חנה דוד סח

גבורי כח עושי דברו. כמה מן האחרונים בחיבוריהם עי' בס' קהלת יעקב ז"ל דמפלפל טובא בהאי ענינא ואבל תורה היא וללמוד אני צריך וחלקי ה' אמרה נפשי

ואען ואציע יסודות חדשים חזקים ומוצקים ויתורץ הכל כעין חומר עם עוד איזה קושיות בסוגיא הקודמת כאשר יבואר אי"ה בתוך דברינו ונחקור באמת האיך שייך חמץ להקדש דנימא דשל הקדש א"צ מ"ט מיבדל בדילי מניה הא כללא כיילינן בכולא תלמודא דשני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו כלומר דהגם דחמץ משעה שנאסר באכילה ובהנאה לאחר שש יצא מרשותו דהוי הפקר דאיסור הנאה הוי הפקר מ"מ גזה"כ דעובר עליו בב"י וב"י וא"כ לפ"ז האיך אמרינן דחמץ של הקדש מיבדל בדילי מניה הא מכיון דאמרינן דחמץ אסור בהנאה א"כ יצא מרשות הקדש מכיון דאין להקדש שום תועלת בהקדש החמץ הזה דלמכור אי אפשר דהא אסור בהנאה על כל העולם והגם דלהקדש גופיה לא שייך איסור הנאה אבל מ"מ מה יעשה ההקדש בחמץ הזה דבשלמא גבי הדיוט שפיר אי הוה אסור הנאה החפץ על כל העולם מ"מ לא יצא מרשותו אי לא היה אסור בהנאה לבעה"ב של החמץ משום דיכול לאכלו בעצמו אבל דבר שאינו עומד רק למוכרו לעלמא ולעלמא אסור בהנאה בוודאי יצא מרשותו כמו דאיתא במס' נדרים (דף פ"ה) כיון דאתא למיסרי עליה שויא עפרא בעלמא וה"נ דכוותיה ע"ש ומה"ט נמי אמרינן במכילתין (דף כ"ט ע"א) האוכל חמץ של הקדש לא מעל אליבא דר"י משום דכיון דאסור בהנאה על כל העולם ממילא אין שום תועלת להקדש בחמץ הזה וכיון שכן קשה הכא אמאי מיבדל בדילי מניה הא יצא מרשות הקדש כי מן הטעם הזה אמרינן דאיסור הנאה הוי הפקר משום דאין לבעלים שום תועלת בהחפץ ולכן הוי הפקר ממילא ולפיכך חשבינן לחמץ דאינו ברשותו וא"כ ה"נ גבי הקדש נימא דאינו ברשות הקדש למה מיבדל בדילי מניה ואף לר"י הגלילי דחמץ מותר בהנאה אמרינן שם (דף כ"ט ע"א) דלמ"ד דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים לא מעל ואפילו לר"י אמרינן שם דאין הקדש יכול למכור לעכו"ם אי אין פודין וכו' ע"ש ברש"י ותוס' ז"ל והיו יכולין לתרוצי לכאורה דרב ס"ל פודין ולפיכך אפילו דפסק לקמן (דף כ"ט ע"ב) כר"י מ"מ מכיון דפודין הרי יכול הקדש למוכרו לנכרים לפיכך לא יצא מרשות הקדש אבל מלבד שזה דוחק יקשה לשיטת בעה"מ ז"ל דס"ל אפילו למ"ד דפודין וכו' מ"מ לא יכול ההקדש למכור לנכרי ע"ש וא"כ רב דס"ל כר"י א"כ יקשה כנ"ל הרי יצא מרשות הקדש ובהדיא גרסינן בירושלמי (במס' פסחים) חבריא אמרין חמשית כר"י הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינו תרומה הקדישו מוקדש הקדש דמים עשאו תרומה אינו תרומה שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד א"ל ר' יוסי לא מסתברא דלא חילופין הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להל"כ עשאו תרומה הרי זו תרומה טהורה היא דבר תורה את הוא שגזרת עליה שריפה ע"כ. הרי לפנינו בהדיא דלא הוי הקדש דלא חל קדושה כלל על החמץ משום דלא שויא מידי וא"כ ה"נ קשה להנך תרתי מימרא דאמרינן אם של הקדש א"צ מ"ט מיבדיל בדילי מניה אמאי מיבדל בדילי מניה הא לא קדש כלל ולמה יצא מן הכלל דכולא תלמודא ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו

אבל לא קשה מידי דהאמת יורה דרכו דגרסינן בירושלמי (פאה פ"ח) הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הפרט והרבעי וחייב בשביעית ר"ז בשם ר"י ושבתה הארץ שבת לה' אפילו דבר שהוא לה' קדושת שביעית חל עליו ר"ח בר אבא בעי קומי דר' מנא לאוכלי בלא פדיון אי אפשר שאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון ולפדותו אי אפשר ולא נמצא כלוקח לו קרדום מדמי שביעית א"ל הגיזבר היה מחלפן ביד אחר א"ר מתני' ל"ל אנן פתרין לה דברי הכל כההיא דמר ר' יוסי מפני שקדם הפקירו לנדרו והכא מפני שקדם הפקר נדרו להקדישו ע"כ ופי' הק"ע (במסכת פסחים פ"ד) דרחב"א מקשה האיך משכחת לה דהקדש יהיה חייב בשביעית דיחול הקדש ואח"כ יפקיע שביעית דהאיך יעשה לאכלו בלא פדיון אי אפשר כמו כל שביעית בעולם דמופקר לכל אדם זה אי אפשר בהקדש דאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון אלמא הגם דכתב רחמנא ושבתה הארץ שבת לה' אפילו דבר של הקדש מחוייבת בשביעית לאו למימרא שתהא מופקרת וכל אד יאכל בהפקר דבר של הקדש ז"א דאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון דאפילו הפקר תורה אינו מפקיע מיד הקדש אלא ע"כ דמחויב לפדות מן ההקדש ולאכלו בקדושת שביעית א"כ נמצא דמה יעשה הקדש בדמים יקח לו קרדום וכדומה לצורך בד"ה ודמי שביעית צריכין לאכל בקדושת שביעית דקיי"ל דשביעית תופסת דמי' והפרי עצמו אסור א"כ נמצא דלוקח קורדם בדמי שביעית א"ל הגיזבר מחלפן ביד אחר כלומר דאיכא פלוגתא בזה בבבלי סוכה (דף מ') ובירושלמי שביעית אם השביעית יצא דרך מקח או דרך חילול וס"ל דהגזבר מחלפן ביד אחר נמצא בדרך חילול יצא מקדושת שביעית א"ל רב מתניה ל"ל לאוקמי' בחילול אליבא דחד מ"ד אנן פתרין לה דברי הכל לפיכך חל שביעית על הקדש דלאו דהשביעית מפקיע מן הקדש אלא כההיא דמר ר' יוסי מפני שקדם הפקירו לנדרו כלומר דתנינן במסכת נדרים (דף מ"ג) דמניח על גבי הגדר וכו' ור"י אוסר דס"ל אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו לפי שיטת הירושלמי בנדרים ואימתי אוסר ר"י בזמן שקדם נדרו להפקירו ע"כ אוסר דבר שברשותו לכשיוצא מרשותו אבל אם קדם הפקירו לנדרו מותר מפני שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ה"נ מפני שקדם הפקר של שביעית להקדישו לפיכך חל שביעית על הקדש לאו דשביעית מפקיע מן הקדש ז"א אלא דמעולם לא