חנה דוד סג

ז"ל עיי"ש ובאמת הוא ירושלמי ערוכה כנ"ל. והנה לכאורה יש לפשוט הך נידון דידן בשותף שחזר למפרע אם המכירה חל שהיה אז כיורד ברשות או לא ומן הירושלמי הנ"ל יש לפשוט לכאורה דהמכירה שמכר בשעה שהיה כיורד ברשות הרי המכירה קיימת דהרי התם נמי הרי ישראל יכול לחזור מן ההבטחה שהבטיח ליתן לו המעשר ומ"מ אמרינן מכיון שעד שלא חזר ביה היה הב"ל תורם ברשות ישראל והוי שלוחו ומה שעשה עשוי לפיכך אינו חוזר אחר שעשאו תרומת מעשר

אבל יש לעיין אם הבבלי ס"ל כהירושלמי בדין זה והנה הפ"מ ז"ל במראה הפנים כתב דהבבלי לא ס"ל הך דינא אלא הישראל יכול לחזור בי אפילו לאחר שעשאו הב"ל תרומת מעשר הגם דהוי כיורד ברשות מ"מ מכיון דכל רשותו הוי מפני שהבטיח לו שיהי' שלו וכיון דחזר בו מעיקר מתנה ע"כ הדין ממילא השליחות נמי בטל וראיתי שם וז"ל וזה מוכרח הוא מדלא מחלק הש"ס התם כמו דמחלק הכא הד דתימר בשעשאו זה וכו' וכו' ואני איני מבין ראייתו בשביל זה דלא מצינו הענין הזה בבבלי לא ס"ל כן. הלא כמה דברים מצינו דאיתא בירושלמי ולא איתא בבבלי ולא מדחינן מהלכה אלא א"כ הבבלי מחולק בפירוש אבל לא דייקינן ממה שלא איתא כן נמי בבבלי דאימא סמכו על הירושלמי אכן נלפע"ד ע"פ דרכנו לעיל להוכיח כהפ"מ ז"ל דהבבלי לא ס"ל כן משום דלכאורה קשה מאי פריך בבבלי אלא א"א דמצי למיהדר ביה אמאי רשאי אישתכח דקאכיל טבלים וקשה כיון דהוי כתורם ברשות ישראל והוי שלוחו אמאי ניחוש לזה דילמא חזר בו הישראל אם כן יתעורר קושיתנו על הרשב"א ז"ל דכיון דהשתא הוא תורם ברשות ישראל ונמצא דהשתא בשעת מעשה שאכל הרי אוכל בהיתר גמור ורק החששא דחזרה הוא דילמא יתקלקל ההיתר וע"ז לא חיישינן לדעת הרשב"א ז"ל קשה מאי פריך אמאי רשאי אישתכח דקאכיל טבלים ממ"נ אימתי יחזור בו דאם יחזור בו אחר שעשה מעשה אין חזרתו חזרה דהרי השתא הוא יורד ברשות כדאיתא בירושלמי אלא חזרתו יהיה קודם שהפריש והילכך פריך הגמ' דאמאי סומך על זה השליחות שתורם ברשותו דילמא בתוך כך הדר בו הישראל ז"א דכיון דהשתא הוא אוכל בחזקת היתר למה ניחוש שמא חזר בו והוי באיסור. וזה קשה לדעת הרשב"א ז"ל ועוד קשה אם כן בכ"מ כשאחד עשה שליח יחוש השליח שמא בתוך כך חזר המשלח חששא זו לא מצינו בשום מקום והרי בהדיא גרסינן במס' גיטין (דף ל"ג ע"א) מ"ד מפני תקנת ממזרים סבר לה כר"נ דאמר בפני שנים ובתרי ל"ל קלא והיא לא ידעה ואזלא ומנסבא ותקנת ממזרים הוא דאיכא וקשה האיך היתה רשאי לאזלא ומנסבא לכתחילה ניחוש דילמא הדר הבעל מן השליחות קודם שעשה השליח מעשה היינו קודם שנתן לה הגט ואישתכח דהוויא א"א כמו דפרכינן הכא אמאי רשאי דילמא הדר ביה המשלח ונמצא דאכיל טבלים ואין לחלק בין שליח בפירוש לשליח שנעשה ממילא דבשליח שנעשה בפירוש לא חיישינן