חנה דוד פט

אלמא דלא אמרינן מיגו דהוי מחיצה לענין קדשים קלים הוי מחיצה לענין שבת אבל ז"א דבוודאי אין לזוז מן הכלל הזה דאיתא בתלמודא הסברא דמיגו דאגמרה רחמנא למשה דהוי מחיצה לזה בשעת דהוי מחיצה לזה הוי נמי מחיצה לזה והכא שאני דבקדשים קלים לא בעינן מחיצה משום רה"י דהא לא כתב רחמנא בשום דוכתיה דבעינן רה"י לענין קדשים קלים רק דבעינן לפני ה' ע"כ בעינן לפנים מן החומה דזה דלפנים מן החומה נקרא לפני ה' אבל לא משום רה"י דנימא מיגו דהוי רה"י לענין קדשים קלים הוי רה"י לענין שבת דז"א דהא לא בעינן כלל בקק"ל רה"י אלא לפני ה' והיכי נימא מיגו דהוי לפני ה' לענין קק"ל הוי נמי רה"י ענין שבת וא"כ בנפל מקצת מחיצות החומה קרינן ביה לפני ה' אע"ג דלא הוי רה"י דאין זה ענין לרה"י והיכי נימא מגו דהוי לפני ה' לענין קדשים יהא נמי רשות היחיד לענין שבת אבל בקדשי קדשים דבעינן שיאכל באוהל מועד כדכתיב בחצר אוה"מ יאכלוהו וע"כ מדחשבינן ליה לאוהל לענין קדשים הוי נמי אוהל לענין שבת דמיגו דהוי מחיצה לענין קדשים וחצר אוה"מ מקרי הוי נמי חצר אוה"מ לענין שבת ודו"ק

בסוגיא דגיטין בענין חצר של שליח הבאתי הרא"ש ז"ל ממס' ב"ב וכשאמר אדם יזכה כלי זה לחבירו או חצירו זה לחבירו במקח שהוא לוקח מחבירו קנה דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו בשל אחרים נשמט בדפוס כוונת הרא"ש ז"ל דכוונתו דמזכה החצר ללוקח על הקנין ומשאיל ליה הרשות כמו שכ' התומים ז"ל דזה הוי בשאילת הרשות וזה מבואר בפנים וכן מבואר בהדיא בלשון הרא"ש ז"ל במס' ב"ב שם וז"ל שם משנתמלאת המידה היא מושאלת ללוקח וקנה כדרך שקונה לוקח בכליו כי כן דעת הסרסור שתהא מושאלת ללוקח כשנתמלאה וכשאמר אדם יזכה כלי שלי לחבירו או חצירו שלי לחבירו במקח שהוא לוקח מחבירו קנה דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו בשל אחרים מדברים האלו מוכח דמזכה החצר ללוקח על הקנין כמו כלים של הסרסור וכן מבואר בהדיא בלשון הרמ"א ז"ל בשו"ע חו"מ ס' ר' וז"ל מיהו אם שכר המקום שמונח בו או נתנו לו במתנה ובקנין או אפילו בדיבור בעלמא קנאו דהשתא הוי ברשותו וקונה לו והא דמהני דיבור בעלמא היינו ברשות אחר אבל אם מונח ברשות המוכר ואומר יזכה חצירי ללוקח במקח שקונה ממני לא קנה עד שישכיר לו מקומו ויקנה לו בא' מדרכי הקני' טור ס"ד בשם הרא"ש ור"י בס' מישרים נתיב י' ח"ב עכ"ל הרי בהדיא דברשות אחר מהני דיבור בעלמא כמו קנין ברשות המוכר דהשתא הוי ברשותו וקונה לו. וכן כתב ר"י בס' מישרים הנ"ל בהדיא וז"ל יכול אדם לזכות לחבירו חצירו או כליו כדי שיזכה בו לוקח ממוכר כגון פירות מופקרין אצל המוכר שיאמר לו נפקד במצות מפקיד קני או שוכר לו מקומו אבל לזכות לאחר שיקנה משלו אינו יכול לזכותו אלא ע"י אחר ולא בדיבור בעלמא שיאמר הוא בעצמו יקנה לו חצירי וכ"כ התוס' ז"ל וכו' הרי בהדיא דמזכה החצר ללוקח וכן מבואר בהדיא בסמ"ע ז"ל וז"ל ז"ל הב"י וד"מ ונראה מדברי הרמב"ן ז"ל אם קיבל עליו הנפקד שיהא מעתה רשותו של הלוקח לא מהני א"כ קיבל עליו מדעת המוכר וכו' הרי בהדיא דמזכה הרשות להלוקח הקנין הארכתי בזה ודו"ק

בסוגיא דב"מ קצרתי מעט בפנים ולא כתבתי כל הצורך ואבאר עתה תוכן הענין הוא כך שטענת הלוה שא"י אם נאבד המשכן הו"ל כאומר לא ידענא אם פרעתיך דלא גרע מספק פירעון שקודם הלואה שכ' הש"ך ז"ל (בחו"מ סי' ע"ה) דהוי כא"י אם פרעתיך משום דהחיוב ברור והפטור ספק וה"נ דכוותי' וא"כ הוי מ"מ גמור כמו שמסיק הרמב"ן ז"ל דחמשין ל"ל בוודאי חמשין לא ידענא אם פרעתיך דהוי מ"מ וה"נ הוי כאומר חמשין ל"ל וחמשין לא ידענא אם פרעתיך דהוי מ"מ והרי הרמב"ן ז"ל ס"ל באינו יודע אם פרעתיך אף במקום דלא הו"ל למידע חייב כדאיתא בבעל התרומת בשם הרמב"ן ז"ל והובא בתומים ז"ל וה"נ אף דלא הוי ליה להלוה למידע אם המשכן ברשותו או לא מ"מ חייב ורק דמ"מ יקשה קושית הרמב"ן ז"ל דלמה הוי מ"מ דהרי באמת ספק לדידן אם נאבד המשכן או לא והרי זה הוי ספק לב"ד בלא טענותיהם דהא אפי' בלא ר"ה נמי חיישינן שמא יוציא הלה את הפקדון עד שמטעם זה לא הניחו רבנן להלוה לישבע שבועתו ורמו שבועה על המלוה שישבע ויטול וכיון דהוי ספק לב"ד בלא טענותיהם פטור הלוי כמ"ש הנתיבות ז"ל בהדיא בסי' ע"ה סק"ה דכשנולד הספק לב"ד בלא טענותיהם כמו ספק באונס ספק ברצון פטור הבעל הגם דהוי א"י אם פרעתיך משום דהספק הוא לב"ד בלא טענותיהם והגם שהיא טוענת ברי מ"מ פטור משום דהוי ספק לב"ד בלא טענותיהם וא"כ ה"נ יקשה האיך אתה אוחז את החבל בשני ראשין דעקרינן השבועה מן הלוה שיכול לישבע משורת הדין כדין כל מודה מקצת משום החשש דשמא ברשותו הוא ואפילו מאמין הלוה למלוה שאינו ברשותו מ"מ אינו יכול לישבע משום חששא דאנחנו חוששין שמא עיניו נתן בו כמבואר (בחו"מ סי' ע"ב ועיין בש"ך ז"ל שם). והילכך משום הספק שיש לב"ד דשמא ברשותו הוא ע"כ אינו יכול הלוה לישבע. וא"כ לפ"ז האיך הוא מחויב כלל שבועה דמ"מ דהא פטור מן הדינר ה"ד. ע"ז שפיר משני הרמב"ן ז"ל דכיון דהלוה מודה בעיקר החיוב נאמן המלוה בשבועה לישבע וליטול [ואף דלא תיקנו להמלוה שישבע ויטול מ"מ במודה בעיקר החיוב נאמן לישבע וליטול עיין בספר תפארת ישראל מס' שבועות] ואי בלא ר"ה הוי רק חששא מדרבנן שמא ברשותו והוי הלוה מ"מ טרם שישבע המלוה בפועל אבל לבתר דחידש ר"ה דהוא מדאורייתא א"כ לא הוי הלוה מ"מ עד אחר שישבע המלוה וכיון דמשתבע שאינו ברשותו היכי מצי מפיק ליה וכדברינו בפנים ועכשיו יבואר הדבר באר היטב ודו"ק

בסוגיא דזבחים בקושיא על שיטת הפוסקים ז"ל דבעינן שליחות בכתיבה והא דתני במתניתין