חזון נחום טו

ד) ואמנם ע"פ האמור יתכן בישוב קו' התוס' מגילה (כ"ו) בהא דאותבי' הש"ס בבית ארץ אחוזתכם אחוזתכם מטמא בנגעים ואין ירושלים מטמא בנגעים א"ר יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא בהכ"נ ובהמ"ד מטמאין בנגעים אמאי הא דכרכין הוו והק' בתוס' שהרי ביומא (י"ב) מסיק דאין חילוק בין כרכים לכפרים רק בין אית בה בית דירה או לא ותי' דהכא המקשן טעה בשיטת ר' יהודה לחלק בין כרכים לכפרים עיי"ש ולכאו' צ"ב: והנ"ל ע"ד הפלפול הנה בהא דאמר ביומא דאפי' דכפרים אין מטמאין בנגעים משום דאין להן בעלים מיוחדין לכאו' תיקשי כיון דקיי"ל כראב"י בנדרים (מ"ו) דבכה"ג יש ברירה וכל אחד בשעה שמשתמש הוי שלו א"כ מקרי בעלים מיוחדין, אבל הנ"ל דבר חדש דלענין שיטמא הבית בנגעים לא מהני מה דקיי"ל יש ברירה שיהי' מקרי עי"ז בעלים מיוחדין והוא לפי"מ דאמר בבכורות (נ"ז) דצריכא לדר' יוחנן באחין שחלקו לאשמעינן דאין ברירה דממה שפטורין ממעשר בהמה י"ל דיש ברירה רק דבעינן דומיא דבנך מה בנך דברור לך אף צאנך בברור לך. מבואר דאף למ"ד יש ברירה מ"מ ל"ה מתורת ודאי רק שהוא בדמיון דאזלינן בתר רובא שכתב השטמ"ק ב"מ (ו') דל"ה רוב מדין ודאי והיכי דבעינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק גם רוב נתמעט והכ"נ אף דאמרי' יש ברירה ל"ה צאנך הברור לך וכ"כ התוס' גיטין (כ"ד) דאפי' אי יש ברירה מ"מ פסול היכי דכתוב וכתב לה לשמה ובתוס' ע"ז (ס"ג) ד"ה וכגון לגבי אתנן דלא מהני מה דיש ברירה דבעינן המבורר בשעת ביאה, ולפי"ז ניחא שפיר ג"כ לענין זה מה דבהכ"נ אפי' דכפרים אין מטמא בנגעים דכתיב אשר לו הבית דבעינן בעלים מיוחדין אע"ג דקיי"ל יש ברירה ובשעה שמשתמש הוי שלו מ"מ כיון דכתיב אשר לו הבית דגלי קרא דבעינן בעלים מיוחדין לא מהני מה דיש ברירה כיון דל"ה מתורת ודאי ובעינן המבורר לך: והנה בתו"ג לגיטין (ע"ג) כתב דדבר זה אי יש ברירה חשוב כודאי לגמרי תלי' בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דלר' יהודה דאמר כא"א לכל דברי' וחייב עלי' חנק ע"כ דס"ל דאף לגבי אינשי חשיבי כודאי וכהולך לעשות ודאי איסור דמי וע"כ בגיטין (כ"ה) לגבי כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה מביא הש"ס מהא דמה היא באותן הימים ובכל דוכתא דמפלפל הש"ס בדיני ברירה לא מייתי משנה זו לראי' רק משום דהכא לגבי כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה דלא מהני מה דמסתמא יש ברירה כיון דבעינן לה לשמה ומשום ברירה ל"ה ודאי שיהיו מקרי לשמה כמו"ש התוס' הנ"ל לכך מייתי מהא דמה היא באותן הימים דלר' יהודה כא"א לכל דברי' דאמרי' יש ברירה מתורת ודאי עיי"ש ונראה דמסייע לזה ירושלמי דגיטין פ' כל הגט דפריך מכיון שנתנו לה יעשה כמו שהי' כרות לשמה ר' יוסי בר' ביבין דר"ש הוא דתני אמר לאומן עשה לי ב' זוגין א' לקרקע וא' לבהמה טמאים עד שיפריש בטהרה והיינו משום דאחר שיפריש כלי אחד לטומאה ראוי' היא לקבל טומאה משעה ראשונה משוה"כ כ"ז שלא פירש שניהם טמאים מספק ור"ש מטהר דלא אמרי' משעה ראשונה היתה זו מיועדת לטומאה והכ"נ לא אמרי' דאחר הנתינה משעה ראשונה הי' כרות לשמה עיי"ש הרי מפורש דמ"ש התוס' דמשום ברירה ל"ה לשמה אתי' רק כר"ש ולא לר' יהודה, ולפי"ז מתורץ היטב קו' התוס' במגילה הנ"ל מה דטעה המקשן בדברי ר' יהודה לחלק בין כרכים לכפרים דבהכ"נ של כפרים יהי' מטמא בנגעים דהרי כל מה שאמרנו דבהכ"נ של כפרים לא מהני מה דיש ברירה שיהי' מקרי בעלים מיוחדין הוא רק משום דיש ברירה ל"ה מדין ודאי ואנן בעינן אשר לו הבית בעלים מיוחדין מבוררין לך מדין ודאי אבל הכא