חזון נחום קצא

ומגדל דש"מ דבמונחת לכ"ע הוי אוהל, ולהנ"ל י"ל דרק לר"ה משני כן משום דר"ה לשיטתו ב"ב (פ"ה) דפשט לר"ש דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח דלא בטל הכלי לגבי הרשות לכך שפיר אוהל זרוק שמי' אוהל עכ"פ בשעה שמונח משא"כ לדידן אפשר כשי' הר"ח ז"ל דאפי' בשעה שמונח ל"ה אוהל אפי' כשהוא באויר משום דבטל אויר הכלי לאויר המקיפו ומכש"כ כשהוא בבית דבטל לגבי הרשות ודוק: ח) אך להלכה טובה הוכחת המל"מ שהרי הר"מ נזירות (פ"ה הי"ח) פסק והביא לאוקימתא דר"פ בנזיר (מ"ג) הנ"ל אף דאנן קיי"ל להלכה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח, גם בנזיר (י"ז) דאמר רבא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל אע"ג דרבא ס"ל בב"ב שם דכליו של לוקח ברשות מוכר ל"ק לוקח ע"כ שפיר הוכיח המל"מ דבשעה שמונח לכ"ע אוהל זרוק שמי' אוהל, ואף שבט"ז יו"ד סי' רפ"ב נראה מבואר שיטתו דאפי' בשעה שמונח ל"ה אוהל כבר הקשה עליו בבכ"ש לעירובין (ל') ולכן בנ"ד שנכנס הכהן בהתיבה קודם שהכניסו את המת לבהמ"ד נראה דודאי הוי אוהל לעצמו וחוצץ בפני הטומאה ועיין שו"ת שו"מ מהדו"ג ושו"ת ברכת רצה סי' י"ב בענין נסיעת הכהנים על עגלות מסלת הברזל על מקום קברים ובנ"ד עדיף משום שהוא מונחת דהוי אוהל לכ"ע, גם כתב המל"מ פי"ב מטו"מ דמה דפליגי באוהל זרוק הוא רק באופן שמאהיל על המת עצמו אבל לחצוץ על האדם שהוא באוהל המת מהני לכ"ע: ט) בדבר קו' הנו"ב שהבאתי לעיל שהוא קו' הרא"ש דלפי מה שחשב הראב"ד בשי' הר"מ דאפי' כלי טהור אינו חוצץ ואפי' ביטלו איך נפרנס הא דב"ב (כ') דפריך חבית היא גופא תיחוץ וכי ס"ד שכ"ח שאינו מטמא מגבו יהי' עדיף מכלי גללים שאין לו טומאה כלל והרא"ש תי' שכל אלו הלכות הן שאין להשיב ועיין תוס' חגיגה (כ"א) שכתבו כעי"ז לענין טופח להטפיח מה שהסברא הפוכה בדין השקה מדין מקואות משום דטומאה וטהרה והשקה הלכתא גמירי לה ולא בסברא תלי' מלתא: ולענד"נ בקו' הרא"ש הנ"ל לשי' הר"מ שי"ל דהר"מ ע"פ שיטתו באמת עדיפא כ"ח שאינו מטמא מגבו ומטמא מאוירו מדין כלי גללים שאין מקב"ט כלל, והוא דהר"מ פי"א מה' כלים הכ"ד גבי מניקת של מתכת שנטמאה משיחברנה בעץ תטהר לא נטמאה וקבעה בקורה או בכותל מקבלת טומאה במקומה ומקורו ממתני' פי"ד דכלים וכתב בישע"י ה' נ"ט, סי' קנ"ט בטעמו דאם היתה כבר טמאה וחברה בקרקע הרי גומר במחשבתו לבטלה שתהי' מחוברת למען יפקע טומאתה אבל בהיתה טהורה לא מבטל לה בעת חיבורה עיי"ש, ולפי"ז לענין לחצוץ בפני הטומאה אף שכלל אמרו דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה והוי למעליותא מה שאינו מקב"ט מ"מ מצינו לפעמים גם למעליותא מה שהכלי מקב"ט לענין שעי"ז מבטלו בחיבורו כדי שתפקע טומאתו, וע"כ לענין כלי שיחצוץ בפני הטומאה אף שהתוס' ב"ב (י"ט) כתבו דאפי' במבטלו עדיין מקב"ט עד דעביד בה שינוי מעשה מ"מ הרי לדברי הנו"ב סי' צ"ד הנ"ל דבמבטלו נפיק מדין כלי והוי אוהל ובמשנה אחרונה אהלות (פ"ו) כתב דגם התוס' ב"ב לא כתבו כ"א בסתם אבל בבטלו בפירוש לא בעי שינוי מעשה ואין מקב"ט עוד, ולפי"ז צ"ל דמה שדבר המקב"ט א"ח אף שע"י הסתימה שביטלו שוב אינו מקב"ט מ"מ אנן בעינן שלא יקב"ט עוד קודם הסתימה וכעין ד' התוס' סוכה (י"ג:) ד"ה אם, ולפי"ז י"ל דבאמת מה"ט עדיפא כ"ח לחוץ בפני הטומאה שיש לו תרתי למעליותא חדא מה שאין מקב"ט מגבו שעוד קודם הסתימה הוי דבר שאמקב"ט ולעומת זה דאפי' כלי טהור אינו חוצץ רק בביטול גמור יש לכ"ח מעלה מה שמקב"ט מתוכו וע"י שמבטלו עתה להכותל שוב לא יקב"ט גם מתוכו ממילא הוי כדין מניקת שכבר נטמאה וחברה שכתב הר"מ דמשום זה עצמו שיפקע טומאתו הוא גומר בדעתו לבטלו ביטול גמור והכ"נ שפיר הכלי חוצץ משום דמבטלו ונעשה אוהל ומשא"כ בכלי גללים אדרבה לפי שאין מקב"ט כלל יותר לא מהני לחצוץ בפני הטומאה אפי' בביטלו כמו"ש הר"מ לגבי רחיים של אדם עפ"ד הראב"ד ז"ל שאין חוצץ אפי' כלי טהור ודוק היטב: דו"ש בברכת התורה. סימן קיג. ב"ה א' שמיני תרפ"ד דאמבראווא. להחריף ובקי מר מרדכי דוד צוקערמאנן נ"י בק' הובנוב: א) הבאת קו' הט"א חגיגה על שי' הראב"ד פ"ג מכלים דכלי עץ העשוי לנחת שאמקב"ט הוא רק היכי שיש איסור בטלטולו וקשה ממגילה (כ"ו) בההוא כנישתא דהוא פתוח לאידרונא דמחית בי' מיתא כו' ואמר רבא דלו תיבותא ואותבי' דהו"ל כ"ע העשוי לנחת כו' והערת לתרץ עפ"י דאמרינן בברכות (ה') ובש"ע סי' צ' דצריך שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר ובתוס' שם דמלתא דקביעא כגון ארון בתיבה אין זה הפסק, וא"כ יתכן דמקרי יש אי' בטלטולו שלא יהי' מקרי הפסק לגבי תפלה בבי כנישתא ההערה יפה, אבל באמת הרי במגילה שם אמרי לי' רבנן לרבא והא זימנין דמטלטלי לי' כי' והו"ל מיטלטלא מלא וריקם וגם בט"ז סי' צ' הביא מגמ' שהי' מטלטלין את התיבה בתענית של גשמים שהי' מוציאין לרחובה של עיר ועכ"ז לגבי תפלה ל"ה ארון ותיבה הפסק, ועל כרחו דאין נפ"מ אם מטלטלין אותו לפרקים רחוקים רק העיקר תלוי אם העמד ע"ד קבע וכמו המבואר בש"ע סי' קל"ה שאין מביאין ס"ת כ"א שהוכן ארון או תיבה יום או יומים וכתב המג"א דהעיקר תלוי אם נעשה מקום קבוע לס"ת הרי דמקרי קביע לשעתו אף שאחר יום או יומים מוציאין אותו משם, ועוד י"ל בזה ואין להאריך: ב) ואשר אני אחזה בזה, הנה הראב"ד ז"ל שם כתב דאין ראי' מסוף חגיגה לגבי שלחן דמקרי כ"ע העשוי לנחת משום שיש אי' בטלטולו, והכ"מ הקשה דלא ידע מה אי' יש בטלטילו, ובט"א כתב הפ"י משום דבשלחן כתיב תמיד, והנה בשם הגה"ק מסאכטשוב ז"ל שמעתי הערה בזה דבאמת מטעם זה עצמו אסור לטלטל השלחן משום דאז לא יהי' כ"ע העשוי לנחת וא"כ גורם טומאה לכ"ש, והיא הערה משמחת: ג) ואמנם לענ"ד דבר זה שיהי' איסור לטמא כלי שרת צריכא רבה, דבשו"ת בשמים ראש סי' כ' הביא מעירובין (ק"ג) בשרץ שנמצא במקדש ר' יהודה אומר שלא לרבות את הטומאה הרי שיש איסור לטמא את האבנט אבל בהג"ה שם כתב שהמחבר ז"ל הלך לאור פירושו של רש"י ז"ל שהוא שלא לרבות טומאה בבגד של קודש אבל לפי הפשוט והמשמעות ברמז"ל פ"ז מב"מ שהוא שלא לרבות טומאה אף בבגד חול עיי"ש: ד) ולי יש להעיר עוד דאם נימא דאיכא איסורא לטמא כ"ש א"כ בריש חולין דאמר רבה בר עולא הכל שוחטין ואפי' טמא בחולין שנעשו על טה"ק ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר כו', וקשה דבלא"ה יהי' אסור לכתחילה לא רק משום שמא יגע רק משום דודאי מטמא את הסכין דהוי כ"ש, אך י"ל דבמנחות (ע"ח) פליגי אי סכין דלית לי' תוך אי מקדשא ככ"ש ויתכן דגם רבה ב"ע ס"ל דסכין ל"ה