חזון נחום קעו

בשבת (נ"ט) דקיי"ל להלכה כן, יפה עולה פירש"י בפסחים פ"ו וקי"ט דפסח נאכל על השובע מטעם למשחה לגדולה דאיתא גם באכילת הבעלים: ג) והנה שי' רש"י הנ"ל דקיי"ל כל ישראל בני מלכים צהירה לנו במקום אחר והוא בגיטין (י"ב.) בהא דכל כבודה בת מלך פנימה שהוא משום דכל ישראל בני מלכים ובשו"ת ח"ס אע"ז ח"ב סי' צ"ט הק' דא"כ תלי' בפלוגתא דרבנן ור"ש בשבת (קכ"ח) הנ"ל אי אמרי' כל ישראל בני מלכים ובגמ' יבמות (ע"ז) אמרי' דעמוני ולא עמונית הכא תרגמו כל כבודה בת מלך פנימה במערבא אמרו ואיתימא ר"י ויאמרו אליו אי' שרה אשתך הרי דקים לן להלכה חזקה זו דכל כבודה עיי"ש (וראיתי בס' גליוני הש"ס לשבת ס"ז שהביא משו"ת הר"י מברונא סי' רמ"א דמה דילפינן מכל כבודה בת מלך פנימה תלוי בפלוגתא דרבנן ור"ש וכתב בהא דיבמות (ע"ז) דלפי"ד הר"י מברונא י"ל דפליגי בפלוגתא זו דבבבל היו סבורים כר"ש וע"כ הכא תרגמו משום כל כבודה ובמערבא ס"ל כרבנן דר"ש ולכן הוצרכו ללמדו מקרא אחרינא דויאמר הנה באהל, ותמה אני על גודל בקיאותו של הגאון המחבר ז"ל שהרי דברי הר"י מברונא הם דברי פירש"י גיטין י"ב והערתו מיבמות (ע"ז) הוא דברי הח"ס כנ"ל) באופן שמצינו שהוא פלוגתת שני התלמידים בבלי וירושלמי אי קיי"ל להלכה דכל ישראל בני מלכים: ומעתה לפי כל האמור מה מאד מיושב דברי הירושלמי הנ"ל בהא דפסח נאכל על השובע משום גזירה דש"ע לא כפירש"י שהוא משום למשחה לגדולה, משום דרש"י לשיטתו בגיטין (י"ב) ושבת (נ"ט) דקיימ"ל להלכה דכל ישראל בני מלכים ע"כ איכא גם בפסח טעם דלמשחה לגדולה כדרך שבני ישראל אוכלים אבל הירושלמי לשיטתו שהוא אמרי במערבא דיבמות (ע"ז) דלא קיי"ל כרש"י דכל ישראל בני מלכים לכך הוכרח הירושלמי לטעם נאכל על השובע משום ש"ע ועולה הכל נכון כפתור ופרח בס"ד: ד) וע' בנזיר (י"ב) בפי' המפרש דמה דאמרי' התם דאשה לא ניידא הוא משום דכל כבודה בת מלך פנימה ולכאו' שי' התוס' כתובות (ט"ו) אינו כן דא"כ ל"ק קושיתם שם בד"ה דלמא, לגבי איש דנימא הדרא לניחותא עיין א"מ וק"א שם ולהנ"ל י"ל דמה"ט לא ניחא להתוס' פי' זה משום דא"כ יהי' תלוי' בפלוגתא דרבנן ור"ש: ה) מ"ש כ"ג מר"מ פ"א מה' בכורות הי"ד דגם בנתינת מת"כ שייך למשחה וע"כ בעי נתינה דבר חשוב לא כל שהוא וכשי' תוס' רי"ד, הנה חידוש זה מפורש כתב בתוי"ט טהרות פ"ט מ"ד יתננו לעני הכהן משום דבתרומה מועטת כזו אין רגילין לתת אותה לכהן עני משום דלמשחה בהם כתיב ואין זה דרך גדולה לעשיר עכ"ל הרי חידושו מבואר דבח"ש ל"ה למשחה לגדולה: גם מ"ש דזה יסוד בשי' הרמ"א יו"ד סי' ש"ו סעי' ד' דאסור לישראל ליתן לכהן להקניטו ור"ל מטעם למשחה לגדולה, יעי' בשו"ת מהר"י מברונא סי' קס"א שכ"כ לענין אי כופין את הכהן לקבל הבכור והביא בשם מהר"י ווייל דדרך כפי' ל"ה למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ועיין קצה"ח סי' רמ"ג בשם הפר"ח לענין פדיון בכור אי מהני נתינה בע"כ וע"פ הנ"ל יש לפלפל: ו) ויש להעיר עפ"ז בהא דר"ה (כ"ח) כפאו ואכל מצה יצא והרי בפסחים (ק"כ) אמר דמצה כיון דאתקש לפסח כפסח דמי ובפסח בעי למשחה לגדולה ובזבחים (כ"ח) משמע דלמשחה לגדולה הוי לעכובא והכ"נ במצה בעינן דרך חירות ולמשחה לגדולה אמאי יצא בע"כ, ולהתוס' בכורות (כ"ז) דלא שייך למשחה רק בבשר ולא בלחם אתי שפיר אבל לתוס' זבחים (ע"ה:) ד"ה שביעית תקשי