לר' יהודה לשיטתו דס"ל יש ברירה מדין ודאי ומהני אפי' לגבי גט דבעינן וכתב לה לשמה הכ"נ איכא סברא לגבי בהכ"נ של כפרים דמקרי בעלים מיוחדין ודוק היטב: ה) ועל דרך זה י"ל בישוב קו' הרמב"ן והר"ן נדרים בשי' הר"מ שדבריו סותרים זא"ז דבגמ' שם אמר רבה מחלוקת בחצר שי"ב כדי חלוקה אבל בא"ב דין חלוקה דברי הכל מותר ומקשה לו רב יוסף והרי בהכ"נ דכשאין בה דין חלוקה דמי ותנן שניהם אסורין אלא א"ר יוסף מחלוקת באין בה דין חלוקה כו' והשתא הר"מ שפוסק כראב"י דבאין בה דין חלוקה מותר ופסק נמי כמתני' דאסורין בבהכ"נ של אותה העיר א"כ מזכה שטרא לבי תרי: והב"ח ז"ל תי' דראב"י מודה בבהכ"נ דכיון שאפשר לתקן שיקנו חלקם לאחר אסורים עד שיתקנו והא דפריך ר' יוסף הרי בהכ"נ דכשא"ב דין חלוקה דמי ותנן שניהם אסורין לא הוה ס"ל חילוק זה, ובט"ז הק' עליו דמי נתן לנו כח לחלוק על רב יוסף דלא ס"ל לחלק בהכי, ונראה דהנה בגוף סברתו של הב"ח ז"ל דכל שאפשר בתיקון אסור ובאמת כן כתב ברא"ש בפירוש דאם יש בו כדי חלוקה לא סמכינן אברירה, י"ל בהסבר הדבר ע"פ האמור דאע"ג דיש ברירה ל"ה זה מדין ודאי רק מדין רוב דג"כ ל"ה ודאי גמור וע"כ מהאי טעמא דלא אזלינן בתר רוב בדבר שיש לו מתירין הכ"נ לא סמכינן אברירה בכה"ג שיש לו תיקון דהוי דשיל"מ, אך הרי כבר אמרנו דדבר זה אי יש ברירה ל"ה ודאי גמור תלי' בפלוגתא ולר' יהודה במתני' דגיטין (ע"ג) אמרי' יש ברירה מדין ודאי, ולפי"ז מתורץ היטב דרב יוסף שפיר קמקשה אמאי דאמר רבה אבל בחצר שא"ב דין חלוקה דברי הכל מותר והרי בהכ"נ דכשאין בו דין חלוקה ותנן שניהם אסורין והיינו דאפי' אם תאמר לחלק דשאני בהכ"נ כיון שאפשר לתקן הרי כל זה רק למה דאמרינן דיש ברירה ל"ה מדין ודאי י"ל דאסור בדשיל"מ אבל אליבא דר' יהודה דאית לי' ברירה מדין ודאי צריך להיות מותר בבהכ"נ וקשה לדברי רבה דבאין בה דין חלוקה ד"ה מותר ואיך סתם במתני' דשניהם אסורין בדבר של אותה העיר ושם במתני' ר' יהודה אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט דהיינו שיש תקנה לאיסור בכה"ג והרי לר' יהודה לשיטתו א"צ תקנה כלל כיון דס"ל יש ברירה מדין ודאי וא"כ כל עיקר קושיתו דרב יוסף הוא ממתני' דאיירי בה ר' יהודה אבל להר"מ בשיטתו ל"ק דאע"ג דפסק כראב"י דבכה"ג יש ברירה מ"מ שפיר פסק ג"כ כמתני' דשניהם אסורין משום דאפי' אי בכה"ג אמרי' יש ברירה מ"מ ל"ה ודאי ואסור בדבר שיש לו תיקון ובמתני' דאסור אפי' לר' יהודה דיש ברירה מדין ודאי משום דהכא כשאמר דבשעה שישתמש הוי שלו הרי הוא תולה בדעת עצמו דבכה"ג ס"ל לר' יהודה בגיטין (כ"ה) ועירובין (ל"ו) דאין ברירה ולית לי' דראב"י] וקושי' דרב יוסף הוא רק לרבה דבאין בו דין חלוקה לדברי הכל יש ברירה ודוק: ו) בדברי הר"ן נדרים (מ"ח) בד"ה ואסורין בדבר של אותה העיר שכתב מפני שיכולין למכרן זט"ה והו"ל כשותפין שאסורין זע"ז דמבואר שיטתו דרק בבהכ"נ של כפרים אסורים הק' בנ"ז דא"כ הו"ל למיפלג בדידה בדבר של אותה העיר דלפעמים מותרין כגון בהכ"נ של כרכים, ונלע"ד מלתא חדתא דבחרמים לבה"ב דאיירי במתני' לא משכחת לה כלל בבהכ"נ של כרכים משום דאמר בערכין (כ"ח) יכול יחרם אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העבריים ושדה מקנתו ת"ל בהמה מה בהמה יש לו רשות למכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למכרה כו' מבואר דבדרך דאין יכול למכרו ליכא דין חרמים וא"כ מתורץ כמין חומר קו' הנז' דבבהכ"נ של כרכים כיון שאינו נמכר ליכא בי' דין חרמים כלל והיא הערה יקרה: ז) וחזות קשה לי בגמ' הנ"ל דמסיק דפליגי בא"ב דין חלוקה וכתב הר"ן דמתני' דלקמן (מ"ח) בהריני