חזון נחום קיח

והיינו דפריך מדינא דנכרי שלא נשתנה מימי קדם עד היום רק שי"ל דזה ניחא לשי' רש"י דאפי' ביכול לגבות מן הלוה כמו מן הערב אסור אבל לשי' הרשב"א דאסור רק בשלוף דוץ וא"כ קו' הש"ס הוא דדינא דנכרי דאזיל בתר ערבא דוקא שאינו יכול לגבות מלוה כלל וזה ל"ה סוגי' דעלמא רק חידוש שנתחדש מדינא דנכרי בזמן מן הזמנים א"כ הדרא הקו' דאיך מותיב מדיניהם אדין תורה. אבל חוץ לזה הרי מצינו ג"כ לפעמים שהכתוב נסמך על מנהג וידיעת בני נח מקדם כדדריש בשבת (פ"ה) מאי דכתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים מאי גבלו ראשונים אמר שמואל בר נחמני אר"י דכתיב אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ שהיו בקיאין בישובה של ארץ ופירש"י ומי הם ראשונים אמוריים וחויים שהיו בקיאין בכך כדאשכחן בבני שעיר עיי"ש, וא"כ הכ"נ אין תימה מה דאקשי הש"ס אדין תורה מאשר גבלו ראשונים מבני נח ולא נשתנה דינם דאזיל בתר ערבא ועיין ג"כ תוס' זבחים (ו':) ד"ה וליקו במה דלא מקשה הש"ס התם דאטו מי לימא לי' לקרא דמשתעי ע"י לב ב"ד מתנה והכ"נ אין פלא דמשתעי קרא ע"י מנהג ודינא דבני נח מקדם דמשום דיניהם דאזיל בתר ערבא אי אפשר שהכתוב יתיר להיות ערב לנכרי ודוק: רק אפי' בלא הכרח קו' הנ"ל שפיר איתא לתירוצו של הב"מ די"ל דהש"ס מקשה רק על לשון הברייתא בזמן ההוא ובאמת ל"ה בערב כ"א רבית דרבנן כדברי הרמ"א ומהר"י קרקוזא וא"כ אחר שהב"ח הביאו בט"ז פסק כהר"י קרקוזא וכת"ה הביא בשם ס' שער הרוחה [לא אדע מי מחברו] שהכריע כן דלא כהרמ"א והט"ז א"כ גם בנ"ד אחר שכבר פרע הערב להמלוה מאונס חייב הלוה לשלם לו מה דמחמתי' קא פסיד, ואף דהר"י קרקוזא איירי רק בלוה מעכו"ם ולא בלוה מישראל וראיתי ג"כ בס' דרכי תשובה לסי' ק"ע שהביא מס' פני יוסף בשער הרוחה שנסתפק כן בשיטת הר"י קרקוזא אם הוא ג"כ בלוה ישראל מישראל, ואמנם לפי מה שבבית מאיר הנ"ל כתב ראי' להרמ"א דהוי רק א"ר מדאמר בגמ' ב"מ (ע"ה:) דערב ועדים אין עוברין אלא משום לא תשימון ותקשי קו' הרשב"א שהביא באס"ז מדוע לא חשב ג"כ לאו דלא תקח לגבי קבלן היכי שבא לידי גובינא אע"כ דל"ה בערב ר"ק כ"א א"ר ואפי' בע"ק ישראל עיי"ש וא"כ כמו דברי הרמ"א כמו כן דברי הר"י קרקוזא אתיין שפיר גם אפי' בערב ישראל מישראל: ועכ"ז צ"ע לפמ"ש בב"מ שם דבתוס' ב"מ (ס"ב) ס"ל דלמסקנא הערב הוא מלוה גמור לגבי הלוה ואביי דלא חשיב לגבי הערב כ"א לאו דלא תשימון היינו דלא דיבר כ"א משעת ההלואה אבל אחר שבא לידי גבי' מהערב באמת איכא ג"כ לאו דלא תקח וא"כ לדבריהם בערב ישראל מישראל אפשר דמודה הרי"ק והרמ"א דהוי ר"ק: ד) גם מה שהי' לדון בעיקר מחלוקת רש"י והרשב"א בש"ע כאן בישראל שלוה מעכו"ם דשי' הרשב"א שאינו אסור אלא בערב דשלוף דוץ אף אם נאמר להכריע כהרשב"א כמו שראיתי באנ"ז כאן שכתב דלענין הלכה המורה להקל בקבלן סתם לא הפסיד מאחר שהרשב"א והר"ן מקילים להדיא ומה שכתבו בשם רש"י לאסור לפי גירסת רש"י שלפנינו אין ראי' כמו"ש הראנ"ח ואף שהה"מ כתב שכן דעת שאר מפורשים ונאמן בעדותו מ"מ כיון שגדולים הנ"ל ובתוכם גם הר"מ והראב"ד ובעה"ת ס"ל הכי לפי הוכחתו מצורף לזה דעת העטור שהביא בש"ך דס"ל דהש"ס איירי דוקא בעכו"ם שלוה מישראל עכ"ד, מ"מ אין זה מסייע להקל בנ"ד שהלוה והמלוה עם הערב הם ישראל וכבר כתב הש"ך סק"ג דאף להרשב"א אין היתר כ"א בלוה ישראל מעכו"ם אבל בעכו"ם שלוה מישראל מודה הרשב"א דאסור אפי' בערב קבלן כיון דישראל מישראל שקיל רביתא, ואף שבשער משפט שער דעה תמה שלא הביא הש"ך ממ"ש הב"י