חזון נחום קסד

הש"ס, ועיין שבת (קט"ז) ההוא פילסופא דאמר מן יומא דגליתון מארעכון איתיהיבת אורייתא אחריתי וכתיב בי' ברא וברתא כחדא ירתון כו' על כזה אמר הש"ס ב"ב הנ"ל שאינו אלא מעשה צדוקין, אבל לחוש שלא לתת פה לצדוקין אפשר דרב לשיטתו לא חייש והוא חידוש, ואכתי לא מיתרצא בזה קושיתי בתוס' יומא הנ"ל כיון שכל התקנה כאן שהיו מטמאין לכהן השורף את הפרה הי' רק להוציא מלב הצדוקים ולטפח על פניהם שאמרו טבו"י פסול בפרה ואיך נבא אנן בעצמינו לגזור שיהי' פסול בפרה אתמהה: ובענין זה יש להעיר בב"מ (קי"ח) גבי שומרי ספיחים לצורך העומר ושתהל"ח דאמר רבא דפליגי ר' יוסי ורבנן אי חיישינן שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה ועפירש"י, וצ"ע דלמה חיישי רבנן כאן חששא רחוקה מדברים שבלב מה שלא מצינו בשום מקום, ויתכן דהוא משום חששא לצדוקין שעשו הרבה גדרים בשבילם וכן כאן חששו בקרבנות ציבור, והוא משום דאמר במנחות (ס"ה) שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד וע"כ הכא חששו רבנן שמא לא ימסרנו לציבור יפה דאפשר שהוא נוטה אל הצדוקים לגבי תמיד של ציבור לומר דקרב משל יחיד כדרשתם את הכבש האחד תעשה בבוקר לשון יחיד ומשה"כ עשו חז"ל גדר לגבי ק"צ כגון תמיד דאין יחיד מתנדב משלו וממילא נתקיימה גזירה זו בכל ק"צ ואפי' בעומר ושתהל"ח, והוא חדש וניחא בזה ירושלמי דשקלים (פ"ד) דאמר דפליגי רק בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כ"ע מודי שהוא משתנה קרבן יחיד לק"צ ועיין מל"מ פ"ד מה' שקלים (וכתבתי בזה לעיל סי' י"ד] דלפמ"ש אתי שפיר כיון דחששא משום צדוקין ליתא רק בגופו של קרבן שהיו אומרים שקרב משל יחיד, והיא הערה יקרה. וי"ל ג"כ לפי"ז דבב"מ (קי"ח) פליגי תרי לישני בטעמא דרבנן אם הוא מחששא דשמא לא ימסרנו יפה שהוא תלוי בפלוגתא דעירובין (ס"ח) הנ"ל אי חוזרין ומבטלין מחששא לצדוקין כנ"ל דוק והבן: ז) בתוס' חולין (קי"ב) שהק' דלמ"ל קרא הטמאים לאסור צירן ורוטבן כתבת דברים נכונים. ואני אמרתי בילדותי ליישב קו' דבירושלמי נזיר (פ"ו ה"א) אמר דבר שי"ב איסור וטומאה מקום שבטלה טומאתו בטלה איסורו ולפמ"ש התוס' (בכורות כ"ג) דבטומאה ל"א טכ"ע וכ"ה בירושלמי סופ"י דתרומות נותנין טעם בתרומה ואין נותנין טעם במקוה ובר"ן פ' גה"נ לגבי טכ"ע באסה"נ, לפי"ז בשרצים שי"ב איסור וטומאה יש סברא כיון דלדין טומאה ליכא משום טכ"ע לא יהי' גם לאיסור דין טכ"ע לכך אשמעינן קרא הטמאים לאסור צירן ורוטבן לטומאה ואיסור: ומיושב לי גם הירושלמי נזיר הביאו הבט"ע דין עדול"ת פ"א גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תל"ט דכל נבלה לרבות ח"ש וקשה דכבר ילפינן אי' ח"ש מקרא דכל חלב (ביומא ע"ד) ומה לי אי' לאו מה לי אי' כרת (יבמות קי"ט). ונראה דבמתני' דאהלות פי"ז אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית מן המת ומן הנבלה מבואר חידוש דפחות מכזית ממת ונבלה הם טהורים לגמרי אע"ג דגבי טו"א אינו כן כמו שהתוס' פסחים (ל"ג) הביאו תו"כ דאי אתה שובר אוכלין לטהרתן וע' חי' הרמ"ל שם, ולפי הירושלמי הנ"ל דמקום שבטלה טומאתו בטלה איסורו א"כ מתורץ קו' הנ"ל דלכך צריך קרא בנבלה לרבות ח"ש כיון דבטלה טומאתו בח"ש דנבלה והו"א דבטלה גם איסורו ודוק: דודך דוש"ת בתקות בשור. סימן צד ב"ה ט"ז שבט תרצ"ז. שוכט"ס