חנה דוד סט

הקדיש כלל על שנה שביעית דהשנה השביעית אינו עומד ברשות המקדיש מעיקרא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דהפקר של שביעית קדמה להקדש ולא הוי בשנה השביעית רק שביעת לבד ולא הקדש (וכבר הארכתי לבאר הירושלמי הזה בחיבורי מגדל דוד וכתבתי שם בהאי ירושלמי דבר עמוק מאד לתרוצי קושיא גדולה ושמעו רבנן ותלמידהון וקלסי' מאד) וכן איתא בירושלמי (נדרים) בהאי פלוגתא אי אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ובעי הגמרא לדמות המתניתין דהמודר הנאה מחבירו לפני שביעית להאי ענין אי אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו והוי כמו ההיא דר"י בנדרו קודם להפקירו דאסור משום דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו וה"נ גבי שביעית הנדר קודם לשביעית ומסיק הגמרא דלא דמי הפקר שלו להפקר של שביעית דההפקר שלו בא אח"כ אבל מודה ר"י בהפקר תורה כלומר דהפקר שביעית הוא אפקעתא דמלכא והוי ההפקר של שביעית קודם לנדרו. ולא הוי בכלל אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו משום דהוי השנה של שביעית הפקר קודם לנדרו. וא"כ אין אדם אוסר שאינו שלו ע"ש והכל בסגנון אחד אזיל הירושלמי הנ"ל

נמצא למדין מן הירושלמי הזה דאם היה בכחו להקדיש על שנה שביעית וחל ההקדש אי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון הגם דגזר רחמנא ושבתה הארץ וגו' דחלה שביעית על הקדש מ"מ הגם דהוי ההקדש הפקר מ"מ אינו יוצא בלא פדיון. עד דמסיק דלא הוי הקדש כלל דשאני הפקר תורה דקדמה לההקדש ולא הוי הקדש כלל א"כ לפי היסוד הזה שפיר קאמר רב ורבא דבהקדש א"צ מ"ט מיבדל בדילי מניה הגם דהוי הכא הפקר תורה בהאיסור הנאה דמפקי מן רשותו מ"מ אפילו לגבי הפקר תורה אין הקדש יוצא בלא פדיון וחל תרווייהו האיסור הנאה וההקדש בהדדי והך ירושלמי דחמישית כר"י דאמרינן דלא הוי הקדש משום שאין פודין כו' אלמא דלא הוי ברשות הקדש כלל ז"א דהתם בהקדיש בתחילה בשעה חמישית לא נכנס כלל לרשות הקדש אבל באם כבר נכנס לרשות הקדש אין הפקר מוציא מרשות הקדש והוי תרווייהו בהדדי איסור הנאה והקדש בב"א

אבל נמצא מן הירושלמי הזה למדין עוד דזה דוקא אם היה הקדש מעיקרא אין הפקר של שביעית מוציא מידו אבל לפום דאמרינן דקדמה הפקר תורה להקדשו לכן מעולם לא הוקדש כלל על שנה של הפקר ע"כ אין נתפס קדושה כמו שאין בידו להקדיש בשנה השביעית משום הפקר תורה כן אינו חלה קדושה מעיקרא על השעת הפקר דאפקעתא דמלכא וכן מן הירושלמי (נדרים הנ"ל) אע"ג דהשביעית בא אחר הנדר לא מחשבינן ליה דנדרו קודם להפקירו אלא הפקירו קודם לנדרו משום דהפקר תורה שאני דאפקעתא דמלכא וא"כ ה"נ גבי חמץ דבארבעה עשר לאחר שש הוי אפקעתא דמלכא דהכתוב מוציאו מרשות בעלים להחמץ א"כ אימתי אמרינן דאין חמץ יוצא מרשות הקדש אע"ג דהוי הפקר משום דאין הפקר מפקיע מרשות הקדש דווקא כשהקדיש תבואה ונעשית חמץ ברשות הקדש אז אין החמץ יוצא מרשות הקדש בלא פדיון כהאי דירושלמי הנ"ל אבל כשהקדיש חמץ ואח"כ בא זמן הפקר תורה דהוא זמן ביעור נימא נמי דהפקירו קודם להקדישו ומעולם לא הוקדש על השעת הזאת דאפקעתא דמלכא כמו דאמרינן בהפקר תורה של שביעית דהפקר תורה קודם להקדישו וקודם לנדרו וה"נ דכוותיה וכמו דהוי הפקר שביעית ולא הקדש ה"נ הוי הפקר חמץ ולא הקדש:

