חזון נחום קח

וא"כ מותר אפי' בא"ר לגר רק דכה"ג מהני חזר ותקנו שאם נעשה ראוי לאדם הדר איסורו אבל היכי שכבר נפסל מאכילת כלב שאז אין אופן שישוב עוד לכלל אוכל אדם שוב אין חוזר לאיסורו וכן בנ"ד הגם שיש בנ"א שאוכלין הווארשט עם העור יחד מ"מ העור לעצמו אינו מאכל אדם שהרי הוא נייר בעלמא רק שאוכלין אותו ע"י שנשתנה מראיתו ע"י הבשר הממולא בו ועכ"פ שגם טעם הטישלער ליים באופן שנשאר עוד ממנו בהנייר לא שב להיות מאכל אדם כי דבר שכבר נפסל מאכילת כלב אין לו תקנה לאדם עוד כדברי הר"מ הנ"ל ממילא שאין חוזר לאיסורו וכבר כתב ג"כ בנוב"ת יו"ד סי' נ"ז לגבי הא דפסחים (מ"ה) בפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם חייב לבער והוא בש"ע סי' תמ"ב סעי' ט' ומשום דראוי לחמע בה עיסות אחרות מ"מ אם כבר נפסלה מכלב לא מהני מה דיכול לחמע וא"צ ביעור והוכיח כן בשיטת הש"ס ומדברי הר"ן שם ואף לדעת הראב"ד בפ"ד הי"א בפת שעפשה שהביא ירושלמי דוקא נסרחה ולבסוף נתחמצה זהו במלוגמא שהיא לא נפסלה לכלב אבל בנפסל לכלב אין חילוק ואע"ג דגם שאור א"ר לאכילה ואפה"כ אסרו רחמנא מטעם דראוי לחמע כמו"ש הר"ן הוא משום דשאור עצמו לא נפסל לכלב עיי"ש, ונוראות נפלאתי במה שהעלה כן גם בשי' הראב"ד ז"ל ולא הזכיר מדברי הראב"ד פ"א ה' חמץ ה"ב על מה שכתב הר"מ דאי' חמץ ושאור אחד הוא ושי' הראב"ד דחלוק דין שאור מפת דבשאור אפי' נפסל מאכילת כלב חייב לבער מטעמא דראוי לחמע דלא שייך זה בפת ובסמ"ג מביא ראי' לזה מתוספתא מאימתי איקרי שאור משיפסל מאכילת כלב והוא כשי' הראב"ד ז"ל, הרי מפורש שי' הראב"ד ז"ל להיפוך דכל מה דאמר בגמ' הטעם דראוי לחמע איתא רק לגבי שאור דנפסל מאכילת כלב דאי בפת אינו ראוי לחמע בו עיסות אחרות לסברתו ולפלא לי שלא העירו בזה אחד מהמחברים: ז) רק להלכה קיי"ל כהר"מ וכמו"ש במג"א סי' תמ"ב סקי"ד דאין חילוק בין חמץ ושאור כהר"מ ומ"מ דלא כהראב"ד עכ"ל ונמצא מתקיים סברת הנו"ב דבנפסל מאכילת כלב לא מהני מה דראוי לחמע רק דשאור לא נפסל מכלב ולפי"ז נראה דהכ"נ לענין זה דמהני חזר ותקנו לאוכל אחר שנפגם שהוא רק באינו ראוי לאדם אבל בנפסל מכלב לא מהני חזר ותקנו דלא עדיף חזר ותקנו מסברת הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות דלא מהני בנפסל מאכילת כלב והכ"נ לא מהני חזר ותקנו כיון שכבר פרח ממנו תורת אוכל, ולפי"ז ממילא בנ"ד אחר שנתבשל מיץ העצמות בתערובת דברים אחרים שנפגם עי"ז ונפסל מאכילת כלב א"כ גם אח"כ שמעבדין את הנייר בפארמאלין שפיריטוס אפי' נאמר שמוציא זה את הטעם לפגם שמתחלה וכן אפי' אח"כ שממלאין בשר בדקין של הנייר ולא נרגש טעם לפגם מ"מ כיון שמתחלה כבר נפסל מאכילת כלב שוב לא מהני חזר ותקנו דכבר פקע איסורו ולא הדר רכבא עלה, ועוד דממנ"פ שהרי אדרבה אית לן למימר שע"י העיבוד בהפארמאלין שפירוטוס יצא כל טעם הטישלער-ליים מהנייר שכן טבעו ותכונתו של הפארמאלין ולתכלית זה נתון בזה למען לשרוף ולאבד טעמו וריחו של הליים כדי שלא יפגום את הבשר הניתן בהדקין ומשום זה לחוד הי' לנו להתיר, ויש לדמות זה להא דע"ז (ל"ג) בנודות העכו"ם שריבבן ופירש"י שבעוד הזפת חם נותנין יין ליטול טעם מרירותו של זפת שרי דנעשה כזורק מים לטיט ואר"פ ש"מ ההוא נכרי דשדא חמרא לבי מלחי דישראל שרי, ופי' התוס' שהוא מקום עשיית המלח ומותר מפני שהאור שורפו וכלה שם כזורק מים לטיט ורב אשי פריך דמ"מ לא אזיל לאיבוד כמו נודות דזוהמת העור מבטל היין עכ"ד, ולפי"ז מכש"כ בנ"ד בפארמאלין שנותן