חזון נחום קמא

לבקש פתח וחרטה דמעיקרא לגרום ולבטל עי"ז שאר הנדר בלי התרה, ואף אם נאמר דבכה"ג ליכא איסור דגם זה בכלל רשות התורה שניתן לחכם להתיר את כל הנדר, אבל הא תינח באופן שיש לכל הנדר התרה, אבל בכה"ג שמקצת בא ליד גזבר נראה שיש אי' לכתחלה, וא"כ מה שכתב בש"ע סי' רכ"ח סעי' מ"ב שנשאל על המקצת לכתחלה אתי' שפיר משום דהתם לש"ל הותר מקצתו הותר כולו וכדברי הח"ס הנ"ל דיד גזבר כיד עניים והוי כנותן מתנה להדיוט שא"י לחזור וממילא שאר הנדר קיים, ומשא"כ בנ"ד שלא בא המקצת ליד גזבר רק ליד איש אחר ועתה אם תרצה לומר שע"י שנשאל על מקצתו ממילא הותר כולו דלא אמרי' בזה תן כזכי כסברת כת"ה הנ"ל שוב י"ל דהדר דינא דממילא אסור להנודר לכתחלה לבקש התרה ע"י חרטה דמעיקרא משום שגורם לבטל שאר הנדר דאיכא משום לא יחל דברו ודו"ק, ויש לעיין עוד בזה כי הוא דבר חדש מאוד ואפשר שיש לחלק בנ"ד דהתם תרי דיבורי נינהו שהבעל הפר דיבורה של נזירות ועי"ז מחלל דיבורי שאמר ואני, אבל הכא הרי הותר לחכם כל דיבור נדרו ומה שלא הותר זה שבא ליד גזבר הוא מדין התורה דאינו נאמן על הפתח כמו"ש הנו"ב ואפי' לטעם הש"ך דל"א דיבור ומבטל מעשה עכ"פ דיבור זה הותר ע"י חכם למשל שנדר מנה לחודש ונתן חמשים הרי הותר הדיבור מנה לחודש רק דמה שנתן נתן מ"מ נפ"מ בכה"ג שמתחלה לא מצא פתח רק למקצת הנדר בכה"ג י"ל דאסור לשאול כנ"ל וצ"ע: מ"ש כת"ה לדון בנ"ד דאף שנשאל על מקצתו ובטל כולו מה שנתן לשליח ואמר תן לעני דהוי נדר כמבואר בסי' קכ"ה וסי' רמ"ג הכ"נ הוי נדר מחדש, רק שנראה לדעתו דהכא מה שאמר תן לעני בא לקיים נדר הראשון ולא שיקבל עליו נדר מחדש, יש לסייע לדבריו מתוס' כתובות (נ"ד) ד"ה ולעוברת דבכתובה הואיל ואינה תלוי' בכתיבתו אין דעתו לכותבה אלא כמו שחייבוהו חכמים ועיין ס' אמרי בינה ח' חו"מ שהביא דבר חידוש מס' כפתור ופרח דאפי' דברים שא"ח בתו"מ מה"ת מ"מ אם קרא עליהן שם חל עליהם קדושת תרומה מה"ת ומדמעת ומה דתרומת דמאי אינה מדמעת משום דקריאת שם ל"ה כ"א משום חיובא דרבנן והכ"נ לנ"ד כה"ג ודוק: טו) ומ"ש כת"ה שיש להוסיף סניף בנ"ד דמהני שאלה משום שהשליח החזיר במשך הימים הסך מאה לראובן וכמו"ש הנוב"ת חו"ד סי' קנ"ד דהיכי שהחזיר הגזבר בלא עדים מהני שאלה דנאמן הנודר על הפתח שמצא במגו, הנה שם כתב הטעם דל"ה משואיל"מ ע"י העד שמעיד שהחזירו לידו כיון דהוי ממון שאין לו תובעין דהוי לעניים שאינם ידועים ומשא"כ בנ"ד שהיא לעני ידוע: טז) כת"ה הביא מס' מ"פ לחו"מ סי' קפ"ג בישוב פירש"י בב"מ י' במתני' הסותר לפירש"י בגמ' ד"ה אלא [שהבאתי לעיל אות ו'] משום דהגמ' אזלא למ"ד מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וכמו שביאר שם טעמו של דבר הוא תמוה דאכתי לא מתרצא מה שסותר גם לפירש"י שם ד"ה סיפא דאזלא למ"ד ל"ק חבירו, גם מה שתי' כת"ה עפ"י קו' הט"ז אע"ז סי' ל"ח דאס"ד בנותן מתנה לחבירו יכול לחזור תוכ"ד א"כ מאי מקשה הש"ס שם תחלה דסיפא למ"ל והרי אי לאו תחלה רק שרוצה לחזור תוכ"ד הי' יכול, ותירץ הקצה"ח סי' קצ"ט דל"ש כאן חזרה תוכ"ד כיון שלא הי' של המגביה לעולם שלא כוון לזכות לעצמו, ולפי"ז