חנה דוד עט

כמו הכא גבי האשה וע"כ ה"פ בפשיטות דדווקא כשעושה מעשה אבל חצר דממילא אמרינן איסורא לא ניחא ליה למקני ועיון בביאור הגר"א ז"ל באו"ח סי' תמ"ח עיי"ש

היוצא לנו מתוך סוגיא הזה דהיכא דיוצא מרשות הקדש לרשות חולין אפילו ממילא רק על ידו מעל רק פרכינן ע"ז כי מה עשה בנישואין הא לא עשו כי אם ע"י היתר ולא ע"י איסור אבל בלא זה ואם הוינן אמרין באמת דאפילו איסורא נמי ניחא למקני הוי אמרינן שפיר דמעל דהגם דהמעילה בא ממילא אבל מכיון דע"י נשואין שלו כדפירש התוס' ז"ל הנ"ל דע"י זה זוכה במעות לפיכך מעל

והשתא הכא גם אחריות דהקדש דכיון דפשע ולא מסר קודם זמן איסורו להקדש הרי הפסיד להקדש וצריך לשלם בעד החמץ אפילו אליבא דר"ש דס"ל דלאחר הפסח מותר מ"מ מוטל עליו חיוב תשלומין דאפסדיה ממון הקדש וליכא למימר הא שוה לאחר פסח ז"א דהא אנן קיימינן השתא דדבר הגל"מ לאו כמ"ד ועיין (בדף כ"ט) דחמץ של הקדש אליבא דר"ש לא הוי רק גורם לממון בעלמא ולמ"ד לאו כמ"ד לא הפסיד האוכל החמץ הנ"ל להקדש נמצא דמוטל על השומר חיוב תשלומין כמו גבי הדיוט שכ' בשם המג"א ז"ל לעיל רק בהדיוט מצי א"ל הש"ל כשהוא בעין כמו שכ' המג"א ז"ל הנ"ל אבל הכא גבי הקדש מכיון דע"י פשיעותו יצא מרשות הקדש לחולין הגם שממילא יצא מרשות הקדש משום ב' דברים וכו' אבל מכיון שע"י פשיעותא דידיה הוא הרי חייב מעילה דלא גרם מסוגיא דב"מ הנ"ל דאפילו ממילא יוצא מרשות הקדש לרשות הבעל מ"מ כיון דע"י נישואין שלו או שלה יצא מרשות הקדש לרשותו לפיכך מעל וה"נ דכוותיה דהגם דממילא נפיק מרשות הקדש אבל מכיון שבא ע"י פשיעותו לפיכך בוודאי מעל וא"כ השתא לא מצ"ל הש"ל ויפטור הקרן באיסור הנאה דיאמר הש"ל כיון דחייב קרן וחומש ואשם והוי דומיא לנשבע בפקדון על איסורי הנאה דמסקינן דחייב מעילה משום כיון דאילו מיגנב בעי שלומי אמרינן ממונא כפר ליה לפיכך משלם את הקרן נמי מתשלומין מעליא ולא מצי א"ל הש"ל כדפסק הרא"ש ז"ל וה"נ מכיון דחייב מעילה לא מצי תו למימר הש"ל ואפילו לדעת הרב אלפס ז"ל דס"ל דגבי פקדון נמי מצי מימר על הקרן הש"ל. מ"מ היינו דווקא אם נשבע על הפקדון אחר הפסח אבל אם נשבע קודם הפסח אחר הפסח משלם לו חמץ מעליא כמו דאיתא בהדיא בירושלמי הנזכר ולית מאן דפליג והוא מטעם שכתבתי בשם המ"ל ז"ל דהואיל בשעת שבועה נתחייב קרן וחומש ואשם והיה הקרן מתשלומין מעליא לפיכך אחר הפסח נמי משלם לו חמץ מעליא רק היכי דלאחר הפסח נשבע דבשעת מעשה לא היה התשלומין כי אם איסורי הנאה לפיכך משלם לו באיסורי הנאה הקרן וא"ל הש"ל אבל גבי הקדש דתכף שבא זמן איסור חמץ ויצא מרשות הקדש ע"י פשיעותו כנ"ל מעל ומחייב לשלם הקרן וחומש ומעילה תכף והשתא בוודאי מחויב הקרן מדמים מעליא דהא לע"ע הגם דהוי איסור הנאה מ"מ לא מצי השתא למימר הש"ל משום עשה דתשביתו כמו שכ' בשם הח"י ז"ל לעיל ונמצא דחל עליו קרן וחומש ואשם והקרן מדמים מעליא לפיכך לא מצי אפילו לאחר הפסח לאמר הש"ל כמו דנשבע לו קודם הפסח דהיה אז בשעת שבועה חיוב תשלומין דמים מעליא משלם לי' השתא נמי דמים מעליא ולא מצי מימר הש"ל ה"נ כיון דבשעת מעילה נתחייב בתשלומין גמורין והיה יכול לרדוף אותו כאשר ירדוף הקורא לשלם לו הקרן מדמים מעליא לפיכך השתא נמי שעבר הפסח לא מצי א"ל הש"ל. ואם לא היה לו פנאי למסור החמץ להקדש קודם זמן איסורו כגון דהקדיש סמוך לשש או שומר שקיבל אחריות סמוך לשש באופן דלא אפשר לתקן ז"א דבאופן זה כמי פסקה האחריות כי מה אחריות יש על דבר שהולך לאיבוד וזה הסברא איתא בצל"ח ז"ל בהדיא [והנה להסברא הזה דיצא ע"י מרשות הקדש לרשות הפקר דנקרא שינוי רשות הסכימו עמי כמה לומדים והרבה גדולים ולכאורה הסברא נותנת כן דמה לי שינוי רשות כשמכנים לרשות מיוחד או לרשות הפקר דעיקר הקפדת הכתוב במעילה על שינוי רשות הוא ע"ז שמוציא מרשות הקדש לחולין ועיקר הקפדה על שמוציא מרשות הקדש ולא על שמכניס לרשות הדיוט והא דבעינן כ"מ הכנסה לרשות הדיוט משום דאל"ה לא נפיק מרשות הקדש אבל לפי הנ"ל שפיר משכחת לה ואפילו נימא דגם הקפיד הכתוב על הכנסת רשות מכל מקום לא שני לן בין אם הכניס לרשות מיוחד או לרשות של כל אדם דהפקר נקרא רשות של כל אדם [כבמסכתא ב"ק דף ל"ב] מה יער שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס (ובדף נ') מרשות שאינו שלך לרשות שלך] ומה לי שהכניס לרשות מיוחד או לרשות של כל אדם סוף סוף הא הוי שינוי רשות שהוציא מרשות הקב"ה ומכניסו לרשות של כל אדם ולהקדש אין רשות כמו לכל אדם דאין יד להקדש (עיין בתוס' כ"ב ע"ט) בעברי דרך ביאליסטאק הגיד לי הרב הגאון הגדול כו' הגאבד"ק הנ"ל שלדעתו אינו חייב מעילה בשינוי הרשות כי אם במוציא מרשות הקב"ה ומכנים לרשות מיוחד ואמרתי אפילו לפ"ז יעלה כהוגן דברינו דלא משכחת לה אחריות גבי הקדש ע"פ אלו הקדמות דהנה איתא במס' ר"ה אמר רבא כיון שעבר עליו רגל הראשון עובר בעשה ובל תאחר הוא לאחר ג' רגלים וכן פסק הרמב"ם ז"ל דכל מה שיש עליו חוב להקדש מחויב להביא ערב יו"ט עם חשיכה כדי שלא יעבור בעשה עיין ברמב"ם ז"ל בפי"ד ממעשה הקרבנות ועיין במ"ל דכ' דלדעת הרמב"ם ז"ל כל חובות ואפילו מידי דלאו הקרבה עובר בעשה ואם כן להירושלמי דב"ק הנ"ל דבנשבע לו קודם הפסח אחר הפסח משלם חמץ יפה והוא מטעם שכ' המפרש ז"ל והמ"ל ז"ל דמחויב לעשות השבה על אותו הזמן שנשבע לו והוא נשבע על דמים