חנה דוד עב

ואם לחשך אדם לאמר דלו אפילו פסק האחריות בעת שהגיע הפסח מ"מ עובר בב"י כי מה דנפסקה אחריות בשעת איסור חמץ מה בכך הרי כללא כיילינן שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וא"כ בכ"מ נפסקה החמץ מרשות של הבעלים בעת איסור חמץ מ"מ עובר בב"י ומחויב בעשה דתשביתו ג"כ וה"נ דכוותיה גבי אחריות כיון דעד זמן איסור חמץ היה באחריותו א"כ מה בכך דנפסקה בעת איסור חמץ האחריות מ"מ עובר בב"י ובעשה דתשביתו דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו והרי הוא נכלל בכלל שני דברים אינן ברשותו של אדם בשעת איסור חמץ ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ז"א דאמינא לך סברא עמוקה מאד דלא דמי זל"ז ורחוקין הן כרחוק מזרח ממערב דאימתי אמרינן להאי כללא דווקא בחמץ שלו ממש והרי כל זמן שלא הגיע זמן איסור חמץ היה שלו ממש ועכשיו שהגיע זמן איסור חמץ אז נפסקה מרשותו ע"ז עשאה הכתוב כאילו הן ברשותו. אבל במקום דלא היה שלו מעולם אף דלא הגיע זמן איסור חמץ נמי לא היה שלו כי אם קבלת אחריות וקי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי בעלמא ורק לענין ב"י וב"י לחוד רבי רחמנא לקבלת אחריות הגם דלא הוי ממון מ"מ עובר בב"י וב"י מגזה"כ דלב"י הוי ממון וא"כ נחזי אנן עד שלא הגיע זמן איסור חמץ לא הי' שלו וגורם לממון לאו כממון דמי ואז לא רבי רחמנא גורם לממון למאומה ועכשיו שהגיע זמן איסור חמץ דעכשיו רבי רחמנא גורם לממון לענין ב"י לא הוי אז גורם לממון דנפסק אחריות וא"כ ממנפ"ש עד שלא הגיע זמן איסור חמץ דהיה גורם לממון אז לאו כממון דמי ובשעה שהגיע זמן איסור חמץ דעכשיו גורם לממון כממון דמי לענין בל יראה לא הוי גורם לממון כלל. וא"כ ממנפ"ש אינו עובר בב"י אי בתר מעיקרא אזלית לא הוי כממון ולא היה מעיקרא ברשותיה עד שלא הגיע שעת איסור חמץ ואי בתר השתא אזלית דרבי רחמנא דכממון דמי לא הוי גורם לממון ואמיתי אמרינן דרבי רחמנא גורם לממון כממון דמי לענין ב"י היינו דווקא כשהוא עכשיו גורם לממון דהא דאמרינן עשאן הכתוב כאילו הם ברשותו היינו דווקא דעשאן הכתוב כאילו הן עכשיו ברשותו אע"ג דעכשיו יצא מרשותו אבל לא אמרינן דעשאן הכתוב כאילו היה תחילה ברשותו במקום דלא היה תחילה ברשותו והכא דלא היו תחילה ברשותו רק עכשיו לענין ב"י עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואז נפסק כל עיקר גורם לממון וזה סברא אמיתית וברורה מאד ומצאתי קצת בירושלמי הסברא הזאת (בפ"ב דפסחים) הפקיר חמצו בי"ג עשר לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור רשב"ל אמר מותר א"ל ר"י לרשב"ל אין את מודה לי משש שעות ולמעלן שהן אסורין אמר לו תמן איסורו גורם לו הכא מאי אית לך עד כן ופירוש בגליון הש"ס דה"פ כיון דאינו עובר בב"י עד הלילה א"כ כיון דמשש שעות ולמעלן אסור בהנאה מה"ת ואפקעתא דמלכא הוא אם כן האיך עובר בב"י בלילה הלא כבר מופקר הוא ומשני תמן איסורו גרם לו והיינו כדאמרינן בש"ס ב' דברים וכו' ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו להתחייב עליהן משא"כ בהפקירו דהוציאו מרשותו עכ"ל [הג"ה מה שכתב הגאון הנ"ל דבב"י אינו עובר עד הלילה ולכאורה שיטת הירושלמי אינו כן דגרסינן בירושלמי (במכילתן פ"ה) מה ראית לרבות חוה"מ וכו' מרבה אני חולו של מועד שהוא בב"י וב"י ומוציא ני ארבעה עשר שאינו בב"י וב"י ואתיא כיי דר"מ דר"מ אמר משש שעות ולמעלן מדבריהן ע"כ הרי משמע דלמ"ד משש ולמעלה מדאורייתא כן בב"י נמי עובר משש ולמעלן עי' ש"ק שם שכתב בהדיא כן עי"ש ע"כ הג"ה]

הרי מוכח בהדיא בירושלמי הנ"ל דלא אמרינן דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו היינו דווקא רק לענין דעכשיו הוא ברשותו אבל היכא דלא היה בתחילה ברשותו ע"ז לא אמרינן דעשאן הכתוב כאילו היו ברשותו מעיקרא אלא האי כללא לא שייך כי אם דהיה ברשותו עד שעת אפקעתא דמלכא אמרינן ע"ז אע"ג דהכתוב הפקיע ממנו מ"מ לענין ב"י אוקמיה ברשותו אבל היכא דעד שעת איסור לא היה ברשותו לא אמרינן דעשאו הכתוב כאילו הן ברשותו וה"נ לא אמרינן גבי אחריות מה לי דפסקו האחריות עכשיו הלא בלא"ה בכל החמוצים אינו ברשותו ומ"מ עובר בב"י וכן ה"נ דכוותיה ז"א דעד שעת איסור מקודם שבא הב"י קי"ל דגורם לממון לאו כמ"ד ואינו ברשותו ובשעת איסור דעשאן הכ' גורם לממון כמ"ד אז נפסק כל עיקר גורם לממון לגמרי ולא שייך למימר דעשאן הכתוב מעיקרא כממון ואוקמי' רחמנא עכשיו ברשותיה מעיקרא ז"א דא"כ אתה מחמיר בקבלת אחריות יותר מן חמץ שלו דחמץ שלו אם הוציא מרשותו קודם זמן איסורו אינו עובר בב"י ולא אמרינן דעשאן הכתוב כאילו הן היה ברשותו מעיקרא ובדבר הגורם לממון דהוא קבלת אחריות נימא דהגם דמעיקרא לא היה ברשותו מ"מ עכשיו דבא איסור דב"י גזר רחמנא דהיה מעיקרא ממון וברשותו היה עומד וידעתי שהראיה מן הירושלמי לא הוי רק קצת סמך לדברי]

אבל נראה לפענ"ד להביא ראיה גדולה ועצומה לסברא הזאת דכ' הר"נ ז"ל בריש מכילתן גבי ביטול משום הפקר כדעת התוס' ז"ל וז"ל ואע"ג דהפקר כי האי גוונא לא מהני דוודאי מאן דאמר בנכסי דידיה דלבטלו ולהוי כעפרא בעלמא לא משמע דלהוי הפקר ותו דבגמ' אמרינן דמבטלו בלבו ובוודאי לענין הפקר ממונא דידי' ההפקר בלבו לא מהני דדברים שבלב אינן דברים ותו למ"ד התם (בנדרים דף מ"ג) אליבא דר"י דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתא לרשות זוכה לא נפקא מרשות נותן אף בהפקר כן וכיון שכן ביטול חמץ לר' יוסי האיך מהני מדין הפקר והא לא אתא לרשות זוכה אלא היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאינש לא מצי מפקיר לי' כה"ג חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשה הכתוב כאילו הוא ברשותיה ומש"ה