חזון נחום קמ

שיש להמקבל כבר זכות בהמתנה שמקבל ממנו משא"כ משום נייח נפשי' דמצוה כמו בהקדש לעניים שלא בא מצד העניים עצמן דאינהו לאו כלום קעבדו ואין להם זכות בהמתנה כלל א"כ אף שלהנותן יש לו ניחותא דמצוה מה בכך כיון דלא תלי' בדעת הנותן כלל: יא) אמנם נלע"ד שיש להוכיח כטעם הר"ן והמרדכי ז"ל, הנה בב"מ י' דאמר וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי הק' בתוס' דבפ"ק דגיטין אמר ר' יוחנן גופי' כל האומר תנו כאומר זכי, ונ"ל לתרץ דכבר הבאתי קו' הרא"ש דלמה במתנה ל"ה תן כזכי הא גם במתנה אמר בגיטין (נ') דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' כו' ותי' דרגילות היא כ"פ שנותן לקרובו או אוהבו בלא נייח נפשי' וכמו דאמר במגילה (כ"ו) דמה"ט הו"ל כזביני, וא"כ לפי"ז מתורץ קו' התוס' כמין חומר דהתם בגיטין שאמר תנו מנה לפלוני שפיר אמר ר"י כל האומר תנו כאומר זכי משום דעביד לי' המקבל נייח נפשי' הוי כחוב שיש לו זכות בהמתנה לכך הוי תן כזכי והא תינח שהלשון תן היא דיבור של הנותן גמרינן דודאי קעביד לי' המקבל נייח נפשי' להנותן משא"כ הכא בב"מ דהמקבל אמר תנה לי דבדידי' ליכא אומד זה שהרי המקבל לא יבצר ממנו לבקש מתנה גם מאיש זר וא"כ ל"ה כחוב שיהי' לו זכות בהמתנה לכך בעי לשון מבורר שיאמר זכה לי דוקא ומיושב היטב קו' התוס' כפתור ופרח: יב) ויפלא לפע"ד שלא העיר מי מהמפורשים לתרץ כן ומהכרח זה נ"ל כטעם הר"ן והמרדכי דתלי' בדעתו של נותן לכך הק' התוס' שפיר דגם בלשון תן של המקבל נאמר דתן כזכי ואדרבה היכי שהמקבל אמר לשון תן יותר לנו לאמוד דעתו של המקבל דכוונתו במה שאמר תנה לי דהוי כאילו אמר זכה לי דרוצה בקדימת קנין המתנה: וא"כ שהוכחנו כשי' הר"ן והמרדכי דתלי' בדעת הנותן שוב הדר דינא במקבל עני דהוי הולך כזכי אפי' שלא מחמת חובת נדרו רק משום ניחותא דמצוה הוי אצל הנותן כחוב דגמר בדעתו, ובפרט בצדקה לעניים שהיא מאלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כדדריש לה בקידושין (מ') מדכ' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד וכו' כי פרי מעלליהם יאכלו ויותר ממה שבעה"ב נותן לעני העני נותן לבעה"ב [מד"ר רות פ"ה] בודאי לא גרע זה מסברא דעביד לי' נייח נפשי' דגבי שחרור שכתבו התוס' דאמרי' בי' תן כזכי, וא"כ בנ"ד אפי' א"נ דבטל חובת הנדר גם מן המאה שכבר נתן לשליח משום נדר שהותר מקצתו מ"מ יש בזה דין הולך כזכי דגמר ומזכי משום ניחותא דמצוה וא"י לחזור: יג) ובפרט בנ"ד שעדיין לא התיר נדרו רק שנדון אם יכול לשאול הרי מבואר בתשו' הרדב"ז סי' קל"ד הביאו הפ"ת יו"ד סי' רנ"ח דחכם המתיר נדר של צדקה לעניים חייב נידוי מפני שמפסיד את העניים, ואף שראיתי בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קי"ט שכתב דבשו"ת רבצ"א סי' ט"ו נראה דלא ס"ל כן, ולכאו' גם מדין הרשב"א בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' מ"ב הנ"ל שכתב ואם נתן מקצת יכול הוא להשאיל על השאר מבואר דיכול לשאול לכתחלה, י"ל דהרדב"ז והרשב"א ז"ל לשיטתם אזלי משום דהרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תקכ"ה כתב דהרשב"א דס"ל דליכא משום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בצדקה לעניים הוא יחיד בדבר הזה שהרי כל גאוני עולם חולקים וס"ל דבאמירה לבד קנו העניים, אבל הרשב"א ז"ל לשי' דליכא משום אמירה לגבוה בצדקה לעניים ועיין שו"ת רבצ"א סי' ט"ו מ"ש בתשו' הרשב"א הסותרות ועיין שו"ת חתם סופר סי' רל"ז בזה, לכך להרשב"א ליכא הפסד לעניים במה שלא קנו עדיין ושפיר כתב דנשאל לכתחלה ודו"ק, ואפי' להך תשו' הרשב"א שהביא בשו"ת רבצ"א דס"ל גם בצדקה