חזון נחום קלט

העיר דיהבו לי' זוזי לר' חייא למפלגן ליתמי ולארמלתא אזל ופלגינהו לרבנן ומפרש משום דר"ח לאו גבאי הוא כדי דלזכי בי' עניים הרי דאף שאמרו לי' לר"ח הולך ומסרו בידו לא זכו בי' יתמי דאפי' בכה"ג ל"ה הולך כזכי, והנלע"ד דכבר הבאתי מ"ש הר"ן דמשום נייחא דמצוה הוי כמוכרו לו וכה"ג אמרי' במגילה (כ"ו) לגבי מתנה אי לאו דאית לי' הנאה מיני' ל"ה יהיב לי' הדר הו"ל כזביני, וכבר הבאתי לעיל מה שהק' הרא"ש ז"ל דגם במתנה יהי' תן כזכי משום דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' ל"ה יהיב לי' ותירץ דכ"פ שנותן לקרובו או אוהבו בלא עביד לי' נייח נפשי', וי"ל לפי"ז דבאמת ה"ט מאן דס"ל בגיטין שם גם במתנה תן כזכי שהיא משום דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' כו' הו"ל כחוב ומכר וכגמ' דמגילה הנ"ל דאמר מתנה פליגי בה כו', ונראה דתלי בפלוגתא דתנאי במתני' דבכורות (נ"ב) דר"מ אומר מתנה אין חוזר ביובל וחכ"א מתנה כמכר ובירו' מעשרות פ"ב ה"א לגבי מתנה אי קובע למעשרות דתלי לה בפלוגתא דר"מ וחכמים אי מתנה כמכר: ו) ועפי"ז י"ל בישוב פירש"י ז"ל (ב"מ ט') במתני' אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום פירש"י ממנ"פ אי קני' קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו הא יהבי' נהלי' במתנה ואי לא קני' קמא הו"ל הפקר עד דמטא לידי' דהאי וקני האי כו' אבל בגמר' בסמוך בד"ה אלא וד"ה סיפא פירש"י רק הטעם משום דאדעתא דהאי אגבהה וכבר עמדו בזה המפורשים, ובנה"מ סי' רס"ט סק"ז הביא מהשמ"ק שכתב בטעם פירש"י בגמ' דאם לא הגביהו תחלה רק לעצמו כגון שאמר כן בפני עדים תלינן הנתינה בפקדון ולא במתנה, אבל בזה עדיין לא מתיישב הסתירה בפירש"י במתני', ולהאמור י"ל הנה דבר זה אי תלינן שנתן לשם פקדון או מתנה תלי' במחלוקת הפוסקים שהביאם בקצה"ח סי' שס"ג בנתן לחבירו מעות בסתם אי הוי פקדון או מתנה וע' מ"פ חו"מ לסי' קפ"ג (ובמ"ש הקצה"ח דהיכי שהי' חייב לו איזה חוב ל"א דרך מתנה נתנה לו אלא ודאי בחובו פרע כמבואר בש"ע סי' נ"ח עיין חו"ד סי' קס"א סק"ב בישוב קו' הט"ז שם עד"ז], ונראה דמחלוקת הפוסקים הנ"ל תלי' בפלוגתא דר"מ וחכמים אי מתנה כמכר ולמאי שבארתי דפליגי אי אלים חזקה דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' ל"ה יהיב לי' או דאמרי' שלפעמים נותן לאוהבו גם בלא עביד לי' נייח נפשי' וכסברת הרא"ש הנ"ל, ולפי"ז מתורץ שפיר דבגמ' דב"מ שם לא רצה רש"י ז"ל לפרש משום ממנ"פ דיהבי' לי' במתנה משום דלהלכה דקיי"ל כחכמים דמתנה כמכר דאלים חזקה דלא יהיב אינש מתנה בלא עביד לי' נייח נפשי' לכך הכא בנתן לחבירו סתם ולא ידעינן דעביד לי' נייח נפשי' לכך מספק לא אמרי' דנתן לשם מתנה כ"א לפקדון אבל במתני' רצה רש"י ז"ל לפרש סתם מתני' אליבא דר"מ לשי' דמתנה אינה כמכר משום דרגילות היא דיהיב מתנה בלא עביד לי' נייח נפשי' וכדברי הרא"ש בגיטין הנ"ל ולכך הכ"נ איכא ממנ"פ דאפי' לא אגבהה אדעתא דהאי הא יהבי' ניהלי' במתנה ודוק היטב: ז) עכשיו אני חוזר לדין הקדש אי הוי כחוב ומכר משום נייחא דמצוה כנ"ל הנה ידוע מחלוקת הרי"ף והרמב"ן ז"ל ב"ב וש"ך סי' רנ"ה סק"ח אי מע"פ גובה מהקדש ובקצה"ח סי' קי"ז סייע להרי"ף דהקדש ל"ה כמשועבדים מתוס' ערכין כ"ג ולאפוקי מדעת המל"מ פי"ח מה' מלוה בשם הב"י הב"ח ומהרי"ט ז"ל ואני כתבתי במק"א דהקדש תלוי במחלוקת ש"ס בבלי וירושלמי והרי"ף ז"ל לשי', דהנה בירו' פ' מרובה ה"ד הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתיטבל למעשר מתיב ר"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר דכוותי' הפודה אינו כלוקח