לתכלית זה לבטל הטעם דעדיף עוד מדין הנודות רק אפי' נימא דזה לא מספיק לסמוך ע"ז משום דאין ליבון באוכלין ועיין פמ"ג יו"ד סי' ס"ט מ"ז סקכ"א וקיי"ל אפשר לסוחטו אסור, הגם שאפשר לחלק כחילוק התוס' ע"ז הנ"ל דמשום ליבון האש שפיר כתב הפמ"ג שאין להתיר כמו בבי מלחא אע"ג דהאש שורפו משא"כ בנ"ד דעכ"פ לא גרע מזוהמת העור דמבטל היין, רק דאפי' אם באנו לחוש דשמא נשאר מעט שלא יצא כולו אבל לפי"ז הרי שוב איכא התירא מטעם דנפסל מאכילה תחלה אפי' לכלב ואפי' אם הי' רק נפסל מאכילת אדם ונחוש שיחזור לאיסורו אחר ההפרדה ע"י הפארמאלין שהוציא את הטעם לפגם א"כ ממנ"פ מותר דאם מהני ההפרדה להוציא כל הטעם הרי הועיל הליבון וליתא לאיסורא ואם תאמר דלא מהני ההפרדה להוציא הכל רק שנשאר עוד מעט א"כ לא אפשר בהפרדה ולא מקרי חזר ותיקנו, רק דא"צ לזה הממנ"פ אחר דמתחלה כבר נפסל מאכילת כלב וכבר נתברר דבכה"ג לא מהני חזר ותקנו דכבר פקע איסורו לגמרי ונעשה היתר גמור שמותר להשתמש בו גם לכתחלה ועיין שו"ת שבו"י ח"ב סי' ע' במה שמשתמשין בבלאז מטרפות ונבלות לקשור על כלי שתי' מפני שנתיבש כבר כל הלחלוחית ואין בו טעם כלל, גם בש"ע יו"ד סוס"י פ"ד בשרץ שרוף שמותר לאכלו משום רפואה דעפרא בעלמא הוא וכתב במים חיים להפר"ח דבנשרף לגמרי אף לבריא מותר וע' פר"ח או"ח סי' תמ"ה סקי"א והכ"נ בנ"ד שנפסל לגמרי מאכילת כלב דהוי כעפרא בעלמא מותר אפי' לכתחלה, זה הנלע"ד להלכה ולמעשה ומ"ש הש"ך יו"ד סי' פ"ז ס"ק ל"ג בדינו של השבולי לקט בעור הקיבה שנתיבש שמותר דמ"מ אין לעשות כן לכתחלה כבר כתב בשו"ת רע"א סי' ר"ז שהוא משום דחיישינן שמא לא נתייבש לגמרי אבל בנתייבש לגמרי ודאי שנפסל מאכילת כלב מותר אפי' לכתחלה] ועכ"ז מפני שהדבר נוגע למעשה להנהיג זה בקביעות לצורך הרבים ע"כ רצוני שלא לסמוך ע"ז רק באופן שיסכים אתנו עוד רב מובהק ומני' ומנן תסתיים שמעתתא: ח) דרך אגב אעורר בדברי התוספתא שהבאתי מאימתי קרוי שאור משיפסל מאכילת כלב, ראיתי בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קצ"ח שכתב בפי' התוספתא שנמשך על שאמר בתוספתא מקודם איזה חמץ שנתחמץ מאחרים משום דשיטת התוספתא הוא דנתחמץ מאליו ל"ה חמץ א"כ נמצא דשאור הוא הגורם האחד להחמיץ אחרים לכך אפי' בנפסל לכלב חייב לבער וע"כ זה הטעם שדחאו הפוסקים התוספתא מהלכה שהוא משום שי' הש"ס דילן (פסחים מ"ג) אין לי אלא שנתחמץ מאליו כו' דאדרבה טפי קרוי חמץ בנתחמץ מאליו א"כ ל"ה שאור גורם האחד להחמיץ עכתו"ד, ומאד אתמה פה קדוש יאמר כן בשי' התוספתא דנתחמץ מאליו ל"ה חמץ מה שהכתוב מכחישו וישא העם את בציקו טרם יחמץ וכמה משניות כמו (בפסחים מ"ה) בצק שבסדקי ערבה כו' ושם (מ"ו) מנחתה עד הערב אם החמיצה החמיצה אתמהה, ועל כרחו דגם בתוספתא דקאמר איזהו חמץ שנתחמץ מאחרים הוא לרבותא דאפי' נתחמץ מאחרים וכסוגי' דפסחים (מ"ג) הנ"ל: ט) ובדברי התוס' (בכורות כ"ג) שהבאתי דלטומאה איירי קרא דלא תאכלו כל נבילה בסרוחה מעיקרא ולאיסור מיירי בנסרחה אח"כ שתמה ע"ז בנוב"ק יו"ד סי' כ"ו דאיך יתכן דקרא חדא מיירי ומופסק בתרי עניני, ונראה שיתכן עפ"ד הש"ך יו"ד סי' ל"ג ראי' (מחולין ל"ב) קתני נבלה דלא מטמאה מחיים ש"מ דנקובת הושט ל"ה נבלה מחיים אבל בתב"ש כתב שיש חילוק בין אי' לטומאה דאפי' מפרכסת אינה מטמאה דחשיבה כחי' ולפי"ז יתכן שפיר דקרא לא תאכלו כל נבלה מיירי בחד גוונא שנסרחה כפירש"י (ע"ז ס"ח) במוכה שחין בנקיבת הושט או במפרכסת דלגבי טומאה הוי סרוחה מעיקרא דעדיין ל"ה נבלה לטומאה