חזון נחום קפז

דרבנן י"ב ודוחק לחלק בין אי' לטומאה עיי"ש, ולפלא בעיני על הנהו אריות מרנן ורבנן שלא העירו דתלי' באיבעי' הש"ס הנ"ל אי משום חומרא דע"ז שוי' רבנן כדאו' וצע"ג: ד) ובסברת הש"ס דמשום חומרא דע"ז שוי' כדאו' לכאו' טעמא בעי דמ"ש משאר אי' דרבנן, ונ"ל עפ"י דאמרי' בע"ז (מ"ו) באבני הר שנדלדלו בני ר' חייא ור' יוחנן ח"א אסורות וח"א מותרות מ"ד מותרות אתי' מבהמת בע"מ ומהר ומאן דאסר להכי כתיב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו דאע"ג דאתי' מדינא להתירא לא תיתי ופירש"י ממשמעותא דקרא נפקא דמשמע כל דרשות שאתה דורש בע"ז לא תדרשה אלא לשקץ ולאסור כו', והנה מה דספק בדרבנן לקולא אע"ג דאיכא גם בדרבנן משום לא תסור כבר כתב הרמב"ן בסה"מ משום דכך התנו רבנן להקל בדבריהם, ממילא בע"ז דמשמעותא דקרא תעב תתעבנו דלא תדרשנו להקל אלא לשקץ ולאסור ניחא שפיר מה דשוי' אי' דרבנן כדאו' ונ"ל לפי"ז דבעי' הש"ס ע"ז נ"ב אי שוי' דרבנן כדאו' תלוי' בפלוגתא דבני ר"ח ור"י בע"ז (מ"ו) באבני הר שנדלדלו אי דרשינן בע"ז להקל ודו"ק: וכיון שזכינו לזה אם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף, דיותר מתיישב ברוחא קו' הישע"י הנ"ל שהרי בב"ק (ע"א) ובכתובות (ל"ד) ר' יוחנן הוא דמוקי לה בטבח ע"י אחר, וא"כ הרי בע"ז (מ"ו) אמר תסתיים דבני ר' חייא דשרי כו' ואף ש דחי לה דאין מוכרח, אבל בכ"מ פ"ח מע"ז ה"ב כתב דנראה שהרמז"ל הי' לו גירסא דתסתיים דבני ר' חייא שרי עיי"ש וא"כ ר' יוחנן בב"ק (ע"א) לשיטתו כאן בע"ז (מ"ו) דאסור באבני הר שנדלדלו ומשום דכתיב תעב תתעבנו לא תיתי להתירא ממילא לדידי' פשיטא דאי' דרבנן בע"ז שוי' רבנן כדאו', ולכך מוקי שפיר בטובח ע"י אחר וטבח לע"ז הוי שא"ר לרבנן אע"ג דאא"א דשא"ש הוי רק דרבנן והיא הערה יקרה בס"ד: ה) ויש להעיר לכאו' בשבת (פ"ג:) דאמר טומאת ע"ז דרבנן וקולא וחומרא לקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן והרי אדרבה לפי גמ' דע"ז (מ"ו) הנ"ל כיון דכ' תעב תתעבנו אע"ג דאתי' מדינא להתירא לא תיתי והוא קו' גדולה לפום רהיטא, ואולי י"ל למ"ש התוס' ב"ק (ג') ד"ה דומיא דמדה היא בתורה ל"ש באי' ל"ש בממונא הרי אף דבכ"מ ס' ממון לקולא מ"מ לחומרא מקשינן דמדה הוא בתורה בדאו', הכ"נ בדרבנן לקולא מקשינן אף בע"ז דהיא בכלל המדה רק לגבי אי' תורה להקיש לחומרא וצ"ע: