חזון נחום קו

ונראה דיש להעיר לפימ"ש בשו"ת הרי"ם בחי' לזבחים לחדש דלא יועיל בטול בקדשים משום דהוי נראה ונדחה דקודם שנתבטל הי' פסול וא"א שהביטול ברוב יעשהו כשר למפרע עוד קודם הביטול ולש"ל דגם פסול דיחוי לא גרע משאר פסולים וגם פסול דדיחוי עצמו בטל דמ"מ א"א לומר שע"י הביטול פקע שם נדחה ממנו עיי"ש ולפי"ז לכאו' מאי מקשה הש"ס הכא דליבטלי ברובא הרי אכתי הוי דיחוי בקדשים אך י"ל דאעפ"י שנאמר דבקדשים לא מהני ביטול מטעם דיחוי הוא רק בשחוטין אבל הכא בכה"ז שנתערבו בפסולין הרי קיי"ל דבע"ח אינן נדחין, ולפי"ז מתורץ היטב קו' הנ"ל דשפיר משני הש"ס דבע"ח חשיבי ולא בטלי ואי דקשה למ"ד טרפה אינה חי' ולא מקרי בע"ח ז"א דממנ"פ מתורץ דאי לא מקרי בע"ח א"כ לא בטלי מטעם נראה ונדחה דלש"ל בע"ח אין נדחין כיון דטרפה א"ח לא חשיבי בע"ח ואי מקרי בע"ח הרי בע"ח חשיבי ולא בטלי ודוק: אך לפי"ז תקשה בהא דאמר לגבי איברי בע"מ דכתיב מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו, ואיך הוא בטל בתערובת הא הוי נראה נדחה, ולכאו' י"ל דהכא לגבי פסול דבע"מ הרי בזבחים (ע"ז) אמרי' ג"כ דמום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו דגלי קרא דל"ש דיחוי בבע"מ אבל צ"ע דהרי ביומא (ס"ד) דס"ל לרב בע"ח אין נדחין יליף לה מבע"מ דאם עבר מומן ירצו הרי דקרא אתי רק לבע"מ דבע"ח משא"כ בהא דע"י תערובת ירצו דאיירי באיברי בע"מ שנתערבו ושחוטין לכ"ע נדחין וא"כ איך יהי' בטל בתערובת הא הו"ל נראה ונדחה, ועיין זבחים (ע"ד) דמקשה הש"ס לרבא דאמר השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצה, והרי שחוטין דלכ"ע נדחין ותנן רא"א אם קירב הראש של א' מהן יקרבו כל הראשין והק' בק"א דהרי מקרא יליף דע"י תערובת ירצו אע"ג דקודם התערובת נדחו עכ"ק, ולהאמור מתורץ דקרא דע"י תערובת ירצו הרי אפשר דאתי רק לתערובת בע"ח משום דבע"ח אין נדחין אבל לא בשחוטין כמו דדריש מהך קרא דבהם גופא לאם עבר מומן ירצו דהוא רק בבע"ח א"כ באמת תקשי דאיך ירצו בתערובת הא הו"ל דיחוי, ולכאו' י"ל דע"י ביטול פקע גם הדיחוי לפי שי' הרא"ש ובש"ע סי' ק"ח דבביטול נהפך איסור להיתר א"כ הוי פנים חדשות והתוס' זבחים (צ"ו) כתבו דבפנים חדשות לא שייך דיחוי אבל אכתי קשה דהא תינח בתערובת ביטול ברוב אבל הכא בבע"מ דגלי קרא דע"י תערובת ירצו אפי' חד בחד דליכא ביטול ברוב לש"ל דנהפך איסור להיתר הדר תיקשי דהוי דיחוי, אך י"ל דכיון דבבע"ח גלי קרא דבטל חד בחד הוי תערובת זה של חד בחד כמו תערובת רוב בשאר איסורים דנהפך איסור להיתר והוי פנים חדשות דל"ה דיחוי, ולפי"ז מתורץ היטב קו' הבי"צ הנ"ל דאי מק"ו דבע"מ הו"א דטרפה בטל חד בחד, דז"א דרק בבע"מ מרצה בתערובת אפי' חד בחד משום דנהפך איסור להיתר והוי חד בחד בבע"מ כמו ביטול ברוב בשאר איסורין אבל בטרפה לש"ל אצל חד בחד שנהפך איסור להיתר שהרי טרפה אסורה בחולין דלא מהני כ"א ביטול ברוב א"כ גם בקדשים לא מצינו למימר בביטול חד בחד שנתהפך איסור להיתר שהרי חזינן שנשתייר באיסורו לאכילה משום אי' טרפה דאסור אם לא נתבטל ברוב וכיון דעל כרחו דבחד בחד לא נהפך איסור להיתר ממילא גם להקרבה פסול מטעם דיחוי ודוק כי חריף זה שהערתי בהחפזי ולקחתי לי מועד למען טוב לימודו, יותר אין הזמן גורם כעת: והנני בברכת התורה. סימן סא. ב"ה עש"ק וירא תרצ"ו. שוכט"ס לכבוד ידנ"פ ח"ג הרב הה"ג החריף ובקי מזה בן מזה כש"ת מו"ה שמואל שמעלקא קארניטצער נ"י ראבד"ק קראקא: התענגתי עם יקרתו ושמע שלומו הטוב כה לחי: וע"ד השאלה הבאה לפניו אודות הדקים המלאכותים קונסטדארמע] שנעשים מנייר אם אפשר להשתמש בהם לווארשט כשר לכתחלה ואופן תיקונם הוא ע"י טישלער ליים הנעשה מעצמות בע"ח ואפי' שיש בהם מוח שאחר שמבשלין אותן ומוציאין המיץ ולחלוחית שבתוכן ובשימת תערובת שאר דברים הוא מתקשה ונעשה טיט יבש וקשה, והוא הטישלער-ליים שמשתמשין בו הנגרין, ולעשיית הדקים הטישלער-ליים נמחה במים אח"כ מטבילין בו את הנייר למען הקשותו שלא יקרע כשיתמלא ויתבשל עם הבשר החי הנתון בתוכו] ואח"כ מעבדין את הנייר מקודם עם משקה חזק וחריף הרבה הנקרא פארמאלין-שפירטוס לשלול כח ההמסה של הליים וגם לאבד ולשרוף טעמו וריחו הפגומים שלא יקלקלו ויפגמו את הבשר אשר יבא בתוכו, וכ"ת האריך למעניתו בפרטי ההלכה בדברי חן וטעם: א) ואשר אחזה אנכי בזה לענ"ד הנה הדבר נוגע בזה לא רק משום טכ"ע שיתן הליים שבנייר טעם בבשר הנתון בתוכו ונתבשל עמו שאפשר כבר נאבד ונפגם טעם הליים לגמרי ע"י הפארמאלין שפיריטוס מלבד שבודאי יש בהבשר יותר מס' נגד הטעם, אבל עלינו לדון גם משום ממשו של איסור שהרבה מבנ"א שאוכלים ווארשט ואינם קולפים את המעטפה רק אוכלים הכל העור והבשר יחד ונמצא שאוכלים גם הליים הנבלע בנייר, וכ"ת כתב שגם בזה אין בית מיחוש ע"י שהליים כבר נפסל מאכילת כלב ומבואר בחו"ד רס"י ק"ג דאפי' בב"ח וכה"כ שאסורין שלכדה"נ מ"מ אם נפגמו לגמרי מותרין דנבילה שא"ר לגר אינה קרוי' נבילה ואפי' חזר ותקנו בדברים המתבלין שרי דכבר פרח האיסור מיני' ונעשה כעפר ואינו חוזר לאיסורו: ב) אמנם מלתא דא צריכא עיונא רבה דמ"ש החו"ד דנבילה שא"ר לגר פקע אי' ואף שתיקנה בתבלין אינה חוזרת לאי' ראיתי בחק"י יו"ד סי' י"א שהקשה ע"ז דהא קיי"ל במנחות (נ"ד) דאין דיחוי באיסורין והרמב"ן הביאו הריטב"א ע"ז ע' כתב בטעם חוזר וניער משום דאין דיחוי באיסורין ואף דאמרי' בתמורה (ל"א) בביצת טרפה אימת קא גביל לכי מסרח, היינו בנעשה עפרא שנפסל גם מכלב אבל לא בנפסל רק מאדם דעדיין שם נבלה עלי' כמבואר בשבועות (כ"ד) עיי"ש. והנה באמת כתב בפלתי סוס"י צ"ט דחוזר וניער הוא רק דרבנן אבל דבריו הם נגד התוס' בבכורות (נ"ו) שכתבו כן לגבי הטמאים לנפש אדם בימי משה דעדיין לא גזור הרי דחוזר וניער הוא מה"ת ומטעם אין דיחוי באיסורין כדברי הרמב"ן וכבר דברו בזה בספרי האחרונים וא"כ הקו' עצומה ע"ד החו"ד: ג) ולכאורה י"ל דבנ"ד אחר שנעשה מעשה בבישול דברים אחרים עם מיץ היוצא מהעצמות שנפסל עי"ז מאוכל אדם בכה"ג שפיר אין חוזר וניער האיסור אפי' אחר שתקנו להוציא טעם הפגום, עפ"מ שהערתי עוד בימי חורפי בהא דקיי"ל אין דיחוי באיסורין דאפשר יש חילוק בדבר שהרי מה דאין דיחוי באי' הוי כה"ג דאמרי' בסוכה (ל"ג) דאין דיחוי אצל מצות דבשניהם הטעם משום דלאו כקרבן הן ולפי"מ שחידש בל"א חולין (פ"ו) דבדיחוי בידים יש דיחוי אצל מצות כמו"ש התוס' פסחים (צ"ו) דבכה"ג גם בע"ח נדחים לפי"ז י"ל דה"ה דיש דיחוי באיסורין