חזון נחום קכ

וגם ס"ל דהיכי דל"ה לשאלה הוה כזמנו בהול, לפי"ז מאי מבעי' לי' לר"א מר"ה מהו שתבדק לחייב בעלה חטאת הא באשתו נדה הוה תמיד טבד"מ ופטור עכ"ל, אבל הוא הדבר דכל האיבעי' הוא אליבא דר"א ור"א ס"ל טבד"מ חייב, ומשא"כ בש"ס שבועות דפריך אכניסה אנוס הוא ולא פריך מטעם דהוי טעה בד"מ משום דטעם טב"מ דפטור הוא ג"כ משום דאנוס הוא א"כ עדיפא מקשה דאנוס הוא: והנה במרכבת המשנה להרמב"ם ה' שגגות העיר דבר חדש דר"א דס"ל במתני' דתרומות (פ"ח) בהאשה שהיתה אוכלת בחבורה ובאו ואמרו לה מת בעליך או גרשך דחייבת קרן וחומש ע"כ דס"ל דגם באונס איכא חיוב קרבן ותירץ בזה קושית התוס' פסחים (ע"ג) בהא דאמר הש"ס אי לר"א חטאת נמי מחייב והרי הוא אונס, אך ר"א ע"כ ס"ל דבאונס נמי מחייב קרבן, ולפי"ז מתורץ היטב קושית הגר"ז על הרמ"א וש"ס שבועות משום דבעי' דר"א מר"ה ע"כ דאתיא אליבא דר"א כנ"ל דאל"כ בלאה"כ פטור משום טבד"מ ומשום דבעינן חתיכה א' מב' חתיכות ולר"א לשיטתו גם באונס איכא חיוב קרבן ומתורץ היטב, והיא הערה גדולה לפענ"ד: ב) עוד י"ל דהנה במ"ש הרמב"ם והרא"ש אי הצנועות בודקות א"ע נראה דכבר נודע מ"ש הש"ס בחולין (קל"ד) דבאיסור כרת לא אזלינן בתר חזקה, ומבואר כן בירושלמי פסחים הביאו הפרמ"ג לה' טריפות אבל הנה המפורשים הקשו על זה מהא דנדה (ט"ו) דהבאים ממדה"י נשותיהם הם בחזקת טהרה ומהא דאמרי' דכל לבעלה ל"צ בדיקה הרי דאפי' באי' כרת אזלינן בתר חזקה ומהא דיבמות (קי"ט) דאמר רבא מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת, עכ"פ מבואר דאם נאמר דבאי' כרת לא אזלינן בתר חזקה בודאי מחוייבות לבדוק א"ע ואפי' אי אזלינן בתר חזקה גם באי' כרת מ"מ אי רק מחלקינן בין אי' לאו לאי' כרת, שוב י"ל דלגבי איסור נדה שהיא בכרת עכ"פ היא מדת צניעות לבדוק א"ע ואינו דומה לכל איסור לאו דמוקמינן אחזקה וליכא גם זהירות וצניעות, והנה ביבמות (פ"ב) אמר רבה רישא אי' לאו סיפא אי' כרת ומקשה והא רבא הוא דאמר מה לי אי' לאו מה לי אי' כרת, עיין נוב"ק או"ח סי' פ"א בגי' הש"ס כן, וא"כ מתורץ קו' הרז"ה דשפיר אתי' בעי' דר"א לר"ה דס"ל כרבה ברי' דמחלק בין אי' לאו לאי' כרת דלדידי' הצנועות בודקות א"כ ל"ה אונס ודוק: ידידו דושכגת"ה בכבוד והוקרה רבה. סימן סו ב"ה א' ויק"פ תרפ"ח. שלום להרב החריף ובקי טובא מו"ה יוסף מרדכי בלום נ"י כעת הרב הה"ג אבד"ק גאליגורי: ראיתי דבריך טובים להשכיל בפלפול הלכה, בדבר השאלה בנוגע לה' נדה בנשים שנבדקו ע"י הרופא בכלי הבטה ואח"כ בדקו א"ע ומצאו מראה טהורה מה דינם אם צריכות לישב ז"נ משום א"א לפה"ק בלא דם: א) הנה הבאת משו"ת רע"א סי' קנ"ח דלמ"ש הראב"ד בס' בעה"נ ראי' דרוב דמים באשה טמאים דאשכחן דסמיך רבנן עלי' לקולא, דבנדה (כ"א) תניא קשתה שנים ולשלישי הפילה כו' ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל שא"א לפה"ק בלא דם, ואמאי לא חיישינן לדם טהור אע"כ דרוב דמים טמאים, והרז"ה השיג ע"ז די"ל דכך הקבלה דא"א לפה"ק בלא דם טמא וכתב הגרע"א ז"ל דנפ"מ גדול לדינא בנפתח הקבר וראתה דם טהור דלהראב"ד טהורה כיון דהדם טהור לפנינו מהכ"ת ניחוש דראתה עוד דם טמא כו', ולפי"ז בנ"ד שראתה האשה אחר הבדיקה בשפופרת מראה טהורה תלי' בשי' הראב"ד והרז"ה ז"ל, והנה שם מייתי ראי' לשי' הראב"ד מהא דב"ק (י"א) דאמר רבא לחוש חוששת מראשון והרי רבא גופי' ס"ל בנדה (ס"ו) דא"א לפה"ק בלא דם, א"כ בלאה"כ בראשון טמאה רק דנפ"מ אם ראתה עם השליא דם טהור ומצאתי גם בב"מ ליו"ד שתי' כן: ב) ואמנם לענ"ד צ"ע טובא בשיטת הפוסקים שהרי כמו קו' זו בשי' רבא כבר מצינו בתוס' נדה (ל"ז) דאמר רבא לידה אינה סותרת ועולה הקשו בתוס' הא רבא גופי' אית לי' לקמן (ס"ו) דא"א לפה"ק בלא דם, ותי' דהכא אליבא דר' מרינוס קאמר וסבר דאפשר לפה"ק בלא דם, והשתא עדיפא הו"ל לתרץ דהכא מיירי שראתה דם טהור עם הלידה, גם הר"ן והרמב"ן ז"ל תירצו לקו' התוס' כשי' הרמז"ל דכל יולדת אפי' ילדה בלא קישוי, הדם שהיא רואה דם קישוי מקרי ושיטתם ג"כ דדם קישוי לא די דמיסתר לא סתר אבל הוא ג"כ עולה שלא כשי' רש"י עיין ס"ט סי' קצ"ד סק"ב וסק"ד באריכות, עכ"פ לא עלה על דעת אחד מהראשונים ז"ל לתרץ בפשיטות דהכא מיירי שראתה דם טהור, וע"כ דס"ל דגם בכה"ג אמרי' א"א לפה"ק בלא דם טמא: ג) וחוץ לדבריהם רחש לבי בישוב קו' התוס' אלו גם בישוב קו' הגרע"א הנ"ל מב"ק (י"א) דהנה באמת מצינו סתירה בגמ' בשיטת רבא, דבנדה (ס"ו) אמרי' דאדברי' רבא לרב שמואל ודרש קשתה שני ימים ולשלישי הפילה תשב שבעה נקיים קסבר אין קישוי לנפלים וא"א לפה"ק בלא דם, ואילו בכריתות (י') אמר רב אשי רבא מתרץ לה ביום מ' ליצירת זכר וביום שמונים ליצירת נקבה וקמ"ל דאפשר בפה"ק בלא דם, ועיין תוס' שם בשם השאלתות ובב"י יו"ד סי' קפ"ח שהשאלתות מחלק משום זה דבלא נגמר הולד אפשר לפה"ק בלא דם: ונלע"ד ע"ד הפלפול הנה במ"ש הראב"ד ז"ל בהא דא"א לפה"ק בלא דם דלא חיישינן לדם טהור משום דרוב דמים טמאים כנ"ל לכאו' יש להעיר ממ"ש בחי' הר"ן בהא דנדה (נ"ח) בבשרה עד שתרגיש בבשרה ואכתי מבעי' לי' בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ומשני תרתי ש"מ, דר"ל דכיון שידעינן עד שתרגיש בבשרה ממילא שמעינן למעט בשפיר או בחתיכה משום דאין זה הרגשת דם אלא הרגשת שפיר או חתיכה, ובשו"ת שב יעקב כתב ג"כ באשה שראתה ע"י ליחה לבינה מרובה זה מקרי שלא בהרגשה דתלינן ההרגשה בליחה, ובס"ט סי' ק"צ השיג על הר"ן והשב"י דכולה חדא הרגשה היא, ועיין בב"מ סי' קפ"ח וחת"ס סי' קע"א כתבו להצדיק דבריהם, ובשו"ת מהר"י אשכנזי סי' ל"ז כתב לתלות זאת בשיטת הפוסקים במהות ההרגשה דאם נאמר דהרגשה היא פתיחת המקור א"כ מאי בכך שיצא ממנה חתיכה או ליחה עכ"פ הרי נפתח מקורה הרי יצא הדם בפתיחת המקור ודאי דטמאה מדאו', אכן אי נימא דהרגשה היא זיבת דבר לח אז יש מקום לומר דמה שהרגישה היא ממה שיצא ממנה מן הטהור כמו החתיכה או הליחה ושמא האודם יצא שלא בהרגשה עיי"ש שהאריך, אך הנה הר"מ רפ"ט מה' א"ב כתב ואם לא הרגישה ומצאה דם לפנינו בפרוזדר הר"ז בחזקת שבא בהרגשה, ובשו"ת זכרון יוסף הביאו הס"ט סי' ק"צ כתב דהיינו לפי שרוב דם הבא מן המקור בהרגשה אתיא, א"כ ממילא בדינו של השב"י אין לתלות ההרגשה בליחה לחודא או בהחתיכה משום דגם הדם ודאי בא בהרגשה דאזלינן בתר רובא, אך לפי"ז תיקשי בדברי הראב"ד בהא דא"א לפה"ק בלא דם שהוא משום רוב דמים טמאים, וקשה שהרי איכא תרי מיעוטי, מיעוט דם טהור ומיעוט שבא הדם שלא בהרגשה ותלינן ההרגשה במה שהפילה בפה"ק ונודע מ"ש הר"ן חולין (ס"ד) לגבי