לא יכול רש"י ז"ל לפרש דאפי' נתכוון לזכות לעצמו קיהיב לי' לשום מתנה שהרי באופן זה הי' מועיל חזרה תוכ"ד, הנה מלבד שלא תי' עדיין הסתירה מפירש"י במתני', הנה דברי הט"ז עולים שפיר על קו' הש"ס תחלה דסיפא למ"ל ויפה הק' הט"ז שהרי אי לא דאמר אני זכלה בה תחלה הי' יכול לחזור תוכ"ד משא"כ לפי האמת דתני במתני' שאמר אני זכיתי בה תחלה איך שייך לומר שוחזר תוכ"ד אחר שטוען תחלה: סיומא דפסקא בנידון שאלתינו נלענ"ד בהשקפה ראשונה שאין היתר למה שכבר הוציא הנודר מרשותו עכ"פ שאין להתיר לכתחלה: ידידוש"ת. סימן עז ב"ה ט"ז תמוז תרצ"א. שוכט"ס לכבוד הרב המאוה"ג החריף ובקי מו"ה משה יוסף זאלץ נ"י ר"מ בישיבה בק' טארנא כעת אבד"ק זאטאר: הגיעני קונטרסו בח"ת בו כתב לפלפל בחכמה, והגם שאני עמוס הענינים בכ"ז לא אמנע דברים אחדים אשר הגו רעיוני בקראי דבריו: א) בנוגע לשאלה מי שכוון בלבו ליתן כך וכך לצדקה והוציא מפיו לדבר אחר אם מחויב ליתן כפי מחשבת לבו, ויסוד הדברים מתני' פ"ג דתרומות ופסחים (ס"ג) דמתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה לא אמר תרומה כלום, ותלוי בב' תי' התוס' ערכין (ה') דלתי' הא' לא אמר כלום מה שמוציא בפיו אבל מה שבלבו קיים ולתי' הב' גם מה שבלבו אינו קיים וכ"ת כתב שנראה כתי' הב' משום דהרי במתני' שם תי' ג"כ שאינו נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהי' פיו ולבו שווין ושם ודאי הפי' דגם מה שבלבו אינו קיים, כבר קדמו בקו' זו בבי"צ או"ח סי' ל"ב אבל בבי"צ יו"ד ח"א סי' ד' חזר ותי' דהתוס' בתי' האחד אזלו בשיטת ר"ת שהובא ברא"ש תענית ובט"ז או"ח תקס"ב דנדר דינו כתרומה דמהני ג"כ במחשבה אך להט"ז שם שהוכיח דלא כהר"ת ממילא פי' המשנה דלא אמר כלום ואפי' מה שבלבו אינו קיים זולת מה דתיקשי דלמה באמת לא יהי' קיים מה שבלבו כיון דבתרומה מהני גמר הלבו דנטלת במחשבה, כבר העיר בזה באבני שוהם חגיגה (י') רק שלא הביא התוס' ערכין הנ"ל ותי' עפ"י דאמר בשבועות כ"ו דגמר בלבו להוציא בשפתים ולא הוציא דלא אמר כלום, ואף דלפי מסקנת הש"ס שם לא נצרך לתי' זה, מ"מ למסקנא מסברא ידעינן לה עיי"ש, אבל הנה התוס' בתי' הא' דמה שבלבו קיים כתב הבי"צ יו"ד הנ"ל שהוא משום דלמסקנת הש"ס אפי' גמר בלבו להוציא בשפתים מה שבלבו קיים עיי"ש: ב) אמנם במחכ"ג אישתמיטתי' תוספתא פ"ד דמע"ש הפריש תרומה ומעשר ולא קרא להן שם כו' ר"מ אומר אם עתיד לקרות להן שם אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם אם אין עתיד לקרא להן שם כיון שהפריש נתקדשו הרי מבואר ומפורש כדברי הט"א דבתרומה אע"ג דנטלת במחשבה מ"מ אם גמר בלבו בשפתים גם מה שבלבו אינו קיים ולפי"ז נאמר מכש"כ לענין צדקה בכוון בלבו ליתן כך וכך והוציא בשפתיו לדבר אחר שהוא נידון שאלתינו דלא אזלינן בתר מחשבתו כיון שגמר בלבו להוציא בפיו: ג) אולם עומד לנגדינו דברי הש"ע חו"מ סי' רי"ב סעי' ח' קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום י"א דכיון שגמר בלבו לתת הצדקה חייב ליתן כו' הרי דאע"ג שגמר בלבו להוציא בשפתיו דהיינו שיעשנו הקדש בכ"ז אמרי' דחייב ליתן עפ"י מחשבתו, וכמשמעות