חזון נחום קסב

ב) והנראה לי לתרץ הנה שחולין (קי"ד) איתמר המבשל חלב בחלב כו' אאכילה כ"ע לא פליגי דלא לקי כי פליגי אבשול מ"ד לוקה חד איסורא ומ"ד אין לוקה להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי כו' וקשה לי לפי"ד הכ"מ פ"א מטו"מ שכתב דמשמע שלא אסרה תורה לבשל בב"ח אלא כדי שלא יבא לאכול עכ"ל א"כ דאיסור בישול היא רק משום סייג דאכילה, השתא במבשל חלב בחלב דלא לקי על אכילה משום אאחע"א איך ילקה על הבישול דלא יתכן ג"כ סייג זולת העיקר, רק מוכרח מזה דבכל סייג של תורה כבר עשאו הכתוב לאיסור בפני עצמו שאין לו התלות עוד בגוף האיסור ואף בהבטל העיקר מ"מ הסייג קיים וקאי: ג) ומתורץ לי בזה מה שתמהו התוס' שם אמה דאמר כיון דעל אכילה לא לקי אבשול נמי לא לקי ואימא איפכא כיון דאבשול לקי אאכילה נמי לקי כדאמר בסמוך ונראה דאמרי' בשבת ע"א גרירא אית לי' גרירא דגרירא לית לי' ולפי"ז הכ"נ סברת המ"ד קמא דלא נוכל לומר איפכא כיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי, שהרי כל אי' בשול הוא רק מגרירא דאכילה משום סייג וכדברי הכ"מ הנ"ל שוב א"א לומר דבשול יחזור ויגרור אי' אכילה שיהי' לוקה עלי' גבי חלב בחלב דא"כ הוי גרירא דגרירא דלא אמרי', וי"ל לפי"ז דבאמת פליגי בזה הני תרי לישני, דאיכא דאמרי כיון דאבשול לקי אאכילה נמי לקי אינהו ס"ל דאי' בישול ל"ה משום סייג דאכילה לכך שפיר אמרי דבשול גורר את האכילה ודוק כי נכון בס"ד: ומעתה מתורץ היטב קו' הנ"ל דשפיר פריך הש"ס בנדרים דלמא מזג וחרצן דלית לה צערא לא הפר לה, דאע"ג דזג וחרצן הוא רק משום סייג דיין מ"מ הרי מוכרח מש"ס דחולין הנ"ל דכל סייג עשאו הכתוב לאי' בפני עצמו ואף בהבטל העיקר הסייג קיים ועומד: ד) ועפי"ד המדר' הנ"ל מתורץ לי קו' שו"ת בש"ר סי' קמ"א, מה דבנזיר ל"ז אמר דלא ילפינן קדשים מנזיר דהמל"א דשרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב מקרא דמשרת משום דבנזיר חמור איסורי דאפי' חרצן אסור לי', ואילו בפסחים (מ"ד) דבעי מילף טכ"ע מנזיר דאם שרה ענבים במים ויש בו טעם יין אסור מקרא דמשרת ולא קדחי דלא נוכל למילף מנזיר משום דחמיר דאפי' חרצן אסור, ונ"ל דמבואר במדר' נשא דעיקר אי' נזיר הוא רק יין ושכר, אבל בכלל הסייגים נכנסים ענבים ומשרת ענבים וזג וחרצן כו'. והנה הפרמ"ג בפ"כ ח"א אות י"ז חקר דבחרצן יהי' מותר ח"ש משום דחרצן סייג וח"ש אסור משום סייג ולא אמרי' סייג לסייג עיי"ש, לפי"ז יש סברא ג"כ לולא דגלתה תורה בקרא דמשרת ענבים, דהוה אמרי' דאע"ג דענבים גופי' אסורו מ"מ משרת ענבים יהי' מותר, משום דענבים גופי' איסורי רק משום סייג, ומשרת ענבים ששרה ענבים במים שוב הוי סייג דסייג דאע"ג שיש בהמים טעם יין מ"מ הרי אין במים עיקר יין וכפירש"י בפסחים (מ"ד:) ד"ה טכ"ע וז"ל היכי דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון שרה ענבים במים מנ"ל עכ"ל וכיון דכל איסורו רק משום שריית ענבים שהוא גופי' סייג הוי המשרת ענבים סייג דסייג רק דמפורש בא הכתוב ואסר גם משרת ענבים, ומעתה מתורץ היטב קו' הבש"ר דרק לגבי המל"א דשרה פתו ביין אמר הש"ס שפיר דלא ילפינן מנזיר משום דחמיר דאפי' חרצן אסור והיינו כמו דאסרה תורה חרצן משום סייג יתכן ג"כ דמה"ט אסרה תורה שרה פתו ביין דהמל"א משום סייג דיין שהוא גוף האיסור סייג, משא"כ לגבי טכ"ע בנזיר דשרה ענבים במים לא יכול הש"ס לומר דשאני נזיר דאפי' חרצן אסור, דז"א דאיזה שייכות זל"ז דבשלמא חרצן אסור משום סייג אבל אין לו התלות בזה דמה"ט יאסר גם משרת ענבים שהוא סייג דסייג כנ"ל, רק מדכתבה התורה בפירוש לאסור משרת ענבים ש"מ דטעם הוי כעיקר ממש לכן לא הוי סייג לסייג וא"כ מכאן אתה דן לכל התורה ודוק: ה) והנה לחקירת הפרמ"ג הנ"ל דבחרצן יהי' ח"ש מותר מה"ת מתורץ קו' התוס' שבועות (כ"ג) גבי בנזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה אי אמרי' אהתירא קמישתבע שהקשו התוס' לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת, ולהנ"ל הרי בנזיר מודה דמותר ח"ש מה"ת בחרצן: דודך דוש"ת. סימן צג להנ"ל א) ע"ד הקו' בחולין (קל"ט) בהא דשה"ק אינו נוהג במוקדשין אי דהו"ל קן בתוך ביתו ואקדשי' פרט למזומן כו' ותיקשי להר"ן נדרים ל"ד דיכול אדם לזכות להקדש מה שבד' אמותיו דל"ה מזומן אצלו כיון שזכה אותו תיכף להקדש וכבר הקשה כן בקה"י אות זכי': בהשקפה ראשונה עלה בדעתי עפ"י התוס' ביצה ל"ח בפי' הר"ת דמ"ד כרגלי הממלא ס"ל דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והיינו כיון שהוא רק מטעם מגו דזכה לנפשי' כו' והואיל ואתי מכוחו דין הוא שיהא כרגלי הממלא עיי"ש, ולפי"ז הכ"נ א"א לאוקמי בכה"ג דא"כ הדק"ו הש"ס דהו"ל מזומן דכמו דהוי כרגלי המגביה כן מקרי מזומן אצלו: ב) וע"ד הפלפול י"ל הנה חזות ק"ל בדברי הר"ן דמהני זכי' ע"י ד"א להקדש לפי"מ דאמר בירושלמי פ"ק דקידושין גבי בכסף ע"י אחרים דבעי הילך כסף שתצא שדה זו להפקר וא"ל לא יצאת משום דבעינן זכי' לבן דעת ומקשה הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש והיינו כיון דחרש מקרי איש יש זכי' לחרש ובמפורשים למדו מזה מדיש זכי' לחרש דזכי' לאו מטעם שליחות וכן מבואר בש"ס דילן ב"מ ח' דפקח וחרש שהגביהו קנה החרש משום דמהני הגבהת הפקח בעדו, מדין מגביה מציאה לחבירו, עכ"פ מבואר דמגביה מציאה מהני רק לחבירו בן דעת או שיהי' מקרי איש אבל להפקר דלית לי' בעלים לא מהני, ולפי"ז תיקשי ג"כ להר"ן איך מהני קנין ד"א לצורך הקדש מדין מגביה מציאה לחבירו כיון דהקדש לית לי' בעלים ועיין קצה"ח סי' ת"ו דלא יועיל הכשר מים בהקדש דליכא ניחותא דבעלים משום דהקדש אין לו בעלים] א"כ הוי כמו להפקר דלא מהני זכי', וגם לש"ל סברת הירו' דאיש כתיב דאדרבה אמרי' בב"ק, ע"ו וגונב מבית איש ולא מבית הקדש ובתוס' ב"ק ס"ג שכתבו דגבי הקדש שייך נמי לשון איש רק דהתם סמיך ארעהו אבל בס' למודי ה' סי' כ"ה העיר מזבחים (ק"ג) עולת איש ולא עולת הקדש וכתב דתוס' אתי' לר"ש דוקא והיא הערה נפלאה: אבל י"ל להירו' פ"ה דמעשרות דמקשה ר' יוחנן לר"ל והתנינן שלא נגמרה וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין הרי הגזבר כאחר כו' ור"ל משני לי' תפתר כמ"ד גזבר כבעלים דלא כר' יוסי כו', וא"כ אתיין שפיר דברי הר"ן למה דמסיק דגזבר כבעלים לכך מהני לזכות בד"א להקדש דלא דמי' להפקר משום דהקדש שפיר יש לו בעלים שהוא הגזבר: ג) ובזה מתורץ קו' הקה"י על הר"ן הנ"ל מירו' ב"מ פ"א ה"ד דר"ל אמר אדם זוכה במציאה בד"א ור' יוחנן פליג ומקשה לר"י והכתיב ואני בעניי הכינותי הוי אמר בד"א שלו וקרי לי' בעניי הכינותי הואיל