מבואר שי' הירושלמי דמכר והקדיש א"ח דו"ה דאפי' בקב"ה ל"ה כמכר אבל שי' דילן ב"ק ע"ט דמכר והקדיש חייב בדו"ה דמ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים ובתוס' שם דקבה"ב הוי כמוכרו להדיוט והרמב"ן ז"ל פ' הגוזל בתרא כתב בשי' הרי"ף ז"ל ג"כ כשי' הירו' דהקדש ל"ה כמכירה וכ"כ הנמ"י והה"מ בשי' הרי"ף ז"ל עיין פנ"מ שהביאם ולפי"ז ניחא מה דס"ל להרי"ף דמטלטלין נגבין מן ההקדש דל"ה כמשועבדים דלשי' אזיל כשי' הירו' דגנב והקדיש א"ת בדו"ה דהקדש ל"ה כמכר וה"ה הכא ל"ה כמשועבדים ובש"ך סי' רנ"ה האריך בישוב דברי הרי"ף ולמאי שכתבתי מתורץ כמין חומר דמקורו טהור מסוגי' הירו' ומקום הניחו לי בזה לענ"ד: ח) ובהסבר פלוגתת שני התלמודים אי הקדש הוי כמכר לענין גביית מע"פ י"ל לפי דאמר בגיטין (נ') דמע"פ אין גובה ממתנה דהוי כמכר משום דאי לאו דאית לי' הנאה מיני' לא יהיב לי' מתנה ולכך כי פסידא דלקוחות דמי, ולפי"ז גם לגבי הקדש אי אמרי' דהוי כמכר משום דאתעביד להנותן נייח נפשי' דמצוה אע"ג דמשום נייח נפשי' דא ליכא פסידא להקדש מ"מ כיון דעכ"פ הקדש נקרא מכר שוב אמרי' לא פלוג בין מתנה למתנה דשניהם הוי כמכר בהדיוט והקדש וכבר הביא בשער משפט סי' קי"א מחלוקת הראשונים ז"ל דלא פלוג חז"ל בתקנתן בין מתנה לאחר או לבנו, ולפי"ז בהקדש דעכ"פ שם מכר לו ע"י נייח דמצוה אף דליכא פסידא להקדש מ"מ בזה ודאי לכ"ע אמרי' לא פלוג במכר, ומשא"כ לשי' הירו' דהקדש לא נקרא מכר ומשום דלא סבירא לי' דע"י נייח דמצוה יהי' נקרא מכר, ומעתה מתורץ קו' המח"א הנ"ל על המחבר בסי' קכ"ה דבמתנה לעניים הולך כזכי שהוא נגד הירו' דמגילה הנ"ל, ולהאמור מיושב שפיר דהירו' לשיטתו דהקדש אינו כמכר ולא אמרי' דמשום נייחא דמצוה יהי' חשיב כמכר וחוב כיון דמלל"נ לכך שפיר ס"ל גם בהקדש עניים ל"ה הולך כזכי משא"כ אליבא ש"ס דילן ודו"ק: ט) באופן שעפ"י העולה דהקדש עניים הוי כחוב ומכר לשי' ש"ס דילן ולכך במקבל עני כתב בש"ע דא"י לחזור דהולך כזכי כמו בחוב ויותר מזה כתב בכנה"ג בשם המבי"ט הביאו הפ"ת סי' קכ"ה באם המקבל הוא בעל תורה משום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה הוי הולך כזכי, ואף שבשו"ת שבו"י ח"ב סי' קנ"ט השיג עליו הוא רק משום דאפי' הוא ת"ח כיון שאינו עני שיש לו פרנסתו בריוח ליכא מצוה משא"כ בהקדש לעני שפיר הוי הולך כזכי משום דהמצוה משוי לי' כחוב, וא"כ אזדא לי' סברת כת"ה דמשום שהותר מקצתו הותר כולו וליכא חוב של נדר לא אמרי' עוד הולך כזכי ולמה שכתבתי גם בלא חוב קבלת נדרו הוי כחוב משום ניחותא דמצוה ואמרי' בי' הולך כזכי: י) איברא דמה שכתבתי דמשום נייח נפשי' דמצוה הוי כחוב דאמרי' תן כזכי יש לדון בטעם הדבר דבחוב הולך כזכי דכבר הבאתי מהמח"א שכתב הטעם דתלי' בדעתו של נותן אבל בסמ"ע סי' ק"ה כתב הטעם דבפקדון וחוב דהממון הוא כבר של זה ששלחו משה"כ בקל יכול לזכות עבורו משא"כ במתנה שבא עכשיו לזכות בממון שלא הי' שלו מעולם משה"כ בעינן לשון מעולה דמבורר טפי ובאמת נחלקו בזה הראשונים דהר"ן והמרדכי הביאם הב"ח בסי' ק"ה כתבו דתלי' בדעתו של נותן וע"כ כתב הטור אפי' עשאו שליח לקבל כיון דתלאן בדעת הנותן לא נפקא לן במקבל מידי במה שעשאו שליח עיי"ש, אבל הנמ"י הביאו הפרישה ז"ל כתב הטעם משום דבמתנה בעינן לשון מבורר, ומעתה הא תינח לטעם הר"ן והמרדכי דתלי' בדעתו של נותן שפיר יתכן דגם משום ניחותא דמצוה הו"ל כחוב דהנותן גמר דעתי' ומשעבד נפשו משום דאית לי' נייח נפשי' דמצוה משא"כ לטעם דנמ"י דלא תלי' בדעת הנותן כלל רק משום דבחוב הממון הי' כבר של המקבל, א"כ ניחא רק בעביד לי' המקבל נייח נפשי' להנותן דמשום זה הוי