לכאו' ועיין מהרש"א ח"א פסחים (קי"ג) דאכילת מצה בגדר שירי מנחה, ובתוס' פסחים (כ"ח:) ד"ה כל הק' דפשיטא שמומר אוכל מצה דאטו מצה קדושה אית בה, וראיתי בבנין אריאל שתי' ע"פ המהרש"א הנ"ל ובשו"ת אנ"ז או"ח סי' שע"ח העיר חדשות דבמצה איכא דין ממשקה ישראל אח"כ מצאתי זה ג"כ בס' יבין דעת בשו"ת סי' ז' והי' יכולים לסייע ממהרש"א הנ"ל, ועכ"פ דיש להעיר שלא יהי' יוצאין במצה בע"כ והוא הערה חדשה: ז) מ"ש כ"ג דבפסח הבא בטומאה למ"ד בפסחים (פ"ד) דאין בו משום ש"ע אין נאכל על השובע לטעם הירושלמי וכדמשמע בפסחים (ע'), אך גם בלא זה לא שייך למשחה בפסח הבא בטומאה דאדרבה למעט בהנאתו עדיף כמו לר"י דדרך סדין בעל עכ"ל, הנה באו דבריו סתומים אבל כוונתו לירושלמי יבמות פ"א ה"א, אבל הרי התם בירושלמי אמר דאתי' כאבא שאול וחייש לבא לשם נוי כו' אבל הכא בפסח הבא בטומאה דמבואר בסנהדרין (י"ב) דגם בפסח טומאה הותרה בציבור וכבר הקשו מכאן אתוס' יומא (ו') ומנחות (ט"ו) מ"ש דבפסח טומאה דחוי', א"כ דהותרה לש"ל סברא זו דלמעט בהנאתה עדיף, ועוד דהחינוך מ' ז' כתב וז"ל וזהו שנצטוינו לאכול צלי דוקא לפי שכן דרך מלכים ושרים לאכול בשר צלי שהוא מאכל טוב ומוטעם עכ"ל ממילא גם בפסח הבא בטומאה דנאכל צלי דוקא נראה דאיכא בי' משום למשחה לגדולה: זה שמצאתי להעיר ולהשתעשע עשע בדברי כ"ג ורמיזותיו הנחמדים ואשמח להשתעשע עמו גם בעתיד: ידידו מחו' סימן ק. להרה"ג מו"ה יעקב ליפפא נ"י אבד"ק זשארוב א) הנני לרצונו לכתוב לו מחי' בנוגע לספרו משכנ"י. בנדה (מ"ב) שהוכיח אביי דמקום נבילת עוף טהור בלוע הוי דאל"כ נבלת בהמה מיהת ליטמא הק' בתוס' מאי יתרץ רבא הברייתא ותי' כגון שבה"ב רחב כ"כ שלא יסיט ותקשי א"כ מאי הוכחת אביי, ונראה דהר"ש פ"ה דזבחים תי' דרבא משני לה בלא זז ממקומו וטומאת משא בנבלה ליכא כ"א ע"י הזזה והיסט, והנה בתי' התוס' הנ"ל שבה"ב הי' רחב הק' המפורשים דכה"ג הוי שלכד"א שלא נגע בגרונו וא"כ גם נבלת עוף טהור לא יטמא, אבל נראה כוונת התוס' כדברי הר"ש הנ"ל בלא זז ממקומו ומ"ש שבה"ב הי' רחב דאל"כ לא אפשר בלא הזזה, ונראה לפי"ז דתלי' בפלוגתא ואביי לשיטתו בעירובין (ל"ה) אמתני' דזבים דתנן הקיש ע"ג שידה תיבה ומגדל טמאין ר"נ ור"ש מטהרין ואמר אביי דכ"ע היסט מחמת כחו פירש"י שהסיט את הכלי או את האוהל ממש שניתקו ממושבן משהו טמא, מחמת רעדה טהור והכא ברעדה מחמת כחו עסקינן שהקיש עליהן ממש ולא ניתקן ולא הוסטו אלא רעדו ובהא קמיפלגי דמ"ס הוי היסט ומ"ס ל"ה היסט וקיי"ל הלכה כת"ק דגם כה"ג הוי היסט, ולפי"ז אביי לשיטתו כאן באוקימתא דפלוגתתן בהיסט כה"ג ע"כ גם בנדה (מ"ב) לא יכול לתרץ כתי' הר"ש דלא זז ממקומו דממנ"פ אי הי' רחב הרבה בה"ב הרי לא נגע והוי שלכד"א ואי שהי' רחב בשיעור מצומצם שנגע רק שלא הזיז, הרי כה"ג א"א לבליעה בלא תנועה והזזת גרון וכמו"ש הדרישה בט"ז יו"ד סי' ל"ג סק"ט דקרומים של ושט דאכלה ושתה בהו דמתנדנדים תמיד א"י לעמוד בקרום אחד עכ"ל והכ"נ אף שלא ניתק ברגליו מ"מ הוי רעדה מחמת כחו דמקרי היסט כ"ז לאביי לשיטתו, אבל רבא אפשר דמוקי פלוגתתם במתני' דזבים בענין אחר ע"כ מתרץ לברייתא בכה"ג שבה"ב הי' רחב ודו"ק: ב) בקו' הבכ"ש ע"ד הט"ז או"ח סי' קנ"ד דליכא משום מעלין בקודש ולא מורידין באינו ראוי לקדושה אחרת שהק' מע"ז (נ"ב) לנסרינהו לא תניף עליהן ברזל א"ר