חזון נחום קסז

שבש"ך סק"ו עיין בשו"ת ב"ש סי' ר"י שעמד בסתירה זו וכתב ג"כ שדברי הרמ"א הם סתירה לדברי המחבר שהוא משו"ת הרא"ש רק דבש"ע מיירי בגילוי דעת של ישראל וע"כ כתב דהיכי שהרשהו הישראל לחרוש בו כי לא ידע שאסור לחרוש בבכור וכיון שידוע שהכל מסרסים קודם החרישה הוי כציוה לסרסו כעין מ"ש התו"י רק שהתיר למכרו לאחרים שישחטו על מום זה לסמוך על הלבו"ש ח"ד ס"ק קי"ב, ועל שאלתו איך לנהוג עם השור במומו אם מותר למכור בשר אחורים וגם אם ימצא טרפה הרי צריך קבורה עם עורו, הנה בח"ס סי' ש"ג כתב עצה למכור אחר שחיטה קודם בדיקה לנכרי אבל בשו"ת ב"ש סי' קצ"ט כתב שלא יצא שי' המהרש"ל בש"ך סי' ש"ו סק"ז, רק הביא בשם הגאון ר"ס מסאטנוב בכוונת הרמ"א סי' ש"ז שימכור מחיים על אופן שאם יהי' טרפה ישאר לנכרי ואם יהי' כשר יתבטל המכירה למפרע וישחוט הישראל ויבדקנו, ובמהרש"ם ח"ג סי' ע"ר כתב דכן ראוי לעשות והחלב גם בשר אחורים במקום שאין מנקרין מותר למכור לנכרי כמו"ש בשו"ת שו"מ מהדו"ג ח"א סי' נ"ב ומהר"ם שיק סי' שי"ג: ידידו. סימן צה. כבוד הרב הגדול החריף ובקי מו"ה פסח רויזען נ"י דומ"צ דק' ליקאווע: לתשובת מכתבו עם שאלתו באחד שהי' לו עז מבכרת ומכרה לנכרי בעד חצי זהוב והקונה הוליכה מבית היהודי דרך החצר למבוי מפולש שלפני החצרות והבתים של הרבה בע"ב, הנה לא הי' משיכה כ"א למבוי שהוא ר"ה ונשאר אך קנין כסף והמנהג שם לקנות בכסף לבד, אבל מפני שהיתה המכירה בדבר מועט דבכה"ג כתב בח"ס יו"ד סי' שי"א דהוי אסמכתא בעלמא וציין לפ"ת שכתב ע"ז לעיין בש"ע או"ח סי' תמ"ח סעי' ג' מ"ש שימכרנו בדבר מועט ובשד"ח ה' בכור ס"ק ט"ו הביא מש"ע הרב ז"ל בקונטרס מכירת חמץ שכתב כדברי הח"ס ועתה מה דין הולד זכר שילדה העז לענין בכור זתו"ד כ"ת: א) הנה מצד קנין כסף מבואר בפוסקים כיון דקיי"ל מעות קונות כמבואר בש"ע חו"מ סי' קצ"ח ממילא לנכרי במשיכה דוקא אך בשו"ת רע"א סי' ל"ז כתב דהוי ספק עפ"י התוס' ע"ז (ע"א) לחד תי' דנכרי קונה בין בכסף בין במשיכה וכה שי' הר"מ בכ"ד ובנ"ד שנהגו גם אצל תגרי ישראל לקנות בכסף הרי איכא קנין סטומתא דלדעת כמה אחרונים מהני לפטור מבכורה, ובמג"א סי' תמ"ח הביא משו"ת מ"ב דמהני קנין סטומתא או קנין דיניהם לגבי מכירת חמץ והק' במג"א מבכורות (י"ג) גבי עכו"ם שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם פטור מן הבכורה מה בדיניהם שפסקה להן תורה משמע דדיני עכו"ם לא מהני ולכאו' י"ל עפימ"ש באס"ז ב"ב נ"ד בשם עליות רבינו יונה ד"ה ומלכא אמר לא לקני אלא באיגרתא וברשב"א גיטין (י') דד"מ לא מהני רק לעשות הפקעה מבעלים הראשונים וכענין הפקר ב"ד הפקר, ומי שיורד בהן במצות המלך יורד בחזקה אבל כ"ז שלא הוחזק בהן לא זכה כו' ועוד שהרי המלך לא אמר שהמוכר זוכה בהן בע"כ אלא שאין הלוקח זוכה כו' עכ"ל, מבואר דד"מ ל"ה קנין כ"א כמו הפקר ב"ד. לפי"ז יתכן שיש חילוק לענין בכורה דרק בקנה נכרי מישראל מהני שפיר דד"מ לפטור מן הבכורה משום דאמרי' בתוספתא בכורות פ"ב דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה ומשא"כ בישראל שקנה מן הנכרי לא מהני דד"מ לחייב בבכורה וא"כ מתורץ שפיר קו' המג"א מה דלא משני בבכורות (י"ג) בדיניהם של דד"מ משום דהא תינח בסיפא בעכו"ם שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם פטור מן הבכורה שפיר י"ל דמהני דד"מ מטעם הפקר לפטור מן הבכורה אבל אכתי תיקשי רישא בישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמתו בדיניהם דחייבת בבכורה דאיך יועיל דד"מ דל"ה קנין לחייב בבכורה ולכך הוכרח הש"ס לומר בדיניהם שפסקה להם תורה, נמצא דעכ"פ מהני דד"מ לפטור מן הבכורה. ובלא"ה בקו' המג"א הנ"ל כבר קדם בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' רכ"ה הביאו הח"ס יו"ד סי' שי"ח וכתב דמה דלא מפרש בבכורות בדיניהם שהם דנין, דידוע הי' באתרי' שלא היו אוה"ע דנין כן עיי"ש ועיין עוד בח"ס סי' שי"ד מ"ש מתשו' הרמב"ן הנ"ל דהיכי דנהיגי במשיכה פוטר מבכורה מטעם סטומתא והק' על הנה"מ סי' קפ"ד מ"ש דסטומתא ל"ה אלא קנין דרבנן וכן מ"ש בב"ש אע"ז סי' כ"ח דד"מ ל"ה רק דרבנן והח"ס העלה דשניהם הוו מדין תורה וע' סי' כ"ח שם: ב) והגם שבענין אי מהני קנין דיניהם לענין בכורה ראיתי מלאכי אלקים עולים ויורדים לפירושו של שו"ת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן הנ"ל בפירושים שונים סותרים זל"ז, הנה הח"ס בסי' שי"ד למד מדבריו דבאתרא שהיו דנין עפ"י דיניהם הוי קנין לענין בכורה מדמשני הרשב"א ז"ל הא דבכורות דידוע הי' באתרי' שלא הוי דנין כן ובסי' שי"ח כתב שאילו ראו המהרמ"מ ומ"ב ומג"א דברי הרמב"ן אלו לא רפרפו עכ"ל ולעומת זה בשו"ת עט"ח סי' כ"ד למד ההיפוך מדברי הרמב"ן כמפורש ברמב"ן וז"ל ואפי' נהגו לקנות בכסף כו' מ"מ ברשותי' לא קאי להתחייב בבכורה עד דמשיך כדין דאו' אבל לחייב הנכרי לתת לישראל בהמה זו שקנה ממנו חיובא מחייבינן לי' בדינא וכדיניהם דיינינן לי' וכדאיתא אם אתה יכול לחייבו בדיניהם חייבהו עכ"ל הרמב"ן הרי דמפשיט פשיטא לי' להרמב"ן דסטומתא לא מהני רק לחייב הבע"ד לקיים המקח אבל לענין חיוב או פטור בבכורה לא אזלינן רק בתר דינא דאו' עכ"ד העט"ח, הרי הסתירה גלוי' מדברי הח"ס להעט"ח וביותר בדברי הרמב"ן עצמו במקומו, אך משמיא אנהרינהו לי דאין כאן סתירה כלל בדברי הרמב"ן רק שט"ס נפל במקצת לשונו וזה סבת הסתירה בדברי האחרונים הנ"ל, הנה כן הם דברי הרמב"ן ז"ל בהא דבכורות (י"ג) דלמא התם במקום שאין מנהג ידוע לאוקמי אדיני' למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' "ואין נראה" שנהגו לקנות במשיכה ואפה"כ קאמר ר"ל דישראל הקונה מהם בהמה בכסף ולא משך חייב בבכורה כיון דמדאו' קנה לי' ישראל כו' עכ"ל, הנה לפי גי' זו שכתב "ואין נראה" שנהגו לקנות במשיכה כו' נשאר במסקנא דבאופן שנהגו לקנות שפיר אזלינן בתר דיניהם, אבל לפי גי' זו אין לו פירוש מ"ש ואפיה"כ אר"ל דישראל הקונה כו' והול"ל יותר משוה"כ אר"ל דחייב בבכורה בקנין מעות כיון שלא נהגו במשיכה גם תיקשי מה שסותר לסוף דברי הרמב"ן מ"ש ואפי' נהגו לקנות בכסף כו' דלא אזלינן בתר מנהגם, אבל האמת שטעות נזרקה בדפוס האחרון בב' תיבות ואין נראה הנ"ל שהי' כתוב בר"ת וא"נ שנהגו לקנות במשיכה והיינו שהרמב"ן כתב ליישב הא דבכורות בב' תי' הא' דמיירי התם שאין מנהג ידוע כדיניהם ואח"כ כתב "ואי נמי" שנהגו לקנות במשיכה ואפה"כ אר"ל דבקנין מעות חייב בבכורה משום דלא אזלינן כלל בתר דיניהם וכמו דמסיק לבסוף, ונראה שהגי' הנכונה הי' לו להעט"ח שהעתיק לשון הרמב"ן בר"ת וא"נ שנהגו לקנות במשיכה כו' ובודאי שהר"ת וא"נ לא היו נקראים לו "ואין נראה" ע"ד שנדפס עתה רק נקראים "ואי נמי" ונמצא מסקנת הרמב"ן מפורש דלא אזלינן בתר דיניהם ומנהגם לענין בכורה ודוק ויגעתי להביא לי בשאלה ס' שו"ת ב"ש ומצאתי שהעיר כן בט"ס הנ"ל בדברי הרמב"ן ותה"ל שכוונתי לדעתו הגדולה בזה עיי"ש בסי' קפ"ח: