חזון נחום קנה

שום אדם בבהמ"ד בא הוא ומצא ס"ת מונח על הרצפה ערום בלא מעיל והגביה הוא הס"ת והניחה לארון, ע"ז הורה כ"ת שהגבאים השמש גם האורח שראה חייבים בתענית ותהום העיר ע"ז, וכ"ת כתב בביאור הוראתו עפ"ד הפוסקים תשו' האחרונים בזה: א) יפה דן ויפה הורה כ"ת, וכמו"ש בשו"ת ח"צ סי' יז דכל חיוב קריעה אינו אלא לעומד ורואה בשעה שהס"ת נשרף באותו מקום כמעשה דמלך יהודא ובגמ' מ"ק כ"ו וש"ע יו"ד סי' ש"מ ובהגהות יד שאול שם הביא משנה בשמחות פ"ט על שריפת התורה לא ששמע שנשרפה אא"כ עומד עלי' והיא נשרפת ובמהרש"ם ח"ב סי' רס"ד הזכיר משו"ת ח"צ הנ"ל שפלפל עם השבו"י ובהגהות י"ש שהביא ממשנה דשמחות כהשבו"י, ואמנם לא כן דבהגהותי י"ש הנ"ל אדרבה שהביא מתני' דשמחות מפורש כהח"צ ונראה דשלא בדקדוק העתיק המהרש"ם ז"ל דברי השואל וכ"כ בשו"ת ד"ח יו"ד ח"ב סי' קל"ז שאין מתענים רק מי שהי' בבית שנפל הס"ת לארץ אבל לא שאר בני העיר ועיין ד"ח ח"א יו"ד סי' נ"ט ובח"ב ליקוטים סי' א' הר"ב ח"ב סי' קל"ט ובי"צ יו"ד ח"ב סי' קס"ה, איברא דבירושלמי נדרים פ"ח ה"א ומ"ק פ"ג ה"ז ר' יונה הוה בצור ושמע דדמך ברי' דר' יוסי (בירו' מ"ק הגי' ברי' דר' אבהו) אע"ג דאכל גובנא ושתה מיא אסקי צום כל האי יומא, נראה שהתענה ע"פ השמיעה שהוא ידיעה בלי ראי', י"ל איהו דאחמיר אנפשי' אבל חיוב ליכא כ"א בעומד בשעת יציאת נשמה דחייב לקרוע כגמ' שבת (ק"ה:) הא למה זה דומה לס"ת שנשרפה וכדברי הח"צ הנ"ל וע' מ"פ יו"ד השמטות לאו"ח סי' מ"ד: ב) והנה במהרש"ם ח"ב סי' רס"ד הנ"ל כתב דהגם שאין בידינו להטיל תענית בדור החלוש הזה מ"מ יתן כ"א פדיון נפשו כו' הוא שהחמיר אפי' על ידיעה בלא ראי' אבל נראה דבנ"ד גם ידיעה ליכא שאין נאמן העד לענות נפש אדם בצום מק"ו שאין ע"א נאמן להוציא ממון ומצינו בכ"ד דאפי' רק טרחא דגופא עדיף מממונא והא דפסחים י' בגופי' אטרחוהו רבנן בממוני' לא אטרחוהו עיין תב"ש סי' א' סק"ג דהתם הוי ממונא וטרחא דגופא יחד וע' שבת (קכ"ט) בל תשחית דגופא עדיף ותוס' נדה (ו':) דטורח גדול הוי שעת הדחק ואילו בהוצאה דממונא כתב בשו"ת חומר בקודש דיוקר לא מקרי שעת הדחק וראי' מסוכה (ל"ד.) גבי ולדרוש להו כר"ע, ופירש"י (קידושין י"ט) דצערא דגופא לא אתיהיב למחילה ומל"מ פ"ו מה"א שהעיר מב"ק צ"ג ושער משפט חו"מ סי' קל"א ראי' מב"ק ק"ח דמשביעין על טרחה דגופא דהוי ככפירת ממון, ובתב"ש סי' ד' סקי"ז דמשום הטרחה לטפל ביין לש"ל כופין עמ"ס, ועפירש"י ב"מ (ב'.) דמציאה לאו מידי חסר וז"ל אינו מפסיד כלום דבחנם בא לו ואף בלא טורח עכ"ל שהכוונה דאילו בא לו בטורח הוי כחסר ממונא [ראה לעיל סי' י' בראיית שו"ת חומר בקודש הנ"ל כתבתי דשמואל שם לשיטתו דבר נכון]: ג) והנה כעי"ז מבואר בתוס' יבמות (קי"א:) דבמקום ביוש לש"ל כעמ"ס ובדע"ת לסי' ד' בקו"א גם בסי' א' אות פ"ט הק' ע"ז ממהרי"ק שורש קי"ב, וחשבתי לומר דמהרי"ק לשיטתו בש"ך חו"מ סי' רמ"ג דבטרחה דגופא ל"א אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וסברתו י"ל ע"פ התוס' קידושין כ"ט דבליכא רווחא להקדש ל"א אמירה לגבוה והכ"נ טרחה דגופא לא חשיב כממונא ול"ה רווחא להקדש ע"כ המהרי"ק לשיטתו אזיל דגם בטרחה דגופא איכא משום כופין על מדת סדום כיון דליכא חסרון ממון ודוק: ד) ועיין מ"ש הסמ"ע חו"מ סי' ק"ז סק"ב דאין כופין בכבוד אב להטריח הבן דהוי כאילו באנו להוציא ממון מידו במקום שיש פלוגתא, באופן דטרחה ועינוי הגוף הוי עכ"פ כהפסד ממון, וא"כ כמו דאין ע"א נאמן לממון ק"ו שאין נאמן לענות נפש אדם בעדותו ובפרט לגזור ע"י עדותו צום בעינוי אכילה דהוי כעין דנ"פ כדאמר ביומא (ע"ד:) עינוי שהוא אבידת הנפש ואיזה זה אכילה ושתי', ושבת (ס"ט) דמקשה וההיא יומא לימות כו' דמבואר דתענית יום א' הוא נוגע לפעמים לפקונ"פ ועיין פמ"ג במ"ז או"ח סי' שד"א ובש"ע סי' שכ"ח סעי' ל"ג דמקום רעבון מותר לינק מן הבהמה ביו"ט, ואם זה בצער דיחיד מכש"כ בצערא דרבים דכבר כתב הבה"ג הביאו הר"ן פ' כירה דאף מלאכה דאו' הותר בשביל צער הרבים וכתב הר"ן שדעתו דנזק רבים חשיב כפקונ"פ, וא"כ כש"כ הוא דאין ע"א נאמן במקום צער דרבים: ה) ולכאורה במה שכתבתי דאפי' במקום טרחה דיחיד אין ע"א נאמן יש להעיר בתוס' פסחים (ד':) ד"ה לאו משום דחזקתו בדוק, שפיר"י דס"ד דאיירי דאמרו הני לא הי' בדוק ואנן בדקנו דמהני במגו דא"ב שתקו ותקשי דאפי' בלא מגו האיך מהימני לומר לא הי' בדוק לחייב בבדיקה שיש בה טרחה דגופא וכלשון הגמ' פסחים י' דגופי' אטרחוהו רבנן אבל הנה בלאה"כ תקשי שם שהרי בבדיקת חמץ איכא לפעמים גם הפסד ממון באתרא דיהבי אגרא ובדקי כדאמר בגמ' שם ואיך ס"ד שיהיו נאמנים במקום הפסד ממון כה"ג דחזקתו בדוק, וחפשתי ומצאתי בס' דבר בעתו (מבעל פתח הבית) לפסחים שם שעמד בזה והוכיח דחזקתו בדוק ל"ה חזקה גמורה, ומשא"כ בכה"ג שאין ע"א נאמן להוציא ממון נראה שפיר שה"ה ומכש"כ שאין נאמן לגרום בעדותו טרחה וצערא דגופא ומכש"כ צער הרבים כנ"ל: ו) גם יפה העיר כ"ת על שהאיש המעיד זה הוא מארחי ופרחי ובח"ס או"ח סי' ו' דאית בהני אורחי פרחי מיעוט המצוי מאוד דלא עדיפי מחנוני דסוריא דחשידי כפירש"י ע"ז ל"ט וגם דעת הר"מ פי"א ממא"ס וברמ"א יו"ד סי' קי"ט סעי' א' דסוריא וכש"כ חו"ל דבעינן דוקא שיכירו אותו שהוא מוחזק בכשרות דלא מוקמינן סתם אדם בחזקת כשרות כ"א בא"י, ועיין נדרים כ"ב דא"ל ההוא שעתא לא עברינא ירדנא ועיין ט"ז יו"ד סי' קי"ט סק"ב בנוגע לזמנינו שאנו רואים קלקול הדורות ולא אכשיר דרא ובט"ז יו"ד סי' קס"ט ס"ק ל"ו: ז) מ"ש כ"ת מס' זכל"א בשם ס' לדוד אמת דהרואה ס"ת שנפל מן הדין אין חייב להתענות אך העולם נהגו להחמיר והוא המנהג שהביא המג"א סי' מ"ד בשם המשפטי שמואל והעיר מגמ' נדרים (ט"ו) בדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור דמבואר דמנהג ל"ה רק דרבנן, ע' תוס' סוכה מ"ד דבמנהג ליכא לא תסור אבל שי' הר"מ פ"ה מה' ממרים דגם במנהג איכא לא תסור ויש לי להאריך בענין זה וכתבתי בתשו' במק"א ואכמ"ל, אבל כבר הביאו סמך למנהג תענית זה ממנחות ל"ב התם ס"ת מונח ע"ג קרקע שלכך נצטער ר"א וביבמות צ"ו שנקרע ס"ת בחמתן ונענשו ובגמ' חגיגה (ה':) רבי כי מטא להאי פסוקא השליך משמים ארץ נפל מן ידי' אמר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ובד"ח יו"ד סי' נ"ט כתב מקור לזה מתענית ט"ז שמוציאין את הס"ת והתיבה לרחוב לומר כלי צנוע הי' לנו ונתבזה בעונותינו ועיין מהרש"ם ח"ב סי' רס"ד שפקפק בראי' זו עכ"פ, מכל הני דוכתי מצינו שיש צער למאורע כזו ר"ל וצריכים תשובה אותן שהי' להם גרמא בזה או שראו בזיון הקודש. אבל לא על השמיעה לחוד מעד אחד ועוד מארחי ופרחי איש שאין ידוע אין לחוש לדבריו וד' יכפר: