חזון נחום יב

הבעלים של הזרעים או הבנין עיין קצה"ח סי' ס"ד מתוס' ב"מ (קי"ז) דבנה ברשותו של חבירו כ"ז שלא נתן לו יציאותיו לא נקנה לו אבל שי' הנמ"י לא כן, גם בתוס' ר"ה (י"ג) דאע"ג דא"י מוחזקת לא"א מ"מ יש להם במה שזרע אבל יש חולקים עיין ט"א ופר"ד ובשו"ת חק"י חו"מ סי' י' בזה ובתומים סי' קמ"א בסברת הר"מ דאכלה כלאים הוי חזקה אף שאוכל באיסור רק משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכלאים ואיך יכול לטעון דמשום שאכל באיסור לא מיחה בו דז"א דאם לא מכר הקרקע ל"ה הקרקע של המחזיק וזורע ולא נאסר משום דאין אדם אוסר דשא"ש ושוב אכל בהיתר עיי"ש, ונתעוררתי מח"א דהרי מצינו רק במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו אבל הכא שהזרעים הם שלו רק הקרקע ל"ה שלו מנ"ל שא"י לאסור והשבתי דתלי' במ"ש התוס' ר"ה הנ"ל והחולקים אי יש להזורע בשדה של חבירו במה שזרע ועיין צ"פ ה' תרומות פ"ב הי"א העיר מר"מ ה' זכי' הנ"ל ומירושלמי פ"ג דמע"ש דבתים של ירושלים אין קובעים למעשר לפי שהם של כל ישראל דמוכח דהיכא דחברינהו לדבר שאינו שלו גם הבית אינו שלו, ולפי"ז הכ"נ לנ"ד בבונה בית חולין על קרקע של הקדש יש לדון בזה אם הבנין נגרר אחר הקרקע שיהי' קדוש: יג) אמנם נראה דדבר זה יש בו פלוגתא בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג דא"ר אבהו אתפלגון כו' חד אמר בונין ואח"כ מקדישין וחרנא אמר מקדישין ואח"כ בונין מאן דאמר בונין ואח"כ מקדישין אין רואין את המחיצות כאילו הן עולות ובפנ"מ פי' שהוא לשון קו' בתמי' וכי אין רואין את המחיצות כאלו הן עולות שיהי' מועלין בהן והוא דוחק דמשמעות הלשון אינו לא בדרך בתמי' כ"א בניחותא וגם לשון שהן עולות שמועלין בהן לא מתקבל, אבל נראה דה"פ בניחותא והוא דהרי מדס"ל בונין ואח"כ מקדישין אמרי' בגמ' מעילה (י"ד) דדלמא בעי מזגא עליהן ואשתכח דקא מועל בקדשים אבל כל זה אי לא אמרי' גוד אסיק קדושת הקרקע על המחיצות מאליהן אז שפיר אהני לן רבנן משא"כ אם נאמר דהמחיצות מאליהן קדושין ע"י הקרקע וזה שאמר בירושלמי מאן דאמר בונין ואח"כ מקדישין אין רואין את המחיצות כאילו הן עולות דלא אמרי' שעולות בקדושה מאליהן ומ"ד מקדישין ואח"כ בונין משום דרואין את המחיצות כאילו הן עולות בקדושה דאמרי' גוד אסיק ודוק כי הוא פי' נכון וברור, וא"כ מבואר דפליגי בסברא זו אי נתקדשו המחיצות ע"י הקרקע רק אפי' לש"ס דילן דס"ל באין חולק דבונין בחול ואח"כ מקדישין ולא אמרי' שנתקדשו המחיצות מאליהן התם דוקא משום דבפירוש התנו שיהי' הבנין חול משא"כ בנידון שאלתינו שבנו בנין לצורך קדושת בהכ"נ רק שעדיין לא נשלם הבנין עכ"פ כיון שאין דעת אחרת מעכב י"ל דלכ"ע אמרי' בזה פשטה קדושה בכולה ורואין את המחיצות כאילו הן עולות בקדושה שיהי' בהן איסור סתירה זולת אם היתה הסתירה ע"מ לבנות כמבואר בש"ע סי' קנ"ב, ואין זה מדין פשטה קדושה בגמ' תמורה (י') שהי' לדון אם שייך לומר פשטה קדושה אחר שכבר הוקדש עיין תוס' גיטין (מ"ג:) ד"ה גמרו ודוק, רק דהכא פשטה קדושה משום שנטפל ומחובר להקדש וכעין נטפל לשם: יד) עוד נראה בנ"ד דאפי' אם נאמר דליכא איסור סתירה לגבי האבנים מ"מ איכא איסור סתירה לגבי הקרקע גופא של הקדש באם יעקרו ממנה האבנים וכמו"ש בשו"ת הרי"ם סי' ב' שאין תקנה למכור כותל אחד ואח"כ לנתצה כיון דעכ"פ מחובר כותל זה לשאר הכותלים שנשארו בקדושה הוי נותץ מקודש והכ"נ בנ"ד הוי נותץ מקרקע דהקדש בהכ"נ, וראיתי בשו"ת א"י ח"ב סי' קמ"ב שכתב עד"ז בישוב קו' הרדב"ז על הריא"ס שמביא ראי' דשרי למחוק לצורך תיקון ממה שנתצו חשמונאים מזבח ששקצו אנשי יון דהא בע"ז (נ"ב) אמרי' דבאו פריצים וחללוה ותי' כנ"ל דכיון שהקרקע עכ"פ לא יצא לחולין א"כ כשנותץ המזבח אכתי איכא משום לא תעשון דהרי נתצו מקרקע שהוא קדוש ולפי"ז הכ"נ בנ"ד אם ינתצו האבנים מעל הקרקע שנשאר בקדושת בהכ"נ איכא איסור נתיצה לגבי הקרקע: טו) באמנה מבואר בגמ' ובש"ע סי' קנ"ב דבאיכא בי כנישתא אחריתא ליכא איסור סתירה ובמג"א סי' קנ"ג סקט"ז דלא מהני ביש להם בהכ"נ אחר מכבר רק דבעינן בנאו אחרת אבל שיטת הט"ז דאפי' בכה"ג שרי וכן דעת הא"ר כהט"ז אבל נראה דמ"מ בבהכ"נ של כרכים גם להט"ז אסור בכה"ג שהרי במכירת בהכ"נ של כרכים ע"מ לבנות אחרת ג"כ נחלקו הט"ז סי' קנ"ג סק"ו מתיר והמג"א סקט"ז אוסר ובשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ע"ב הק' על המג"א דא"כ גם סתירה בשל כרכים יהי' אסור אפי' אם בונין אחרת אע"כ כהט"ז ולכך מותר סתירה כמו מכירה ובמג"א עצמו סי' קנ"ב סק"ב כתב דמה"ט מותר בבנאו אחרת אפי' בכרכים דגם כל העולם מרוצים כיון שבונים להם בהכ"נ אחרת ולפי"ז באין בונין אחרת רק שיש להם בהכ"נ מכבר דלש"ל הכי שכל העולם מרוצין א"כ גם להט"ז אסור סתירה בשל כרכים בכה"ג שאין בונין אחרת: טז) ובנוגע לדין מכירה אם יש היתר שימכרו הקהל מקודם את האבנים להפקיע אותן מקדושה ואח"כ לסתור אותן הנה מבואר בש"ע סי' קנ"ג סעי' ה' דאפי' רק גבו מעות לבנות בהכ"נ אין משנין כ"א לקדושה חמורה והא דסעי' ה' שאינו קדוש עד שיתפללו בו כתב במג"א דהתם מיירי בגבו לצורך דבר הרשות דליכא ביזוי מצוה וא"כ בכה"ג דנ"ד שכבר התחילו לבנות הרי מבואר בסעי' י"ג דאם בנו יגמרו לגירסת הר"מ רק דע"פ זטה"ע במעא"ה רשאים להוציא המעות למה שירצו אבל מבואר ברמ"א סעי' ז' דבאין להם בהכ"נ אחרת אסור למכור בהכ"נ אפי' של כפרים דהא אפי' לסתרו אסור עכ"ל מבואר דמכירה הוי כסתירה וליכא היתר מכירה רק באופן דליכא איסור סתירה וכבר הבאתי מחלוקת הט"ז והמג"א אם להתיר סתירה או מכירה בלא בנאו אחרת אף שיש להם בהכ"נ מכבר: יז) ובנ"ד יש לחוש משום בהכ"נ של כרכים שאינו נמכר ובתוס' מגילה (כ"ו) כתבו מתרי טעמי משום שאנשים מעלמא סייעו בבנינו וגם שעל דעת אנשים מעלמא נבנה ועיין בב"י סי' קנ"ג ובנ"ד איתנהו לתרתי טעמי לפמ"ש בשו"ת מהר"ם שיק סי' ע"ב בשיטת הח"ס שחש לכל עדה נכבדה ונאה שיש לה דין עיר של כרכים ואף שיש לדון הרבה לפי שו"ת הפוסקים אבל בנ"ד הרי ידוע שגבו ממקומות אחרים א"כ בודאי הוי כעיר של כרכים ואף שכתב המ"ב בזטה"ע האידנא יכולין למכור אפי' בכרכין כתב במג"א ס"ק ל"ז דזה דוקא כשבנאוהו משלהם ובשו"ת שי"צ סי' ז' דמ"ש המ"ב מכח זטה"ע זה דוקא היכי דליכא הפקעת קדושה וא"כ בנ"ד קשה להתיר המכירה להפקיע קדושתן ובמג"א סקי"ב שהביא מהמבי"ט דאם אין מתפללין בבהכ"נ של כרכים יכולים למכרה כתב ע"ז בדג"מ למג"א סקכ"ו דבלבנים ועצים שאפשר להשתמש בהם לבהכ"נ אסור ועיין שו"ת ד"ח ח"ב סי' ט"ו: יח) והנה משכא לי שמעתתא להאריך בכל המסתעף דרך פלפול הלכה ונראה לענ"ד דלמעשה אין לגבב קולות בזה ולמען להציל את המקום מבזיון צריכים הקהל להשתדל ולהתאמץ בתיקון זה וכלשון הש"ע סי' קנ"א שיראו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותה ובט"ז סק"ג והעתיקו הח"ס סי' ל"א דבהכ"נ שחרב ואין רוצים לבנותו עוד, צריך לעשות גדר סביביו ולא יבאו לזלזל שם כו'