חזון נחום קסג

שלא באו ברשותו קודם שהקדיש, והשתא אם איתא דמגביה מציאה להקדש זכה ההקדש מאי קושי' נימא דמיירי שלא זכה מהם דוד מעולם לעצמו כ"א מתחלה הגביהם להקדש, רק ע"כ דמגביה להקדש לא זכה ההקדש דאין יד ושליחות להקדש. עוד הקשה דדברי הירושלמי סיתראי נינהו דבפ"ד דפאה ה"ד מבואר דמהני זכי' להקדש דר"ל יליף מקרא זה דבעניי הכינותי דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו עיי"ש ועיין קצה"ח סי' רס"ט, ולהאמור מיושב דבירו' ב"מ דר"ל הוא דמקשה לר' יוחנן לכך לא ניחא לי' לאוקמי קרא דבעניי הכינותי במגביה להקדש משום דר' יוחנן לשיטתו בפ"ה דמעשרות הנ"ל דגזבר כאחר א"כ א"א לזכות להקדש משום דהוי כמזכה להפקר דלא מהני לירו' דקידושין הנ"ל משום דאין לו לבעלים, משא"כ בירו' דפאה ר"ל אליבא דנפשי' שפיר מוקי לקרא דבעניי הכינותי במזכה להקדש משום דר"ל לשיטתו דאמר דגזבר כבעלים ודו"ק: ד) ולפ"ז מתורץ ג"כ קו' הקה"י בחולין קל"ח הנ"ל, משום דלכאו' קשה דלמ"ל קרא דשלח תשלח דשה"ק א"נ במוקדשים או להר"מ דממעט זאת מקרא דתקח לך, תיפוק לי' דהוי מזומן לגבי הקדש דמה לי רשות הדיוט או הקדש וכדאמר בב"ק ע"ו מ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים. אך י"ל כיון דהקדש אין לו בעלים למ"ד גזבר כאחר לא מקרי מזומן, וא"כ מתורץ הקושי' דא"א לאוקמי במקדיש בתוך ד"א, דממנ"פ אי נימא דגזבר כאחר א"כ א"א לזכות להקדש ע"י ד"א דהוי כמזכה להפקר דלא מהני דבעינן שתצא לבעלים בן דעת והקדש אין לו בעלים ודוק כי חריף: ה) ועפ"י הירו' הנ"ל דגזבר כבעלים עלה בדעתי כעת ליישב קו' הר"ן פ"ק דקידושין וכן הק' הרשב"א ז"ל הביאם הה"מ פ"ט מה' מכירה על הרמז"ל דלגבי פדה מן ההקדש במנה והוקר החפץ אינו נותן אלא מנה וכש"ס קידושין (כ"ט) דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי, ואילו בקנה הגזבר להקדש והוזל חוזר בו וכמתני' דשקלים פ"ד וקשה הא הדיוט במש"פ קאי והה"מ ז"ל כתב שלא מצא תי' מספיק לכן בודאי רשות נתונה לתרץ, ונראה דבס' משנ"ח למשניות מס' שקלים העיר במה דאמרי' אטו הדיוט לאו במש"פ קאי והיינו דאינו ראוי שיהא הקדש במש"פ, והרי בב"מ ע"ד גבי ותיפוק לי' דשליח שוי' מבואר דע"י שליח ליכא מש"פ וא"כ הכ"נ בגזבר שהוא שליח של הקדש וכמו"ש הר"מ בפי"ג מה' מכירה דהגזברין ואפוטרופסין הרי הן כשלוחין וא"כ בכה"ג ליכא מש"פ עיי"ש מ"ש בזה, אך למה שהבאתי מסקנת הירו' דגזבר כבעלים ניחא שפיר: והנה הדבר מסתבר דאף דנאמר שגזבר כבעלים הוא רק על דבר שהוא כבר ברשות הקדש שקיבל אותו הגזבר תחת רשותו ואחריותו, אבל בקנה הגזבר מהדיוט לצורך ההקדש ודאי כ"ז שלא בא ליד גזבר ובפרט היכי שלא נעשה עוד קנין גמור ומה דאזיל הגזבר למידן דינא עם המוכר הוא רק בתורת שליח של הקדש כדברי הר"מ הנ"ל דגזברין הן כשלוחין וז"ב בסברא ויש גם סמך לזה ממה דקיי"ל דבאתי ליד גזבר ל"מ שאלה כתוס' פסחים (מ"ו.) אע"ג דגם קודם שאתי ליד גזבר בבי גזא דרחמנא איתא עיין ש"ך חו"מ סי' רנ"ה, רק הטעם דאתי ליד גזבר כיון דגזבר כבעלים הוי כתרומה ביד כהן כמבואר בנדרים (נ"ט) דל"מ שאלה, משא"כ קודם דאתי ליד גזבר דאז ל"ה עוד כבעלים ומעתה מיושב היטב קו' הר"ן והרשב"א הנ"ל דשאני גבי קנה מן ההקדש שפיר אמר הש"ס בקידושין אטו הדיוט לאו במש"פ קאי ואינו ראוי שיהי' הקדש במש"פ, משום דגבי דבר שכבר הי' ברשות הקדש הרי הגזבר כבעלים משא"כ בדין קנה הגזבר להקדש והוזל שפיר פסק הר"מ דחוזר בו דלש"ל בזה אטו הדיוט לאו במש"פ קאי משום דבזה שלא בא ליד גזבר עוד וגם שלא נעשה קנין גמור מהיכן בא לו להגזבר שם בעלים ע"ז והוי רק כשליח של הקדש דליתא למש"פ בשליח ועיין כ"מ פ"ט מה' מכירה שם לחלק כה"ג דמה דכסף קונה בהקדש משום ונתן הכסף וקם לו הוא רק בקנה מהקדש ולא בקנה להקדש עיי"ש ובמל"מ, והוא ישוב נפלא לענ"ד: ו) אכתוב לך מה שהערתי עתה חזות קשה בתוס' יומא (ג':) לחד תי' דטבו"י שכשר בפרה מ"מ מדרבנן פסול, וק"ל דהאיך גזרו בזה ואיך חלה גזירת חכמים בזה דאיכא חששא לצדוקים, הרי לגבי טבו"י שכשר בפרה במכוון עשו תקנה משום צדוקים דמטמאין היו לכהן השורף את הפרה משום צדוקים שאמרו טבו"י אסור בפרה ואיך עתה באו חכמים עצמם לגזור דטבו"י אסור בפרה ובמתני' פרה פ"ג מ"ג אר"י אל תתנו מקום לצדוקים לרדות ובתוס' ב"ב (קט"ו) מה שכתבו דאפי' רוצה לתקן לצורך שעה אין שומעין לו וצע"ג, וחשבתי להעיר קצת דמה דחיישינן הרבה לצדוקין לכאו' דתלי' בפלוגתא בעירובין (ס"ח) דרב אמר מבטלין וחוזרין ומבטלין ושמואל אמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין כי היכי דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא ואיטלולא. והנה בעירובין (ע"ו.) פירש"י דמה דחיישינן במלתא דרבנן דלא ליהוי כחוכא ואטלולא הוא שלא ניתן פה לצדוקין לרדות א"כ הרי דרב אמר חוזרין ומבטלין לא חייש שלא ניתן פה לצדוקין, והא דב"ב (קט"ו) בתוס' הנ"ל דאזלא ג"כ אליבא דר"ה אמר רב כל האומר תירש בת עם הבן אפי' נשיא שבישראל אין שומעין לו שאינו אלא מעשה צדוקין אף לפי שנאמר דרב בשיטתו לא אלים לי' חששא לצדוקין מ"מ הכא אין זה חששא לצדוקין רק דזו מעשה צדוקין עצמן כלשון