לכ' ידידי מחו' הרב הגדול החריף ובקי כש"ת מו"ה שלמה יעקב קטן נ"י רב בוואלאדימר: לתשובת יקרתו ע"ד השאלה באחד שנולד לו בכור מבהמתו ונתן את העגל הבכור בצירוף עוד עגל נקבה לנכרי לגדלם ואחר עבור זמן נודע לבעלים כי הנכרי סירס את הבכור לא שחתך ביציו רק בסירוס הנהוג שממעכין וקושרין הכיס עד שנתייבשו הביצים עם הכיס והגם שנמצאים הביצים אבל כל כך נתייבשו עד שאין נכרין כלל וכבר עבר מעשיית המום כמה שנים וכעת שכבר נעשה שוב החזירו הנכרי לבעליו ובע"ב דוחק להתיר לו הבכור ע"י המום שנסתרס: א) הנה העיר כ"ת בחקירה אי סירוס כזה הוי מום דנראה דתלי' בפלוגתא דר"י וראב"י (בכורות ל"ט) אי מעוך וכתות אף בביצים או רק בגיד והר"מ פ"ז מה' בי"מ ה"ח פסק כר"י דגם בביצים הוי מום אבל אכתי צ"ע אם להתיר על מום זה בזה"ז שהרי דעת הרמז"ל דהאידנא שאין לנו מומחין אין הבכור נשחט ע"פ ג' בהכ"נ רק בהנך דמתני' דבכורות (ל"ו) שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו ולא בשאר מומים אפי' מובהקים ונגלים כיון דלא משתמע לאינשי דהוי מומא: ב) והנה אי משום הא הרי באמת דעת הרא"ש ז"ל מובא בטור וב"י יו"ד סי' ש"ט דסגי במומין מובהקים ונגלים אע"ג דלא משתמע לאינשי והרמ"א כתב דהסומך על דברי הטור הבנויים על דעת הרא"ש לא הפסיד ואף אמנם שלא רצה להכריע בעצמו כהרא"ש בא אח"ז הגה"ק בשו"ת בת עיני וכתב על שהרמ"א פתח לן פתחא להקל קצת נדבר וירוח לן שלא בלבד שהסומך על דברי הטור לא הפסיד אלא אפי' דזריז ונשכר הוא והאריך בתשו' שם ותנא דמסייע לו תשו' הגאון בעל תפ"צ שם גם כ"ג אאמו"ר רשכב"ה זצ"ל בספרו שו"ת כוכב מיעקב סי' כ"ד להעיר בדבר החדש דאפי' לדעת הר"מ במום דלא משתמע לאינשי נהי דלא סגי מום זה לשחוט עליו עכ"פ שוב מותר להטיל בו מום אחר כזה שיהי' ידוע לכל העולם דהוי מום כיון דדעת רש"י ותוס' (ע"ז י"ג) דלהטיל מום בזה"ז הוא רק דרבנן ואף לדעת הר"מ בפ"א מאס"מ שהוא אי' דאו' הנה לשי' הר"מ בכור בח"ל ל"ה רק דרבנן וא"כ ממנ"פ שוב מהני המום דלא משתמע לאינשי לענין שיהי' מותר להטיל בו אח"כ מום מובהק שהרי מה דלא מהני להר"מ מום דלא משתמע לאינשי הוא רק משום שמא יאמרו העולם שאינו מום ואתו להתיר קדשים בחוץ ובכה"ג דנוגע רק לאי' דרבנן של הטלת מום בזה"ז בדרבנן לא חיישינן לשמא יאמרו והביא ראי' מר"מ פ"ד מה' אישות ה"ט וירושלמי יבמות רפי"ד עיי"ש באריכות נפלאות דפח"ח: ג) והגם דלכאו' לענין להתיר הטלת מום שנית מה אהני לן המום שיש לו מכבר ואפי' אם הי' מום קבוע דמשתמע לאינשי מ"מ אסור מטיל מום בבע"מ ולדעת הר"מ פ"א מאס"מ ה"ז אסור מה"ת ואנן קיי"ל דעכ"פ אסור מדרבנן ע' ע"ז (י"ג), ומבואר בש"ע יו"ד סי' שי"ג, אך באמת מבואר בדעת הרא"ש בכורות פ"ה דרק במום עובר אסור מדרבנן להטיל מום קבוע אבל בהי' בו מתחלה מום קבוע ליכא אפי' איסור דרבנן להטיל מום אח"כ שלא כשי' התוס' בכורות (ל"ג:) ד"ה בעל ועשו"ת אנ"ז סי' ת"א מ"ש עפ"ד הרא"ש דמום קבוע בבכור הוי כקדשים לאחר פדיונן דליכא אפי' אי' דרבנן להטיל מום וכן הוא משמעות הש"ע יו"ד סי' שי"ג סעי' ז' דרק במום עובר אסור מדרבנן להטיל מום ועיין ביאור הגר"א ז"ל בשי' התוס' כנ"ל וא"כ מאוד צדקו הדברים הנ"ל דמום דלא משתמע לאינשי כיון דבאמת הוי מום קבוע וניכר מהני עכ"פ בבכור שיהי' מותר להטיל בו מום גמור דמשתמע לאינשי: