חזון נחום קז

בדיחוי בידים ויש להעיר א"כ בגמ' דע"ז (ע"ג) דכי אתא רב דימי אר"י המערה יי"נ מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל ומקשה הש"ס מדתנן יי"נ אסור ואוסר בכ"ש מאי לאו דנפיל איסורא לגו התירא כו' ולהאמור מאי קו' דשאני ביי"נ דנפיל איסורא דהוי נפילה ממילא לכך לא אמרי' קמא קמא בטל דחוזר וניער כמו"ש התוס' (בכורות כ"ב) ובכ"ד והיינו טעמא דאין דיחוי באיסורין כדברי הריטב"א בע"ז הנ"ל משא"כ בהא דרב דימי אר"י המערה יי"נ מחבית לבור שהוא מערב בידים בכה"ג יש דיחוי באיסורין כיון דדחי' בידים והיא הערה נכונה, ואמרתי לתרץ דבפמ"ג יו"ד סי' ס"ד הקשה להפוסקים דאין מבטלין איסור לכתחלה דאו' למה בדיעבד בטל ומותר נימא שיאסר משום לא תאכל כל תועבה ותי' דלש"ל כאן משום ל"ת כ"ת כיון דאפי' נתערב ממילא מותר וכמו"ש התוס' (תמורה ד') לגבי צורם אוזן בכור דליכא משום ל"ת כל תועבה דלא גרע מאילו נעשה המום מעצמו לפי"ז מתורץ קושיתי דאין לומר דביטול בידים יהי' עדיף שלא יהי' חוזר וניער שהרי כל דמהני ביטול בידים הוא רק משום דאפי' ביטול ממילא מהני והכא דביטול ממילא לא מהני משום דחוזר וניער שוב גם ביטול בידים לא יעדיף כחו וע"כ חו"נ כמו בממילא, אבל מכיון דאתאן להא י"ל דהא תינח בביטול ע"י תערובת דאיכא משום אין מבטלין אי' לכתחלה משא"כ בכה"ג דנ"ד שביטל איסורו בידים ע"י דבר הפוגם שכתב בשו"ת ח"צ סי' ק"א ובחי' יד אפרים סי' צ"ט דאין זה מבטל איסור ומדאו' שרי לפגמו א"כ דליכא תועבה ול"צ לבא לטעם הפמ"ג דמהני מכח ביטול מאליו שוב שפיר י"ל דכיון דפגמו וביטלו בידים שוב אין חוזר וניער אם תקנו אח"כ כיון דבדיחוי בידים יש דיחוי באיסורין ולא תיקשי מהא (דבכורות כ"ב) בלוקח ציר מע"ה משיקו במים והוא טהור דאי רובא ציר לאו בר קבולי טומאה הוא ומיעוטא דמיא בטלו להו ברובא ואר"י ל"ש אלא לטבול בהן פתן אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור הרי אע"ג שנתן הע"ה את המים בידים מ"מ חוזר וניער ואע"ג דגם הכא ליכא משום ל"ת כל תועבה שהרי בנתינת המים לציר שהמים היתר אין כאן ביטול איסור, לק"מ דהכא גם דיחוי בידים ליכא שהרי לא נתן המים בציר בכוונה לבטל המים רק כדי למזוג את הציר ואדרבה כוונתו שיהי' הציר ממוזג ויהי' נרגש בו גם כח המים א"כ מה שעשה בלא כוונת הביטול אין זה הביטול בידים וכמו"ש במקו"ח ריש בדיקה וביטול לגבי לאו דב"י דדבר הנעשה בלא כוונה הוי כאילו איתעביד ממילא ומשא"כ כה"ג דנ"ד שנתן תערובת מינים אחרים בידים לפגום ולשרוף את טעם הליים שוב אפי' חזר ותיקנו ומתאכל ע"י הבשר שנתן לתוכו ובישלו עמו אינו חוזר וניער משום דבדיחוי בידים יש דיחוי באי' ודו"ק, ולפימ"ש התוס' (בכורות כ"ב) דהא דמערה מחבית לבור מיירי בשלא נתכוון לבטל את האיסור בלאה"כ מתורץ קושיתי דלעיל דהתם ל"ה דיחוי בידים כיון שנעשה בלא כוונה וכדברי המקו"ח הנ"ל וזו עצה מתקבלת: ד) אבל כ"ז דרך פלפול ולהלכה צ"ע ובפרט דבנ"ד ג"כ מה שנותנים תערובת שאר מינים בבישול המיץ ולחלוחית העצמות ג"כ אין זה במתכוין לבטל טעם המיץ רק כדי להקשותו וגם אח"כ שנותנים את הפארמאלין שפיריטוס אם שהוא לבטל הרגש טעם הליים אבל אפשר שאינו מוציא לגמרי ונשאר עוד טעם בהלחלוחית ומי יוכל לשער אם גם אח"ז נפסל מאכילת כלב וא"כ אח"כ שמבשלין הנייר עם הבשר הוי כחזר ותקנו שחוזר וניער: ועוד דהרי גם החו"ד עצמו בסי' ק"ג כתב דבכה"ג שהוא שלא כדה"נ שעירב בו דבר מר שהזכיר הר"מ בפי"ד ממא"ס אם חזר ותקנו שהוציא את הדבר מר מתוכו חוזר לאיסורו וא"כ הכ"נ דכל מה שנפגם ונתקשה המיץ ולחלוחית היוצא מן העצמות הוא רק ע"י תערובת מינים אחרים שנותנו בבישול ובכה"ג י"ל דחוזר לאיסורו ע"י שתקנו להוציא טעמם ע"י הפארמאלין ואח"כ בבישול הנייר עם הבשר ובשו"ת חק"י הנ"ל כתב שמודה הוא להחו"ד שאינו חוזר לאיסורו היכי שמתחלה נפסל מאכילת כלב דפקע איסורו לגמרי וכהא דתמורה (ל"א) אימת כי גביל לכי מסרח אבל כ"ז בנסרח ונפגם מחמת עצמו שאחר לאכילת כלב אבל הכא נעשה אינו ראוי רק מתערובת שאר מינים בכה"ג נראה דלא מהני אפי' נפסל מאכילת כלב שהרי הר"מ שצייר שלכדה"נ בעירב דבר מר ובכה"ג ודאי שא"ר גם לאכילת כלב ע"י המרירות ועכ"ז כתב החו"ד דאם חזר ותיקנו שהוציא את הדבר המר חוזר לאיסורו וכן הוא משמעות הר"מ פי"ד מיסי"ס הי"א מה שדייק בלשונו ואכלן כשהן מרים פטור עיי"ש: ה) אמנם בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תע"א בשאלת המוסק בחריא"ק כתב דכל שנפסל מאכילת כלב בין מצד עצמו בין מצד שנתערב בדברים אחרים יצא מתורת אוכל ומזה הטעם כתב הר"מ בה' חו"מ הקילור והאספלנית הרטי' והטריאק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח ואסור לאוכלן שהן איסה"נ נמצא נהנה מן החמץ אבל שאר אי' כיון שנפסדה צורתו או שנפסל מלאכול לכלב מותר עוד שהרי אין כאן לא טעמו ולא ממשו שהרי אין בו חלק אחד מששים בשר אסור שהרי אין נותנין בו אלא כל דהו כו' ועוד שהרי מערבין בו דברים מרים ואין זה דרך הנאתו וכ"כ הרמז"ל פ"ה מה' יסה"ת כו' עכ"ל הנצרך לענינינו, הרי כתב מפורש דאפי' נפסל מאכילת כלב לא מחמת עצמו רק ע"י תערובת כבר פקע איסורו ומותר אפי' אח"כ שתקנו וערבו בדבר הראוי לאכילה כעובדא דהתם בתריא"ק המעורב בו המוסק שהוא דם חי' טמאה שהתירו משום שכבר נפסל מאכילת כלב ע"י שמערבין בו שאר חריפות ודברים אחרים ועיי"ש שכתב דאע"ג שעירבו בו קודם שנפסל מאכילת כלב הותר אחר שנפסל, ומעתה לפי"ז עכצ"ל דשאני בעירב בו דבר מר שכתב הר"מ דפטור דוקא באכלן כשהן מרים וכתב החו"ד דאם חזר ותקנו חוזר לאיסורו משום דבעירב בו דבר מר אפי' שאינו ראוי גם לכלב אין זה משום שנפגם או נסרח רק משום טעם המרירות שבו וכיון שתקנו וחלף מרירותו אזדא לי' נמי התירו משא"כ בכה"ג שנפסל מאכילת כלב ע"י תערובות תרופות דברים הפוגמים שנעשה הכל קלקולו בתוכו פקע איסורו לגמרי ולא הדר רכבא עלה איסורא אפי' אחר שתקנו דהוי פנים חדשות ולש"ל כאן אין דיחוי באיסורין כיון שכבר נפסל ונתבטל לגמרי דין אוכל מתחלה: ו) ויש בזה ג"כ מן הסברא דהיכי שכבר נפסל מאכילת כלב ע"י פגמו וקלקולו לא ישוב עוד הפגם לדין אוכל גמור עיין נוב"ק יו"ד סי' כ"ו במ"ש הר"מ פ"ב מטו"א הי"ח יבש כחרס טהור ולא התנה שאם יוכל לחזור ולשרות שהוא טמא כמו"ש בדין טומאות חמורות בר"מ פ"א מאה"ט הי"ג משום דבטומאת אוכלין מכל האוכל כתיב וזה לא ישוב לעולם לאוכל אדם אף שיחזור ע"י שרי' שיהי' ראוי לכלב עכ"פ כיון דמתחלה כבר נפסלו מאכילת כלב פרח תורת אוכל מהם לא מהני מה שיכולים לחזור ולשרות כיון שאפי' ע"י שרי' לא ישוב להיות אוכל אדם ואע"ג דכל זמן שלא נפסלו מאכילת כלב אף שאינם ראויים לאדם אם כבר נטמאו נשארו בטומאתם מ"מ אם נפסלו מאכילת כלב קודם שנטמאו לא מקב"ט אף אחר שנעשו ראויים לכלב ע"י שרי' כיון שא"ר עוד לאדם ע"ש: ולפי"ז הכ"נ לגבי איסורי אכילה דנבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה אע"ג דבבכורות כ"ג אמרי' לר"י דאתי למעוטי דוקא סרוחה מעיקרא הרי כתבו התוס' שם דלענין איסור סרוחה מעיקרא ל"צ קרא דעפרא בעלמא הוא