ואם לחשך אדם לחלוק בין הפקר שביעית להפקר חמץ דשביעית הוי אפקעתא דמלכא שאי אפשר בשום אופן לעשות איזה פעולה להבריח מן ההפקר הזה. אבל גב חמץ יש בידו לאכול קודם שיבוא ההפקר תורה לפיכך לא אמרינן דההפקר קודם להקדישו אלא כ"ז שלא יבוא לידי הפקר ברשותו הוא ושיעבוד של ההפקר בא בזמנו ארבעה עשר לאחר שש לפיכך כשהקדיש חל ההקדש ואח"כ בא ההפקר תורה להפקיע מן ההקדש. ואין ההפקר תורה מוציא מן ההקדש דאין הקדש יוצא בלא פדיון משום דכיון דבידו לאכול ולא יבוא כלל לידי הפקר הזה לכן לא נחתה על החמץ ההפקר רק בשעתו ולא מעיקרא אבל זה אינו מב' טעמים א' דהא בשביעית נמי יכול להפקיע ע"י שימכור לעכו"ם. ואליבא דמ"ד יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע (ויש לעיין בזה) ועוד הא קי"ל מי שהוא משועבד לחבירו לזמן פירעון אע"פ שיכול לעשות תחבולה להפקיע השיעבוד מעיקרא שלא יבוא לזמן הפירעון שום חוב. מ"מ כ"ז שלא הפקיע חל השיעבוד עליו וכשבא הזמן משועבד לו מעיקרא ולא אמרינן הא הי' בידו לעשות עצה להפקיע ממנו טרם שיבוא יומו שלא יהי' חיוב מעיקרא כלל ולכן בא החיוב ביומו ז"א וכמו דאיתא ברשב"א ז"ל מובא בש"ך חו"מ ס' ע"ב וז"ל שאלת שנים שהלוו לעכומ"ז זאח"ז ואין בנכסי עכומ"ז כדי לפרוע לשניהן טען שמעון קרן והריבית שהרווחת אתה נוטל ומן המותר אגבה קרן חובי לפי שלא חל חוב הריבית מזמן השטר אלא בכל יום הוא מתרבה והוא יכול לפרעו בכל עת לסלקו משיעבודו תשובה אין בדברי שמעון כלום לפי שמשעת חיוב הקרן חייב עצמו בכל הריבית שיעלו מעותיו ובהדיא שנינו בפרק הנושא והיא מנכסים משועבדים אע"פ שהמזונות בכל יום הוא מתרבי והטענה ג"כ שאמרת כיון דאי בעי לפרוע ולסלוקי בזוזי נמצא שלא חל אלא בו ביום מההוא נמי שמעינן דליתא כלל דהתם נמי גבי פקחין היו כותבין כ"ז שאת עמי והרי אם גירש את אשתו נמחל אותו שיעבוד עכ"ל הרי קמן בהדיא דהגם דבידו לעשות תחבולה להפקיע לגמרי השיעבוד מ"מ כ"ז שלא עשה התחבולה הזה חל השיעבוד עכשיו על היום המוגבל וכשיבוא יומו נוטלו בשיעבוד דמעיקרא וא"כ הכא גבי הפקר תורה אמרינן דהוא קודם להקדישו ועל שעת השביעית הוא נפקע מעיקרא מרשותו משום דשיעבוד המלך כגבוי דמי וא"כ ה"נ בחמץ על הזמן י"ד ניסן לאחר שש הוא נפקע מעיקרא