לזה ובנעשה שליח ממילא חיישינן לזה ז"א דאין טעם לחלק בזה ועוד גבי מי שהי' מושלך בבור במס' גיטין (דף ס"ו) האיך יתנו הגט דילמא חזר בו קודם הנתינה דהא לא עשאו שליח בפירוש ועוד בנעשה שליח סתם כמו באה"ע (סי' ל"ה ס"ד וס"ה) דאפילו בלא מינוי שליחות אמרינן דנעשה השדכן שלוחו ומקודשת ולפי דעת הש"ע שם מקודשת קידושי ודאי ואם קבלה קדושין מאחר לאי כלום ואמאי ניחוש דילמא חזר בו קודם שעשה השליח המעשה וע"כ אוקמינן על החזקה ומקודשת וא"כ הכא אמאי ניחוש לה א"ו הכא דנעשה שליח סתם הוא משום שהבטיח לו ליתן לו ויהיה שלו הרי תלה השליחות ורשות שיש לו בהמתנה וכ"ז דלא נתקיים המתנה השליחות מתלי תלי באם שיסכים אח"כ על המתנה ולא יחזור בו הוי הרשות שיש לו שפיר דמי למפרע ואם. יחזור מן המתנה נתבטל הרשות למפרע כיון דכל עיקר הרשות שהיה לו היה רק משום מתנה וכ"ז דהמתנה מתלי תלי כן הרשות נמי מתלי תלי באם שיסכים הישראל על המתנה נמצא הרשות שלו למפרע והוי תרומה למפרע והרי זה ממש כברייתא דכלך אצל יפות מהן דאוקמינן בב"מ (דף כ"ב ע"א) דהכא במאי עסקינן דשוויא שליח וא"ל זיל תרום וסתמא דבעל הבית כי תרים מבינונית תרים ואזיל איהו ותרים מיפות ובא בעה"ב ומצאו וא"ל כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ומכיון דהוי מעיקרא תורם ברשות אך לא ידע לדעת בעה"ב ואח"כ כשבא בעה"ב והסכים למעשיו הוי תרומה למפרע משום דמעיקרא הוי ברשות והגם דבירושלמי (פ"א דתרומות) אמרינן עלה אית לך מימר למפרע נעשית תרומה לא מכאן ולהבא ואוף הכא מכאן ולבא פירוש דלמדין מזה להך ברייתא דקטן שהניח אביו במוקשה ובא אביו ואימן על ידו דלא נעשית תרומה למפרע אלא מכאן ולהבא אבל ז"א דהירושלמי לא מוקי לה כשעשאו שליח לתרום כמו דאוקמינן בש"ס דידן והילכך דווקא מכאן ולהבא. אבל כשעשאו שליח והוי מעיקרא ברשות הגם דלא ידע דעת הבעה"ב ומכל מקום כשמצאו בעה"ב והסכים למעשיו הוי תרומה למפרע משום דהוי ברשות ובפירוש משמע במס' קדושין (דף נ"ב ע"ב) דהוי תרומה למפרע. וכן איתא בפ"מ בירושלמי שם וא"כ ה"נ מכיון דהוי מעיקרא כיורד ברשות לתרום הגם דעדיין תלוי בדעת בעה"ב במתנה דילמא לא יתרצה במתנה מ"מ כשהסכים הבעה"ב אח"כ למתנה הוי תרומה למפרע וא"כ שפיר ניחא התלמודא דפריך א"א בשלמא דלא מצי למיהדר ביה משום מחוסר אמנה שפיר כדפי' רש"י ז"ל דיש לו לסמוך על שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' ובוודאי יסכים הבעה"ב למתנה ונמצא תרומה למפרע ושפיר אכיל השתא טבל משום דיסמוך ע"ז דאח"כ יהי' תרומה למפרע אא"א דמצי למיהדר ביה אמאי רשאי דילמא הדר ביה הבעה"ב ולא סמכינן על החזקה דהשתא ז"א כמו שכתבתי דהא השתא הוא טבל דהגם דהוי יורד ברשות מ"מ ככ"מ דלא. הסכים הבעה"ב על המתנה