מתשו' הרמב"ן דמפורש דאף בעכו"ם שלוה מישראל אין איסור אלא בשלוף דוץ וגם לפי מה שהבאתי לעיל מהב"מ הלא ראיית הרשב"א הוא מגמ' דאיירי אפי' בלוה ישראל מישראל מ"מ הרי כתב דלדברי התוס' ב"מ (ס"ב) אין ראי' כנ"ל: ה) וכת"ה כתב לצדד בזה לזכות הערב משום הודאת בע"ד אחר שאמר הלוה בהתנצלות ההלואה באי' רבית שהי' אצלו סכנת נפשות והרי מבואר בסי' ק"ס דמותר להלוות ברבית במקום פקונ"פ והאריך בזה, לענ"ד צ"ע שאין לדון ע"פ דיבורו שהי' סכנת נפשות דסוגי' דעלמא ולשון בני אדם לומר סכנת נפשות אפי' במקום דל"ה פיקנ"פ ומצינו כן ג"כ בלשון חז"ל בשבת (מ"ה) כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ופירש"י בשעת הדחק סכנה כו', הרי דשעת הדחק וסכנה כחדא חשיבי וראה לעיל סי' כ"ד מ"ש הערות נכונות בזה], ולפי"ז הכ"נ לנ"ד מה שאמר הלוה שהי' סכנת נפשות הוא ג"כ לשון בנ"א על שעה"ד לומר כן מה שאין היתר לגבי הלואה ברבית בשעה"ד לחוד, ועיין ג"כ תוס' שבועות (מ"א) בהא דכל האומר לא לויתי שהק' אמאי לא מתרצינן דיבורי' כלומר לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי כמו גבי לא נטמאתי דמתרצינן דיבורי' ותי' בתי' הב' דהכא כשטוענין עליו בב"ד יש לו להשיב בענין שיפטר ואין לנו לתרץ דבריו, והנה לכאו' שזה מסייע למ"ש בהפלאה כתובות (כ"ב) דבטענה לפני ב"ד לא מהני אמתלא ועשו"ת רע"א סי' פ"ה וסי' ק"י ואכמ"ל, ועפ"ז י"ל דה"ה הכא שטען הלוה בב"ד שהי' סכנת נפשות אין לנו לתרץ דיבורי' שכוונתו לשעת הדחק אבל באמת ז"א דהכא הרי לא בא לפטור בטענתו זו שנאמר שיש לו להשיב בפני ב"ד כראוי רק שבא להתנצל על שעבר ללוות ברבית ובפרט שלתי' הא' בתוס' שם אין לחלק בין הודאה לפני ב"ד עיי"ש, וא"כ שפיר מתרצינן דיבורי' שמה שאמר שהי' סכנ"פ כוונתו שעה"ד בפרט דסוגי' דעלמא בשיחת בני אדם כן, ואף למ"ש בס' המדע בלשון המחבר סי' ק"ס מותר ללוות ברבית מפני פקונ"פ ולא כתב לצורך פקונ"פ דהשמיענו דלאו פקונ"פ ממש אלא אפי' רק להסיר ולמנוע שלא יבא לפקונ"פ וכמו בעובדיה גופי' שלא הי' פקונ"פ גמור שהרי היו יכולין לברוח, מ"מ הכא אפשר שלא הי' נוגע כלל אפי' למניעת פקונ"פ רק שעת הדחק בעלמא, זולת מ"ש כת"ה מדרכ"ת ביו"ד סי' ק"ע בשם ס' בית הלל בדין הנ"ל אי צריך הלוה לשלם להערב מה שפרע ופסיד מחמתי' שכתב דעכשיו בדורות הללו המנהג בדיני ארצות לפסוק פסידא דשוקא ואין פוצה פה ומצפצף בדין הפקר ב"ד הפקר וזה פשוט עכ"ל, נראה שבצירוף כל צדדי קולא האמורים למעלה שיש לסמוך ע"ז למעשה באם כן ימצא כת"ה לדעתו דעת תורה, הגם דצע"ק לפי"ד המרדכי והמל"מ פ"ד מה' מלוה הי"ד דהפקר ב"ד לא שייך כ"א ברבית דרבנן ולא בדאו', ועכ"פ רק בלמיגדר מלתא כגון פרוזבל וא"כ הדר צריכין לבא לדברי הרמ"א דבערב הוי רבית דרבנן אבל י"ל דהכא משום דלדברי הבית הלל הוי מנהג ארבע ארצות שאני: ואודות מה שמבקש הערב מן הלוה שיפטרנו מערבות יפה כתב כת"ה דחוץ מהמחלוקת הרמב"ן והרי"ו בחו"מ סי' קל"א סעי' ד', לפנינו מ"ש הב"ח שם דאם הלוה ירד קצת מנכסיו גם הרמב"ן מודה דהדין עם הערב כו' דבהגיע הזמן יכול לכוף ללוה שיפטרנו מהערבות, ולענ"ד לכאו' לאו דוקא בהגיע זמן רק אפי' תו"ז להמבואר בסי' קל"א סעי' ג' דאם רואים שהלוה מבזבז נכסיו יכולים לתבעו להוציאו מהערבות אף תוך הזמן וא"כ למ"ש בהגהות אמ"ב סי' ע"ג מהרא"ש פ"ק דגיטין דאפי' באינו מבזבז אם נראה שלא יבא לידי גבי' בזמ"פ יכולים לתפוס גם תו"ז וכ"כ בשער משפט בסי' ק"ה על דברי המחבר סעי' ד' דאין לו נכסים אלא כדי חובו אפשר דגרע טפי ומצי לתובעו