חזון נחום קפא

הפסח, והק' דאמאי לא חיישינן שמא נטמא בול"ה דרבנן שא"צ הע"ש וע"כ לא הטבילוה עדיין, ונ"ל בהקדם דברי הר"מ פי"ג מאה"ט שכתב בהא דבי"ג שונה ומטביל היינו דצריך הזאה וטבילה והראב"ד הק' עליו דמנ"ל דחיישינן לטו"מ דמסתברא דחיישינן רק לטו"ש, ונראה דהר"מ הוציא זה מסוגיית הגמ' זו דלכאו' לפי שי' המהרש"א שבת (קי"א) דכמו דאמרי' באדם טבילה בזמנה מצוה ה"ה בטבילת כלים נמי בזמנה מצוה אמאי קופיץ שונה ומטביל ופירש"י משום דיש לו שהות לטובלו ולא טביל לה מאתמול, אמאי לא נאמר דבודאי טביל לה מאתמול בזמן היותר מוקדם משום דטבילה בזמנה מצוה, ואין לומר דבאמת עיקר החשש אינו שמא לא טביל לה מטומאה קדומה רק דהחשש שמא היום נטמא, דז"א דבגמ' מפרש הטעם דלא טביל לה מטומאה קדומה דקאמר בסמוך שם ל"צ דנשיא גוסס בי"ג עיי"ש בפירש"י, ועוד דבחשש כלים הנמצאים יותר יש לתלות דנטמא בימים הקודמים דאזלינן בתר רוב ימים וכמו בנגע בא' בלילה אם לא ראוהו חי מבערב טמא שכתב הח"צ סי' ג' משום דאיכא למתלי בזמן מרובה תלינן טפי שנעשה במשך זמן רב משא"כ בראוהו חי אמרי' דהשתא מת ועיין נדה (נ"ז) אם רוב ימי' כו' והכ"נ בסכין שנמצא נתלה ברוב ימים שנטמא מכבר וטבל לה משום דטבילה בזמנה מצוה כדברי המהרש"א הנ"ל, ולפי"ד הר"מ הנ"ל דהי' צריך הזאה דחיישינן לטו"מ מתורץ היטב דאז לא אמרי' טבילה בזמנה מצוה כמו"ש בגבו"א יומא (ח') דטבילה בזמנה מצוה היא רק כשאינו מחוסר אלא טבילה והיא המעכבת הטהרה אבל היכי דאיכא ד"א המעכב כגון היכי שצריך הזאה קודם הטבילה אין כאן מצוה להזות ולטבול דאז טבילה בזמנה לאו מצוה, וא"כ מסתייע מזה שי' הר"מ דצריך הזאה מכח קו' הנ"ל דהרי פסק דטבילה בזמנה מצוה כמו"ש בב"י או"ח סי' תקכ"ד וא"כ עכצ"ל דחיישינן לטו"מ וצריך הזאה ואז ליכא משום טבילה בזמנה מצוה וזו הערה יקרה: ומעתה מתורץ קו' התוס' דניחוש לול"ה דרבנן, דהא היכי דגוף הטומאה דרבנן אפ"י בטו"מ א"צ הזאה כמו שביארתי למעלה ושוב הוי הטבילה בזמנה מצוה וא"כ ודאי טביל לה מאתמול כקו' הנ"ל ודוק היטב, יותר אין להאריך כעת: והנני דו"ש בברכה. סימן קה. ב"ה טו"ב טבת תרצ"ז. כבוד ב"א הגדול בתורה החריף ובקי כ' ישראל יוסף וויידענפעלד נ"י בק"ק טשעבין: ערבו לי דברי תורתך נחמדים להשכיל במעילה (י"ב) מתני' חלב המוקדשין לא נהנין ולא מועלין כו' העיר אביך הגאון שליט"א למה שכתבו בטעם דחלב שרי ולא אסרינן משום דם נעכר ונעשה חלב בגמ' בכורות (ו') שהוא משום שנשתנה, ולפי המבואר בפירש"י ע"ז מ"ו דבאסה"נ ל"מ שינוי ובתוס' מעילה (י"ב) ד"ה המקיז דלכך המקיז דם לבהמת קדשים מועלים בו משום דקרא דלכפר ל"ק רק לאחר שחיטה שראוי לכפרה אבל מחיים מועלין וא"כ דקיי"ל דם נעכר ונעשה חלב נהי דלאיסור דם מהני שינוי אבל לענין אסה"נ דהקדש לא מהני שינוי מה"ת ואמאי אין מועלין עכ"ק. והערת ליישב ע"פ ירושלמי (פ"ג דמע"ש ה"ו) ר' ירמי' בעי קומי ר"ז בהמה טמאה מהו שתטעון העמדה והערכה כו' אר"י מתניתא אמרה כן חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה היא וכל שאין לו פדיון אין מועלין בו ומסקנת הירושלמי כן דלכך בחמורה מועלין בחלבה משום דבהמה טמאה א"צ הוה"ע דאל"כ הול"ל שאין מועלין כיון דהחלב א"א לקיים בה הוה"ע והו"ל כמתה שאין לה פדיון והוא כתוס' בכורות (כ"ו) וחולין (קל"ה) דלא מהני העמדת הבהמה להצמר ומתורץ קו' הנ"ל דבחלב המוקדשין לכך אין מועלין בחלב כיון דבהמה טהורה צריכה הוה"ע הוי החלב כמתה וזה ביאור כל המשנה דמעילה (י"ב) שם חלב המוקדשין לא נהנין ולא מועלין והוא מטעם האמור כיון דהבהמה צריכה הוה"ע הו"ל החלב כמתה, בד"א בקמ"ז אבל בקבה"ב הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה שהוא ע"פ תוס' תמורה (ל"ג) נזיר (כ"ו) ומנחות (ק') דהקדיש תרנגולת יש לה פדיון אע"ג דאמרי' שאין לעופות פדיון, חמורה מועלין בה ובחלבה ומטעם דבהמה טמאה א"צ הוה"ע כדאמר בירושלמי זתו"ד היקרים. ואמנם חסרת לבאר בדקדוק מציעתא דמתני' הנ"ל הא דתרנגולת מועלין בה ובביצתה דמה בכך שיש לה פדיון מ"מ לתנא דבי לוי בתמורה (ל"ג) דאמר הכל הי' בכלל הוה"ע אפי' בע"מ מעיקרו ואפי' עוף ובתוס' מנחות (כ') במתני' דהעופות אין להן פדיון כתבו דדוקא בשקדם הקדישן למומן אבל קדם מומן להקדישן יש להן פדיון וכדתני לוי אפי' חי' אפי' עוף