חזון נחום קטז

שאסור לעשות נרות של מצוה משעוה הנוטף מנרות בבית עכו"ם עכ"ל, הרי דמבואר להביא להיפוך מדברי הח"ס שהרי המהרש"ל איירי בעשיית נרות משעוה הנוטף שהוא בודאי ע"י התכה עכ"ד ולא אדע מהו דמה מצא דדברי המהרש"ל יותר מדברי הש"ע שכתב דנרות ושעוה של אלילים אסורים לנר מצוה וישאל גם ע"ז דמשעוה עושין הנרות בודאי ע"י התכה, אמנם הח"ס למד שאפשר לעשות נרות משעוה בלא התכה רק ע"י שממחין החלב בידים וכורכין פתילה בתוכה וע"כ כתב דאינם אסורין אלא בעין ולא ע"י התכה א"כ זה עצמו יש לפרש בדברי המהרש"ל לגבי שעוה הנוטף: כז) גם שי"ל בנ"ד דאחר שמערבין את חלב הנרות עם שאר מינים ומתיכין אותן ביחד ליכא עוד משום מאיס למצוה כה"ג דחולין (ס"ז) דא"ל רבינא לא"מ אבלע לי ואנא איכול דמשום שאינו ניכר ל"ה מאיס, ובפרט דכל המבואר בש"ע דאסור לנר של מצוה משום דמאיס הוא במחלוקת הראשונים ובב' תירוצי התוס' בע"ז (מ"ז) וסוכה (ל"ב) בבעי' דר"ל משתחוה לדקל לולבו מהו למצוה אי האיבעי' הוא אפי' לאחר ביטול מי מאיס לכתחלה או האיבעי' הוא אפי' לדיעבד ונחלקו בזה הראב"ד והרמב"ן ז"ל בר"ן פ' כל הצלמים דשי' הראב"ד דבעי' דר"ל לענין לכתחלה ונמצא דרבא מודה לו בזה אבל שי' הרמב"ן מדאמרי' לענין מצוה כגבוה הן ודאי אפי' בדיעבד פסול וכיון שכן לית לי' דרבא ולענין הלכה קיי"ל כרבא דבתרא הוא עיי"ש, נמצא דדין המבואר בש"ע או"ח סי' קנ"ז וביו"ד סי' קל"ט דנרות של עכו"ם אפי' אחר ביטול אסורים לנר של מצוה שהוא מדברי הרי"ו ז"ל שלמד מזה מאבעי' דר"ל והוא רק לפי' הראב"ד ז"ל דהאיבעי' הוא לענין לכתחלה משא"כ לשי' הרמב"ן ו"ל דהאיבעי' הוא גם לענין דיעבד ממילא לית לן דין מאיס למצוה כלל דקיי"ל כרבא דבתרא הוא לכן בצירוף טעמים הנ"ל נלע"ד שאין להחמיר מדינא כלל זולת שהמחמיר תע"ב כמו"ש הח"ס בעצמו שם, חוץ לזה מה שמבקש העכו"ם להחליפם לו בנרות שלימות שיש בה משום לפ"ע בא"א ליקח במק"א כמבואר בש"ע סי' קנ"א: כח) למה שהביא דברי הר"מ פ"ז מעכו"ם ה"ז בהמה שהקריבוה כולה לעכו"ם אסורה בהנאה אפי' פרשה ועצמותי' שמדייק הכ"מ במ"ש שהקריבה כולה שבא לומר שאם הקריבוה ופירש ואמר חוץ מפרשה כו' אותם דברים ששייר לא נאסרו והביא מצ"פ על הר"מ שהעיר מחולין (ל"ט) הנהו טייעי דאתי לציקונא יהיב דכרי לטבחי ישראל א"ל דמא ותרבא לדידן משכא ובשרא לדידכו דמבואר דלר"מ דאמר זה מחשב וזה עובד אסור הבשר גם במתני' שם אפי' שחטה לאכול לעכו"ם מחצר כבד שלה פסולה וכן תיקשי מהא דעורות לבובין בע"ז (כ"ט) דמבואר בירו' דרק הלב לחוד הי' מקריבין ומ"מ אסורה כולה: ולענ"ד הנה מהא דחולין (ל"ט) דאמרי דמא ותרבא לדידן לכאו' י"ל דלכך אסור גם הבשר כמו דאמרי' בפסחים (פ"ג) דר' יוחנן סבר דם ובשר חדא מלתא הוא ופירש"י והו"ל פסולו בגופו כאילו נטמא בשר עצמו ועיין זבחים (ס':) דם ובשר חדא מלתא הוא לענין דבר הלמד בהיקש כו' ותוס' פסחים (כ"ב) וסנהדרין (ד') אי דם בכלל בשר ויומא (נ') דפליגי אי בפר ואפי' בדמו של פר. וא"כ הכ"נ כיון שאמרי דמא ותרבא דידן ממילא נאסר גם הבשר דדם ובשר חדא מלתא הוא: כט) אך בפשיטות לא אדע התחלת קו' דהר"מ ז"ל לא כתב דבעי' הקריבה כולה רק בכה"ג שהקריב הבשר אחר שחיטה שלא הוקבעו כל חלקי הבהמה יחד משא"כ בשחיטה לע"ז אפי' חישב להקריב רק מקצתה מ"מ כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה הרי שחיטה קובעת לכל הבהמה וכעי"ז דאמר במנחות (ט"ו:) הוקבעו בשחיטה, וע"כ בהנהו טייעו למ"ד זה מחשב וזה עובד הוי כאילו חישב העכו"ם בשחיטה וכן בעורות לבובין ששחט ע"מ להקריב הלב נעשה כל הבהמה תקרובת ע"ז ול"ה זה כהקריבו מקצתה: ל) ובדברי הר"מ פ"ח מעכו"ם בהשתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בו הר"ז אסור מספק שמא זה כמו יד לחצי הנעבד והראב"ד השיג עליו דלא אמרי יד אלא לענין טומאה ולא לענין איסור, הנלע"ד דהדבר תלי' בפלוגתא דחולין (קי"ח) אי יש יד להכשר דמ"ד יש יד משום דהכשר תחלת טומאה היא, ולפי"ז הכ"נ לגבי ע"ז דכל טומאת ע"ז נצמח מן האיסור דאי לאו שנאסר מדין ע"ז ליכא ענין טומאה כלל כמו דאמר בע"ז (נ"ב) עכו"ם גופא לא מיבעי' לי' כיון דאיסורא בטיל טומאה נמי בטלה ע"כ האיסור תחלת טומאה הוא והר"מ לשיטתו בפ"ה מטו"א דיש יד להכשר ע"כ פסק ג"כ דיש יד לאיסור של ע"ז שהוא אי' תורה והוא דאיבעי' להש"ס בהשתחוה לחצי דלעת אי יש יד לאיסור וכתב הר"מ שהר"ז אסור מספק: [ונראה לכאו' דר' יוחנן דאמר בחולין (קי"ח) יש יד להכשר ומשום דהכשר תחלת טומאה הוא לשיטתו אזיל בסנהדרין (פ"ו) דאמר גנבה אתחלתא דמכירה הוא והיינו כיון שא"א זה בלא זה וכה"ג דכתובות (ל"א) כיון שא"א להנחה בלא עקירה ובתו"י שם דאז התחלת האי' וע' סוטה ב' לר"א דסתירה אתחלתא דטומאה ובב"ק ע"ד ס"ל ג"כ לר' יוחנן דהכחשה תחלת הזמה והוא מתאים לשיטתו דהכשר תחלת טומאה כנ"ל]: לא) ויש לתרץ עפי"ז דברי הרמב"ם פ"ד מאס"מ ה"ז במשתחוה למעיין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך וכתב הכ"מ משום דבגמ' ע"ז (מ"ז) הוא בעי' דלא איפשטא וספיקא לחומרא אבל הלח"מ הק' דא"כ הל"ל ואם הביא הורצה כמו"ש לגבי שאר ספיקות: ונראה דהנה במה דאיבעי' בגמ' במשתחוה למעיין אי למיא דקמא סגיד וקמאי קמאי אזלי כו' הק' בצ"פ לר"מ פ"ח דלשי' הר"מ שיש יד לאיסור א"כ גם המים הוי יד קמאי לתתאי, אך י"ל עפימ"ש דיש יד לאיסור ע"ז תלי בפלוגתא דיש יד להכשר וא"כ הרי בחולין (קי"ח:) פליגי בזה רב ור' יוחנן וס"ל לרב דאין יד להכשר, ובשבת (מ.) אמר דרבה במילי דרב ודאי עביד כוותי' דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב כו' וא"כ ניחא שפיר דרבה בעל האיבעי' דמשתחוה למעיין לשיטתו דאין יד להכשר, וא"כ מתורץ היטב דברי הר"מ לשיטתו דיש יד להכשר ובפירוש פסק דיש יד לאיסור ע"ז וא"כ איפשטא האיבעי' דמשתחוה למעיין דודאי מימיו פסולין לנסכים משום דאפי' קמאי קמאי אזיל מ"מ נעשה האחד יד לחבירו ואף שנשאר בעי' דלא איפשטא במשתחוה לחצי דלעת וכ"כ הר"מ דספיקא הוי אי יש יד מ"מ במשתחוה למעיין דג"כ איבעי' לי' אי למיא קמאי קא סגיד וקמאי קמאי אזל אז דלמא לדברונא דמיא קסגיד שוב הוי ס"ס לאיסורא ולכך לא כתב שאם הביא הורצה ודוק כי נכון: והנני בזה ידידך דו"ש בברכת התורה. סימן סד ב"ה ח"י אדר עם שוכט"ס לכ' ידנ"פ הרב הגאון החסיד מובהק ומפורסם כש"ת מו"ה שמואל אהרן מיללער נ"י אבד"ק לאבאווא: הגיעני יקרתו שמחתי בשלומו ושלום תורתו דברי חן,