חזון נחום קמב

הש"ע סי' רי"ב הנ"ל מבואר בש"ך יו"ד סי' רנ"ח סקי"ד דהוציא בשפתיו על סלע אחר שאינו כלום דאבל אותו שחשב בלבו חייב ליתן לצדקה, וא"כ תיקשי מזה על דברי הט"א דחגיגה הנ"ל וגם לכאו' דברי הש"ע הם נגד התוספתא דמע"ש כאמור: ד) אמנם שיש לדון להשוות הענינים עפי"ד המהריב"ל הביאו המל"מ פ"א מה' מכירה דבאתרא דכתבי שטרי דל"ק עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש, דה"ה היכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקונה בכסף לבד עי"ש דמבואר סברתו דמשום דלא לעביד אינש איסורא סתמא כפירושו, עפי"ז יתכן ג"כ בהא דאפי' א"נ דבהקדש ותרומה מהני גמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא דעכ"ז אזלינן בתר מחשבתו, י"ל דה"ט משום דלענין חיובו להקדש גלי קרא כל נדיב לב דאזלינן בתר מחשבתו אבל לגבי זה מה שחשב להוציא בשפתיו ולא הוציא ע"ז שוב הדר אמרי' דדברים שבלב ל"ה דברים והוי כלא חישב להוציא בשפתיו ע"כ מחשבתו לצדקה קיימת, אבל כ"ז היכי שאינו נוגע לאיסורא משא"כ היכי דעפ"י מחשבתו בלא הוצאת שפתים נוגע קצת לאיסור בכה"ג שוב אמרי' דהוי כפריש בהדיא שלא יחול כ"א עד שיוציא מפיו, ומעתה לפמ"ש בשו"ת רע"א סי' כ"ט עפ"י הב"י או"ח סי' תל"ב מה שלא תקנו לברך על ביטול החמץ שהוא מה"ת משום דאין מברכין על דברים שבלב, לפי"ז ה"ה לגבי תרומה היכי שמפריש במחשבה לא יברך על ההפרשה ובבי"צ יו"ד ח"א סי' ו' דממילא איכא איסורא להפריש במחשבה להפסיד הברכה וכמו"ש הב"י אע"ז סי' ס"ב דאם אין עשרה לא יכנס לחופה שלא להפסיד הברכה ועיין א"מ בתשו' ו' בזה עכ"ד, א"כ נראה דלגבי תרומה בגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא דלא מהני ההפרשה עפ"י מחשבתו כיון דמברכין על הפרשת תרומה ומעשרות א"כ הוי כמפרש שלא תחול התרומה עד שיוציא בשפתיו דאל"כ תהי' ברכתו כמו לבטלה משום דאין מברכין על דברים שבלב, ולפי"ז מתורץ שפיר דין התוספתא בהפריש תרומה ע"מ לקרא לה שם אין בה קדושה עד שיקרא את השם, והיינו משום דלא לעביד איסורא הוי כפריש ומשא"כ בדין הש"ע חו"מ סי' רי"ב לגבי צדקה כיון שאין מברכין על הצדקה לא אמרי' דהוי כפריש לכך אפי' חישב להוציא בשפתיו ולא הוציא מ"מ חייב ליתן עפ"י מחשבתו, ואף שהש"ך ביו"ד סי' רנ"ח סק"ה כתב דהיכי שגמר בלבו שאותו סלע שחשב לא יהא לצדקה עד שיוציאה בפיו והוציא אחר בפיו דשניהם אינם כלום, התם שאני שהרי חשב בפירוש בשלילה שלא יהא מחשבתו כלום עד שיוציא בפיו וא"כ לא היתה חלות מחשבה כלל אבל היכי שהיתה מחשבתו לצדקה סתם אף שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא לא אמרי' דהוי כפירש וחייב ליתן עפ"י מחשבתו ודו"ק שהיא עצה נפלאה בס"ד: ה) אך הנה בחו"מ סי' רי"ב וביו"ד סי' רנ"ח הביא ב' דעות אי בצדקה מהני מה שגמר בלבו ואף שהרמ"א מסיים שיש להחמיר כסברא הראשונה הנה סברא הראשונה היא דעת המרדכי פ"ק דב"ב ושם לא נאמר כלשון הש"ע חו"מ שקנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש זולת בשו"ת הרא"ש כלל י"ג נודין השאלה בעובדא כזו אדעתא שיעשנו הקדש והרי דעת הרא"ש באמת בצדקה ל"ה כהקדש ולא מהני מחשבה א"כ אף דלהרמ"א ז"ל עיקר כסברא הראשונה היינו לעיקר הדין דמהני מחשבה בצדקה אבל לא לענין גמר בלבו להוציא בשפתיו כגון אדעתא שיעשנו הקדש ועכ"פ י"ל דבצדקה כה"ג הוי ס"ס לפטור: ו) מ"ש כ"ת לחדש דאפי' אי מהני מחשבה בצדקה היינו רק במחשבה החלטיית וכעין מ"ש בשי"ק נזיר (פ"ה) בשם הרא"פ ובמג"א סי' תקס"ד דקבלת תענית בלב ל"ה כ"א כשגמר בלבו הקבלה, הנה כמו כן כתב בשו"ת ב"ש יו"ד סי' פ"ח דמחשבה בתנאי או על הספק לא מהני ותי' בזה קו' התוס' בכורות (נ"ט) ד"ה במחשבה משום דבשני לוגין שאני עתיד להפריש דאכתי ספק הוא שמא לא יבא לידי הפרשה לעולם בכה"ג שי' רש"י ז"ל דל"מ מחשבה דבעינן גמר בלבו: וע"ד קו' הב"ש בהא דנדרים (ז') דבעי אי יש יד לצדקה תיפוק לי' מטעם מחשבה והביא כ"ת מט"ת לנדרים שם שכתב דמשמעות פי' הרא"ש בנדרים שם במשנה דאפי' גמר בלבו ע"מ להוציא בשפתיו מהני מחובתו רק שתי' עפ"י הגהת אמ"ב ביו"ד סי' רנ"ח דעל מחשבה אין כופין משום דבגמ' יליף כפי' מועשית דכתיב בי' בפיך, ומה שתי' כבודו דבאמת מחשבה בצדקה תלי' באיבעית הש"ס אי יש יד לצדקה אי הוי כקרבנות, בזה עדיין אינו מיושב דאכתי הי' להש"ס להזכיר דבאופן זה דדמיא לקרבנות מהני משום מחשבה שהוא הנדר ולא רק מטעם יד שיש בזה ג"כ נפ"מ לדינא לכ"ד אי מהני משום גוף הנדר או רק מטעם יד עיין מ"ש הנוב"ת יו"ד סי' קמ"ה לענין דבר שא"ב ממש וכבר קדמו הריטב"א נדרים (י"ד) וכתבתי בזה במק"א ואכ"מ: ז) ובישוב קו' הב"ש הנ"ל מה דבעי אי יש יד לצדקה ותיפוק לי' מטעם מחשבה י"ל דנפ"מ למ"ש הריטב"א שבועות (כ"ז) דבצדקה במחשבה ליכא משום בל תאחר ובבי"צ יו"ד ח"ב סי' ע"ו הביאו להשט"מ והוסיף לחדש דבמחשבה ליכא גם משום בל יחל כיון דקרא אמר לא יחל דברו בעי' דיבור בפה, ואמנם צ"ע לפימ"ש הר"ן נדרים (ט"ו) על דברי הר"מ שכתב דהמדיר לוקה משום בל יחל דברו אבל המודר אינו לוקה וכתב הר"ן דליתא דלא יחל דברו אדבר קאי א"כ הכ"נ יתכן גם על נדר במחשבה בלא דיבור איכא ג"כ בלא יחל דברו דאדבר קאי: ח) אף אמנם א"כ הר"ן צריך להודות בפי' לא יחל דברו היינו ג"כ דיבור, כה"ג דמצינו (שבת נ"ח) כל דבר אשר יבא באש אפי' דיבור ובמתני' מכות (ט':) וידברו אלי' שנ' וזה דבר הרוצח וע' פירש"י שבת (ק"ן) דערות דבר היינו דיבור לא הרהור וע' תב"ש סי' א' ס"ק ס"ט ותוס' קידושין (מ"ג) דיקום דבר הנאמנים ע"י דיבור ומל"מ פי"ח מפסהמ"ק בשם הרמב"ן דפיגול בדיבור מקרא דלא תזבח דבר רע היינו דיבור ולפי"ז גם לא יחל דברו היינו ג"כ דיבור, אבל עכ"פ כיון דאדבר נמי קאי שגם המודר לוקה דבדידי' לא הי' דיבור ממילא ה"ה בנדר במחשבה בלא דיבור איכא משום בל יחל, אבל יש עוד נפ"מ בין נדר בפה או בלב לענין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דליכא כ"א באמירה בפה עי' פמ"ג בפתיחה כוללת ובבל"י הנספח ליו"ד סי' רנ"ח, וראיתי גם באמרי יושר ח"ב סי' קמ"ח לחדש דבמחשבה לש"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו דילפינן מקרא דמוצא שפתיך, עכ"פ שיש כמה נפ"מ בין נדר בפה לנדר בלב, ושפיר אתי' בעי' הגמ' אי יש יד לצדקה שיועיל מדין נדר בפה: ידידו"ש. סימן עח שוכט"ס לכ' הרב הה"ג חו"ב בנש"ק מו"ה ראובן הלוי רו"פ נ"י ראבד"ק קאמינקא: א) הנני לתשובתו על אתר כרצונו הנלע"ד בהשקפה ראשונה, ע"ד השאלה בא' שנדר בעת צרה סכנת חולי אשתו מלבושיו ומלבושי אשתו לעניים וב"ה נתרפאה ועתה אין בכוחם לקיים הנדר וכ"ת כתב בביאור יפה עפ"ד הפוסקים ואחר שחתר עצה דלא חל נדרו על מלבושי אשתו בלא דעתה כמבואר בחו"מ סי' צ"ז סעי' כ"ה וגם