומה כמו שאסור לטמאותה מבואר דלשרוף קיל מלטמא וא"כ כיון דאמר במכות (כ"א) השורף עצי הקדש לוקה א"כ מכש"כ שאסור לטמאותו כגון כ"ש, אך ז"א דרק לגבי אוכל של תרומה דאסור לטמא משום משמרת תרומותי נסתפקו אי גם שריפה בכלל, אבל לגבי עצי הקדש דאי' שריפה הוא משום לא תעשון אין ראי' לגבי טומאה, ועוד דאמר במנחות (ק"א) דכ"ש שנטמאו הואיל ואית להו טהרה במקוה כטהורים דמי לענין שאין נפדים א"כ מה"ט נמי אין ללמוד טומאה משריפה בכ"ש: ו ואכתי הי' אפשר לומר דגם בכ"ש איכא משום משמרת תרומותי למה דמבואר בפירש"י ריש חולין דגם לטמא את הקדש איכא משום משמרת תרומותי וכ"כ בפנ"י פסחים (י"ד) דילפי' קדשים מתרומה ועשו"ת ב"ש חו"מ סי' קל"ה והוא נגד הר"מ פי"ב דתרומות שכתב דאסור לטמא תרומה כמו קדשים] ולמ"ש הצל"ח דגם בכ"ש שאין עולין לגבוה איכא משום חיבה"ק מקרא והבשר לרבות עצים ולבונה ומשום זה חידש דכ"ש מקב"ט אף מראשון כמו אוכל וא"כ ה"נ י"ל דאיכא איסורא לטמא כ"ש כמו אוכל קודש כיון דחה"ק משוי לי' כאוכלא, אך הנה התוס' חגיגה (כ"ג) חידשו דהיכי דהטומאה בא משום חיבה"ק דהוי כאוכל שוב בעי הכשר כאוכל וא"כ מתורץ קושיתי הנ"ל שיאמר במוקדשין לא ישחוט משום שמטמא את הסכין, שהרי התוס' בחולין שם הקשו דאמאי חיישינן שמא יגע בבשר הא דם קדשים אינו מכשיר ותי' דחיבה"ק מכשיר וא"כ הא תינח לגבי בשר מהני חיבה"ק לדבר אחד דל"צ הכשר, אבל לגבי כ"ש א"א לומר שיהי' אי' טומאתו משום והבשר לרבות עצים ולבונה דהרי באופן זה שוב הי' בעי הכשר דלשני דברים לא מהני כח חיבה"ק להתוס' חגיגה הנ"ל ומתורץ ג"כ מה שהקשו באחרונים במה דמשני בחולין שם דאיטמי בשרץ, והרי להצל"ח הנ"ל סכין שהוא כ"ש מקב"ט אף מראשון, ולהנ"ל ניחא דבכה"ג לא מקבל הסכין טומאה בלא הכשר: ז) ועפי"ד התוס' חגיגה הנ"ל יש להעיר בחולין (קי"א) דאמרו לו לריה"ג אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאוהו והק' בשעה"מ ה' ברכות דמשכח"ל באוכל פחות מכביצה שאמקב"ט מדאו' ותי' דכמו דלא אמר דמשכחת בשלא הוכשר משום דחיבה"ק מכשיר, הכ"נ מהני חיבה"ק לטמא אף פחות מכביצה עיי"ש, והשתא להתוס' חגיגה דלשני דברים לא מהני חיבה"ק הדר תיקשי שיאמר שמשכחת בתרתי לריעותא שהוא פחות מכביצה וגם לא הוכשר דלזה לא מהני עוד חיבה"ק כנ"ל: ח) עוד יש להעיר בדברי השעה"מ דאפי' נאמר דמהני לזה חיבה"ק מ"מ הרי בפסחים (ל"ד) קורא לחיבה"ק מעלה בעלמא ולהכ"מ פי"ד מפרה גבי דבילה במי חטאת לא מקרי מחוללת משום מעלה והכ"נ מאי פריך כיון שנגע בו טמאוהו וצ"ע: ט) והנה בהא דחגיגה (כ"ו) לגבי שלחן דמקשה והא הוי כ"ע העשוי לנחת שהבאתי לפרש דאיסור יש בטלטולו משום אי' מטמא כ"ש אין לומר בזה שהוא משום דחיבה"ק משוי לי' אוכלא ואיכא משום משמרת תרומותי, ז"א דכבר הקשה במנ"ח מ' ק"ס להצל"ח הנ"ל דמהני חיבה"ק בכ"ש א"כ הכא אף כ"ע העשוי לנחת יהי' טמא דמשוי לי' חיבה"ק כאוכל, ועכדס"ל להש"ס הכא דחיבה"ק ל"מ בכ"ש א"כ אין מוכרח ג"כ שיהי' אסור לטמא את השלחן דלטמא כלי קודש אי איכא איסורא תלי' בפירש"י ובר"מ בסוגיא דסוף עירובין הנ"ל וא"כ קמה קו' הכ"מ הנ"ל דמה איסור יש בטלטול השלחן: י) והנלענ"ד שיש כוונה אחרת בדברי הראב"ד ז"ל, הנה בט"ז יו"ד סי' קצ"ח לענין טבילה ע"ג נסרים העלה דאע"ג דכ"ע העשוי לנחת אמקב"ט היינו דוקא טומאת מת אבל טומאת מדרס מטמא ומביא ראיות מוכיחות מן המשנה עיי"ש, וראיתי בס' מי נפתוח פרפר ל"ה שכתב להסתפק בזה בכ"ע העשוי לנחת אי דינו לגמרי ככלי הבא במדה בפכ"ד מכלים דקתני טהורה מכלים דאפי' טומאת מדרס אין לה וכמו"ש בתוי"ט שם ופנ"י שבת (פ"ד) או דלמא דוקא בבא במדה כן משום דהוי כארעא סמיכתא ואין שם כלי עליו עיי"ש, והנה במחכג"ת אישתמיטתי' דברי הט"ז שהביא משנה מפורשת דכ"ע העשוי לנחת מטמא מדרס: יא) אך להט"ז תיקשי הא דמגילה (כ"ו) דחשיב לארון כלי העשוי לנחת לענין שיחצוץ בפני הטומאה, והרי עכ"פ מטמא מדרס והתוס' שבת (פ"ד) נסתפקו דכמו בטומאת מת ה"ה בטומאת מדרס אפי' עוד לא קיבלה טומאה בפועל רק כיון שראוי לטמא מדרס שוב א"ח בפני הטומאה, ועוד דהא אמרי' בנדה (מ"ט) כל המטמא מדרס מטמא טומאת מת ופירש"י ז"ל דה"ה כל שאר הטומאות וכמו כן תיקשי בהא דחגיגה (כ"ו) לגבי שלחן גבי דאמר הזהרו שלא תגעו בשלחן מקשה הש"ס והא הו"ל כ"ע העשוי לנחת וקשה כיון דמטמא מדרס מטמא ג"כ טומאת מת וה"ה שאר הטומאות וא"כ שפיר א"ל הזהרו שלא תגעו בשלחן מטומאת ע"ה וכבר העיר בזה במי נפתוח שם: יב) ולכאו' נ"ל דלגבי שלחן לא קשה שמטמא מדרס דנודע שי' רש"י ז"ל בב"ק (ס"ו) בהא דגזל משכב דחברי' דליכא טומאת מדרס בשאינו שלו [ועיין ידי משה פ' תולדות המדרש במש"נ בגדי עשו החמודות שחמד מנמרוד, והכוונה דאל"כ איך לבשם יעקב הא בגדי ע"ה מדרס לפרושים רק לפי שהי' של גזל אין בהם טומאת מדרס ודפח"ח], ובתוס' הקשו ע"ז ממתני' פ"ז דטהרות הגנבים שנכנסו לבית דאם יש עמהם עכו"ם או אשה הכל טמא משמע שמטמא משכב שאינו שלו, ונ"ל לתרץ דבהסבר שי' רש"י ז"ל נראה משום דבמדרס בעינן לישיבה יצא סאה ותרקב שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו א"כ הכ"נ משכב ומושב שאינו שלו אינו מיוחד לישיבתו, עיין תוס' ב"ק (י') דסתם ספסל הוא שאול רק לסתם בני אדם לישב עלי' אבל לא למשונה וכבד משאר בני אדם וה"נ אין שאול לטמא מדרס שיטמא את משכבו וממילא אינו מטמא ועיין במשנה אחרונה פכ"ב מכלים שהעיר כעי"ז, אם שלא הביא מתוס' ב"ק אבל כתב דהוי כמו כסא של כלה דמטהרי ב"ה כיון שמקפידין לישב עלי' עיי"ש. והנה התוס' עירובין (כ"ז) הביאו בשם ר"ת לחדש דמה שא"ר למושב רק טומאה חמורה אינו מטמא אבל מטמא טומאה קלה אוכלין ומשקין [וכה"ג בתוס' פסחים (י"ז) לגבי אוכל שאינו נעשה אה"ט דלגבי אוכלין ומשקין נעשה אה"ט] וא"כ מתורץ קו' התוס' דרש"י ז"ל ס"ל כשי' ר"ת א"כ אף שאינו שלו שאינה מיוחד לישיבה רק טומאה חמורה אין מטמאה וא"כ ל"ק ממתני' דטהרות דאמר הכל טמא היינו לטומאה קלה אוכלין ומשקין ודוק: יג) ולפי"ז לשי' רש"י י"ל ג"כ מה דשלחן יהי' כ"ע העשוי לנחת ולא יטמא אף במדרס משום דהקדש אין לו בעלים עיין קצוה"ח סי' ת"ו כיון דהוי ממון גבוה א"כ לכל אדם הוי שאינו שלו דליכא טומאת מדרס כנ"ל, אך למה דפליגי בירו' פ"א דחלה אי גזבר כמאן דאינון בעלים ועיין תוס' פסחים (מ"ו) דבאתי ליד גזבר ל"מ שאלה בקבה"ב ונראה משום דגזבר כבעלים, ובתוס' כריתות (י"ג)