חנה דוד ח

שאמרו העושה עיסתו קבים ושאלו החמשה רבעים שיעורם הקב הנזכר במשנה זולת וכו' וכו' ע"ש היטב וכן עיי"ש במשנה ג' ובמשנה ד' דמחלק שם בין הקבין דעל משנה ג' כתב דאלו קבים אין בהם שיעור חלה ובמשנה ד' כ' שבאלו קבין יש בהם שיעור חלה והוא כמו דנשתנו הרבעין כן הקבין כמו דגרסינן במס' עירובין (דף פ"ג) ת"ר ראשית עריסותיכם וכו' וכו' מכאן אמרו ז' רבעים קמח ועוד חייבין בחלה וע"ש בפרש"י ז"ל ובמס' קידושין (דף מ"ו ע"ב) בפרש"י ז"ל דז' רבעים וחמשה רבעין הכל שיעור אחד דנפ"מ בין מדבריות וירושלמיות וציפוריות עיי"ש והתנא דנקט חמשת רבעין הוא שיעור ציפורית וכן ס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בקבים איכא שינוים דס"ל דבמשנה ג' לא הוי בקבים שיעור חלה ובמשנה ד' הוי בקבים שיעור חלה לכן אין לדייק ממה דנקט ר' ירמי' ד' קבים דאיכא בהם שיעור חלה אלא בקבין קטנים מיירי שאין בהם שיעור חלה ונקט קבין קטנים כמו דנקט התנא זימנים קבים דאין בהם שיעור חלה והגם דבכ"מ הוי בקבים יותר משיעור חיוב חלה דהשיעור חלה לפי שיעור הראשון הוי ב' קבים פחות חומש ואח"כ הי' קב ומחצה ואח"כ חמשת רבעים מ"מ נקט התנא הקבים הקטנים שאין בב' קבים שיעור חלה וה"נ נקט ר' ירמי' הקבים הקטנים שאין בד' קבין שיעור דחלה והרי מכוון ממש לסוגיא דפסחים בירושלמי (פ"ב) הנזכר לעיל דד' רבעין בפני עצמן וחימצן וד' רבעים בפני עצמן ועירבן דמיירי ברבעין הקטנים דז' רבעים ועוד היא שיעורו כדאיתא במס' עירובין הנ"ל נמצא דעשה כל ד' רבעין בפני עצמן וחימצן ונמצא דהי' חמץ בפטור ואח"כ נעשה טבל ע"ז קאמר שם דאין טבל חל על איסור חמץ וה"נ מיירי באופן הנ"ל דעשה ד"ק בפני עצמן ולא היה בהם שיעור חיוב חלה ונתחמצו קודם שעירבן ובשעה שעירבן כבר חמוצים היו וע"ז שאל לפי הג"ש דלחם לחם מפסח דגמרינן מפסח דלא הוי לחם עד שיהא ראוי לבוא לידי חמץ ולידי מצה ואם עשה מהמינין שאינן ראוין לבוא לידי חמץ לא הוי לחם וכמו כן אם עשה מהמינין שאינן ראוין לבוא לידי מצה נמי לא הוי לחם דמ"ש חמץ ממצה דהא גמרינן מלחם דפסח והוא גופיה הוי מצה וע"ז שאל ר' ירמיה מר' זעירא דהכא כשנעשית חמץ קודם החיוב דחלה ונמצא דבשעת חיובו אין ראוי לבוא לידי מצה ואנן גמרינן מפסח ובפירוש אמרינן דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ וע"כ קפדינן על מצה כמו על חמץ והכא בשעת חיובן אינו ראוי לבוא לידי מצה וע"ז בעי דאולי דאינו חייב בחלה אלא דיהא ראוי לבוא לידי מצה וחמץ בשעה שהוא ראוי לחלה כמו בגבי מצה דמשעה הראשונה הוא ראוי למצה וראוי לבוא לידי מצה וחמץ אבל הכא בשעה שהי' ראוי לבוא לידי מצה וחמץ לא הוי ראוי לחלה ובשעה שהיה ראוי לחלה אינו ראוי לבוא לידי מצה וחמץ ונסתפק ר' ירמי' ע"ז. וה"פ ר"י בעי קומי ר"ז ארבעת קבין בפ"ע וחימצן וד' קבין בפ"ע ועירבן הרי בשעת חיובן לבוא לידי מצה וחמץ בתמיה ותיבת הרי בשעת חיובן וכו' הוי בלשון בתמיה והכל מדברי ר"י ולשון זה הוא מצוי בירושלמי בכמה מקומות עצמו מספר ולדוגמא עי' בירושלמי יומא (פ"ו) [הג"ה ואין להקשות מר' אליעזר דס"ל דסל מצרף והתם נמי אינן ראוין לבוא לידי חמץ ומצה ז"א דאולי באופן שראוי לבוא לידי חמץ אף לאחר אפיה עי' באו"ח ס' תמ"ג עי"ש וגם אין להקשות ממתניתין דעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ז"א דא"ל דר' ירמיה ס"ל כר"פ במס' (פסחים ל"ה) וכאביי שם (דף מ' ע"א) דמי פירות ג"כ מחמיצין עיי"ש] וע"ז קאמר אתיא דר' יונה כר' ירמיה ודר"י כר"ז אתיא דר' יונה כר"י וכמה דר"י אמר עד שיהא קרוי לחם כן ר' יונה אמר עד שיהא קרוי לחם ואתיא דר"י כר"ז כמה דר"ז אמר מינו קרוי לחם כן ר"י אמר מינו קרוי לחם פי' דאילו לפי האיבעיא דר"י באם בשעת חיובן אינן ראוין לבוא לידי מצה וחמץ א"ל דפטור מחלה והגם דהוא מחמשה מינין שראוין לבוא לידי מצה וחמץ מ"מ איבעינן שיהא ראוי לבוא לידי חו"מ בשעה שהוא ראוי לחלה והכא שאינן ראוי לידי חו"מ בשעה שראוי לחלה פטור מן חלה והגם דהוא מהמינין שראוין לבוא לידי חו"מ ל"ל בה אלא בעינן שיהא העיסה הזאת ראוי לבוא לידי חו"מ דגמרינן מלחם דפסח והתם ע"כ בעינן שבעיסה הזאת יהא ראוי לבוא לידי חו"מ ויהא העיסה עצמה קרוי לחם ואם העיסה הזאת אינו ראוי לבוא לידי חו"מ לא נפק בה ידי חובתו וה"נ דכוותי' דגמרינן מלחם דפסח ממש ובעינן גבי חלה נמי שעיסה הזאת יהיה ראוי לבוא לידי חו"מ

והנה עצם הלחם הוא מה שהוא בעצמו ראוי לבוא לידי חמץ ומצה דגמרינן מלחם דפסח ואם הוא בעצמו אינו ראוי לבוא לידי חמץ ומצה כמו בנילוש במי פירות רק שבא מחמשה מינין שראוין לבוא לידי חו"מ נמי נקרא לחם על שם המין ומינו קרוי לחם וכבר כתבתי מדברי הרא"ש ז"ל דזה חלוק חלה מפסח דבפסח בעינן שיהא העיסה עצמה ראוי לבוא לידי חו"מ והוי עצם הלחם ובחלה לא בעינן אלא שיהא נקרא לחם וכיון דמינו קרוי לחם נקרא לחם על שם מינו וזהו פירוש המלות הכא בירושלמי עד שיהא קרוי לחם ומינו קרוי לחם כלומר עד שיהא קרוי לחם פירוש דיהא קרוי לחם מצד עצמו ומינו קרוי לחם כלומר הגם דמצד עצמו לאו לחם הוא מ"מ נקרא לחם על שם מינו קרוי לחם

וע"ז איכא פלוגתא בהא דגמרינן מלחם דפסח אם בעינן כמו בפסח לחם ממש או דבעינן ממין לחם ולדעת ר' ירמי' ע"כ דגמרינן מפסח לגמרי דיהא לחם ממש כמו בפסח וע"ז תלי הפלוגתא דר' יונה ור"י והוא מפורש פלוגתתן בירושלמי (בפ"ג דפסחים ה"א) על הענין שגרסינן בבבלי (דף ל"ה ע"א) ההיקש חמץ למצה לא תאכל חמץ וגו' שבעת ימים וגו' דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח חייב כרת על חמץ עיי"ש. ועל הענין הנ"ל של ההיקש למצה נחלקו ר' יונה ור"י בירושלמי פ"ג על המתניתין דר"פ אלו עוברין בפסח