לעניים אמירה לגבוה יש לתרץ דין הרשב"א הנ"ל בסי' רכ"ח סעי' מ"ב הנה שם דן למעשה באחד שהתנדב לתת בכל שנה כל ימי חייו כך וכך ונתן בעד השנים שעברו ועכשיו בא לחזור ולשאול על נדרו מלבד מה שבגוף תשו' הרשב"א הביא שאמר הנודר שכבר נשאל רק אפי' לפי לשון המחבר שכתב יכול להשאיל על השאר דמשמע לכתחלה] א"כ ניחא שפיר מה דנשאל לכתחלה דכיון שלא הגיע עדיין הזמן של שנים הבאים ליכא משום אמירה לגבוה וכמו"ש הרשב"א גופי' הביאו הר"ן נדרים (ל') דבהקדש על אחר זמן שאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום ליכא משום אמירה לגבוה כדאמר בירושלמי באומר הר"ז עולה לאחר ל' יום יכול לחזור בו ומשא"כ בנ"ד שכבר הגיע זמן הנדר ולדעת רוב הפוסקים דאיכא בצדקה לעניים משום אמירה לגבוה וכבר הקשו המחברים על הקצה"ח סי' רי"ב שכתב להיפוך ובב"י חו"מ סי' קכ"ה על דברי הטור במקבל עני שא"י לחזור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כתב דאשיגרת דלישנא היא דליכא בזה משום אמל"ג אבל ביו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג כתב הרמ"א מפורש דאיכא בצדקה משום אמירה לגבוה, א"כ צדקו דברי הרדב"ז שיש בהתרה הפסד לעניים והמתיר חייב נידוי ועיי"ש שכתב ג"כ שאין נאמן הנודר לומר ששאל אצל חכם דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן: יד) וכעת יסתער בלבי הערה חדשה דבכל נדר שע"י הותר מקצתו יהי' הותר כולו ממילא יהי' איסור להנודר לשאול על מקצתו שהרי בנזיר כ"א במתני' הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר ובתוס' שם דבגמ' בעי לאוכוחי מינה דבעל מיעקר עקר ולכך אינו יכול להפר שאם מיפר לה א"כ יתבטל גם את שלו שנדרו תלוי בנדרה ואינו רשאי לגרום דבר להיות נדרו מבוטל דכ' לא יחל דברו ודרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו, ובמל"מ פ"ב מנזירות כתב שהתוס' סותרים לדבריהם ד' כ"א ד"ה אלא שכתבו וצ"ע דלא דמי לאחרים כיון דרשאי להפר לאשתו ובק"א לנזיר שם כתב לתרץ בכוונת התוס' דגם במסקנא ס"ל דאסור לכתחלה להפר משום אי' בל יחל וכמו"ש התוס' ג"כ לקמן (כ"ב:) ד"ה ואס"ד רק לענין דיעבד כתבו בצ"ע והביא מהמל"מ שכתב בעצמו כן והנה לכאו' יש להעיר דבכה"ג שאינו מיחל דברו רק ע"י גרמת היתר נדר שלה לא יהי' כעושה מעשה לחלל דברו דכה"ג כתבו התוס' עירובין (ס"ז) ד"ה כמאן דלש"ל אין ביטול מחצר לחצר בשכח אחד מן החיצונה ולא עירב כיון דמאליהן משתרי בני חיצונה ע"י שמבטל בן פנימי לפנימית, ובתוס' בכורות (ג') ד"ה דקא מפקע להו מקדושתו דהקנאה לאם אע"ג דעי"ז גם הולד ממילא נפקע לא חשיב הפקעה, ובתוס' סוטה (כ"ו) דסריס אדם ע"י כוס עיקרים אינו פ"ד ומותר לקיימה וכתב בחת"ס אע"ז סי' י"ז בפי' כיון שאין עושה מעשה בכלי ההולדה עצמם מקרי בידי שמים, והכ"נ באשה שנדרה בנזיר ואמר ואני כיון שאין מוחל נדר עצמו רק שמיפר נדרי אשתו וממילא הותר נדרו ואמאי אין יכול להפר, עכ"פ לפי המבואר בתוס' נזיר ובסוגי' דגמ' שם דבאמת בדיעבד מופר רק לכתחלה אין רשאי להפר משום איסור בל יחל, ולפי"ז נראה מלתא חדתא דגם בכל נדר שהותר מקצתו הותר כולו אסור להנודר להשאיל לכתחלה על מקצתו משום דע"י שהותר מקצתו ממילא הותר כולו ואינו רשאי לגרום דבר להיות נדרו מבוטל בלא התרה, ודוחק לחלק בין נדר אשתו ואמר ואני ובין שכל הנדר הוא של עצמו דמאי שנא, דעכ"פ לא הותר ע"י חכם כ"א מקצת הנדר ומקצתו נשאר רק שנתבטל מאליו, וגם אין לומר כיון דהחכם הוא שמתיר מקצת הנדר ולדידי' הותר לבטל גם כל הנדר כדאמר אבל אחרים מוחלים לו דז"א דגם להחכם ניתן רשות התורה רק ע"י התרה ולא שיבוטל ממילא וממילא יש אי' דרבנן לכתחלה על הבעל