חזון נחום קלג

מן האדם מ"מ אחר שטבל והזיע חשוב כמים וכמתני' דמכשירים פ"ב מ"א דבא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה אבל גם זה אינו דבנ"ד רחוק המציאות הוא שמזיעת האדם יתקבץ ג' לוגין מים אל הבור במשך ימים אחדים עד שיתמלא הבור מ"ס ממי גשמים, ועוד דאפי' יהי' כן ג"ל מים מזיעת האנשים אין בזה משום תפיסת ידי אדם כיון שבא הזיעה אל הכותלים ומשם נופלים אל הבור וכמפורש בתוספתא הביאה בב"י ר' יוסי אומר זילף בידיו או ברגליו ג"ל למקוה פסל הוליכו עם הקרקע כשר וא"כ הכ"נ אין בזה משום תפי"א, מלבד דאיכא בזה דעת הראב"ד הביאו הב"י דתפיסת ידי אדם אינו פוסל בג"ל וכשר עד מחצה ועיין ט"ז סקכ"ח וסקמ"ז, גם דעת הב"ח דאינו פוסל כ"א במכוין להפילו למקוה אבל אם נפלו מידו שלא בכונה הוי כנפל ממילא שלא ע"י אדם שכשר שע"כ א"צ לנקוב הדליים ששואבין בהן המקוה רק דלא קיי"ל כהב"ח בזה וכמו"ש בש"ך סקמ"ו, אבל בנ"ד הרי בלאה"כ ל"ה תפי"א כיון שהוליכן עם הקרקע דהיינו הכתלים: ג) רק אפי' באופן שהי' בנידון שאלתינו חשש שאובין שנוטפין מן הכותלים להבור, ואף דהוי מיעוט שאובין בהמשכה הי' לנו לחוש לכאו' למ"ש ברמ"א סעי' מ"ד דאם המשיך תחלה מים פסולים ואח"כ הביא עליהן רוב מים כשרים לא מהני, אבל הנה הגם שדעת הר"מ כן כפי שהביא הב"י משמו אמנם הרי הר"ש מקואות פ"ד מ"ד והביאו ג"כ בב"י כתב בהדיא דמדלא מפליג במתני' ובתוספתא משמע דאין חילוק בין באו הכשרים למקוה קודם השאובים ובין באו השאובים קודם לעולם מטהרין ברביי' והמשכה עכ"ל וראיתי מי שהביא ראי' מדברי התה"ד שהביא בב"י בהכשר מקוה ע"י עפר שכתב דאע"ג שנמשך מי שאובין מן העפר נטהר ברביי' והמשכה הרי דס"ל דאפי' בכה"ג דהשאובין קדמו נטהרו ברביי' והמשכה והוא כדברי הר"ש, כן ראיתי ג"כ במשנה אחרונה שם שכתב להקשות על הרמ"א הנ"ל שהעתיק חילוק הראשון של הב"י שאם קדמו השאובין לא מהני המשכה וקשה דלמה החמיר בזה כיון שהר"ש מיקל להדיא ובדברי הרמב"ם ג"כ אינו מוכרח ובשאובין דרבנן שומעין להקל עכתו"ד עיי"ש, ולענ"ד אין קו' על הרמ"א ז"ל ובמחכ"ת של בעל המשנה אחרונה אשתמיטתי' דברי הר"ש עצמו דמקואות פ"ב מ"ז שהעלה דין זה בספק שעל דין זה דבעינן קדמה רביי' להמשכה כתב וז"ל ושמא לא שנא ובתוספתא משמע דאין חילוק כמו שאפרש לקמן בפ"ד כו' עכ"ל וא"כ אין קו' על הרמ"א שלא החליט כהר"ש אחר שהר"ש עצמו לא החליט, אך בנ"ד הרי איכא עוד כמה צדדי קולא מה שנפלו שלא בכוונה ודעת הראב"ד ז"ל הביאו הש"ך סקצ"ו דשלא בכוונה אפי' שאיבה כולה בהמשכה כשרה א"כ עכ"פ במיעוט שאובין אפי' קדמו השאובים יש להכשיר וכמו"ש במהרש"ם ח"א סי' קכ"ב שהביא כ"ת, וגם מחי' רע"א בש"ך סקצ"ט דמיעוט המשכה בתחלה דפסול הוא רק להצטרף למ"ס אבל אם יש מ"ס בלעדם כשר ובפרט שלא נודע בנ"ד אם נפלו ג"ל מים בבור מקודם שבאו מ"ס מי גשמים, ע"כ מכל הני טעמי פשיטא שאין לחוש כלל והמקוה כשרה בלי חשש ופקפוק כלל: ד) ובאמנה בנידון שאלת המהרש"ם שהזיעה באה ע"י ששופכים מים בתנור עם אבנים מלובנים מהם נעשה הזיעה וההבל בבית המרחץ ועי"ז נדבק גם בכותלי המקוה הליחות ונוזל להמקוה והעלה להתיר משום דהוי שלא בכוונה ונטהר ברביי' והמשכה אף שקדמו השאובין כנ"ל, ולענ"ד צע"ק דמהיכן נדע להבחין שהזיעה באה אל המקוה רק מן היורד מן הכתלים הרי אפשר כמו שהזיעה עולה על הכתלים כן יורדת ישר אל מי המקוה וא"כ ליכא המשכה כלל, ולכאו' י"ל דעכ"פ הרי יש הפסק אויר הבית והמקוה והוי המשכה באויר וכהא דזבחים (כ"ה) גבי נתן ידו כדי שיעברו מים לחבית דקאמר אס"ד אויר כלי לאו ככלי דמי אמאי פסול והלא מן האויר בא לו פירש"י מבואר דהיכי דליכא משום אויר כלי הוי המשכה ע"י האויר, ומצאתי בשי"ט פ"ה מ"ה שהרגיש בזה אבל הביא ממ"ש הרא"ש ה' מקואות סי' י"ב שכתב להדיא דאסור להמשיך בדבר המקב"ט לאויר, ונראה הטעם משום דסופו ליפול למקוה הוי כמונח וליכא המשכה ובתוס' גיטין (ט"ז) שכתבו דנצוק גרועי מקטפרס לפי שהקילוח עומד באויר ול"ה חיבור אפי' סופו ליפול הנה זה רק דל"ה חיבור ע"י שסופו ליפול אבל מ"מ הוי כמונח למטה משום שסופו ליפול וכמו באויר כלי ככלי דמי דל"ה המשכה ועיין שו"ת ד"ח ח"ב סי' פ"ה להוכיח מכמה משניות דל"ה המשכה באויר רק דבעינן המשכה ע"ג קרקע, אך לא הביא דברי הרא"ש הנ"ל, ומ"ש בשי"ט שם להטעים מה דקיי"ל שאין טובלין באויר שהוא מטעם דאויר קרקע ל"ה כקרקע, במחכ"ג למה צריך לבדות טעם חדש בזה וכבר כתב בפירש"י חגיגה (י"ט) הטעם שאין מטבילין באויר משום שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה, ובב"י כתב ע"ז דמשמע דנפקא להו מדכתיב אך מעין ובור מקוה מים דהנך אין דרכן להיות באויר, והר"מ כתב הטעם משום דבאויר הו"ל זוחלין וגרוע מזוחלין שע"כ אפי' בגל שנתלש מן הים דמטהר בזוחלין אמר בתוספתא ובחולין (ל"א) שאין מטבילין באויר עיי"ש, ועשו"ת משיב כהלכה סי' ט"ו, עכ"פ שלא זה הטעם דאין מטבילין באויר משום דל"ה כמונח בקרקע דבאמת אמרי' דהוי כמונח משום דסופו ליפול וע"כ בעינן ג"כ המשכה ע"ג קרקע דוקא ולא באויר, ולפי"ז דברי המהרש"ם בתשו' הנ"ל צ"ע דאפשר הזיעה ממים ששופכים מהכלים היא נופלת ישר אל המקוה וליכא המשכה, אך בנ"ד אין נפ"מ דודאי ליכא כאן למיחש שיתקבצו מי זיעה שלא ע"י הכותלים שאין כאן שפיכת מים על אבנים רק אם נמצא זיעה מעט אפי' שתהי' מן שאובין אבל אין מציאות למעט זיעה שתבא למקוה שלא ע"י הכותלים וליכא למיחש כלל, הנלע"ד כתבתי: והי' בזה שלום. סימן עד ב"ה ד' תבא תרצ"ו. שלום להחו"ב כ' שאול בערנער נ"י: נזכרתי היום להעיף עין במכתב ח"ת מאז ולהשיבך מה שיש אתי להעיר בזה: א) במתני' דמקואות פ"א מ"ג נפלו מים טמאים ושתה טהור טמא ובפי' הר"מ וז"ל הודיענו ג"כ שיטמאו אלו המים אשר אין בהם מ"ס במשקין טמאים כו' ועיקר אחד מקובץ עמהם שמשקין טמאים מטמאין לרצון ושלא לרצון, ובתוס' ר"ע כתב דמשמע מד' הר"מ דאע"ג דס"ל שאין מי גבאים מיטמאין אלא לרצון, מ"מ בנפילת מים טמאים מטמאין אפי' שלא לרצון אכן בחיבורו פט"ו מטו"א כתב דאפי' בנפילת מים טמאים אינו טמא אלא לרצון עכ"ק, ע"ז כתבת שיש ראי' דמים טמאים מטמאין מי גבאים אפי' שלא לרצון ממתני' דמכשירין פ"ב מ"ג מי שפיכות שירדו עליהן מי גשמים כו' אבל אם קדמו מי גשמים אפי' כ"ש למי שפיכות טמא ובר"מ פ"ב מטו"א דמיירי בין בכלים בין בקרקע ומדתנן שירדו מי גשמים אפי' שלא לרצון אע"ג דבקרקע הו"ל מי גבאים ובפי' הרא"ש הרגיש וכתב דכיון שירדו כבר ניחא להו וחשיבו לרצון, אבל הרי במתני' דמקואות הנ"ל בנפל ככר של תרומה אם לא הדיח טהור משום דל"ה לרצון מבואר דמי גשמים אף אחר שירדו לא חשיבי לרצון עכ"ד: