חנה דוד סא

עליו ממילא מצות נתינה וכל עיקר הקושיא היא משום מצות נתינה כמו שפירש"י ז"ל אבל השתא מכיון שהפריש כבר נתקן הטבל שלו ומצות נתינה אין עליו ומצוה על הכהנים ליטול ליכא ע"כ שפיר מפריש עליהן מחלקן

עכ"פ מסקינן דלדברי התוספת ז"ל אין במכירי כהונה שום קנין וכל הסוגיות עולים כהוגן וע"כ שיטת הרא"ש ז"ל דמכירי כהונה אינו עושה קנין דאל"כ מאי ראי' מייתי ממכירי כהונה למחוסר אמנה דילמא שאני מכירי כהונה דעושה קנין אבל לעולם אין במתנה מועטת מחוסר אמנה כדברינו לעיל וע"כ ס"ל דמכירי כהונה הוי רק משום מחוסר אמנה ומחוסר אמנה אינו קנין כדברינו לעיל ומ"מ שפיר מתורץ קושיתנו לעיל דהנה גרסינן בירושלמי (פ"ז דדמאי) על הדא מתניתין מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר וכו' מה נן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא ואם באומר לכשאשתה למפרע טבל שתה אלא כי אנן קיימין באומר מכבר לכשאשתה ע"כ נמצא דיכול לאכול טבל על סמך שיהי' בוודאי תרומה למפרע הגם שעכשיו הוא וודאי טבל אך כיון דבוודאי יתוקן למפרע באין ספק מותר לו לאכול הטבל

והנה בפלוגתא דאביי ורבא בענין למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה כל עיקר טעמי' דרבא דס"ל דמכאן ולהבא הוא גובה מפורש במסכת פסחים (ד' ל"א ע"א) כיון דאילו הוי לי' זוזי מסלק לי' בזוזי אישתכח דהשתא הוא דקני ע"כ. א"כ כיון דכל עיקר הטעם דאמרינן אליבא דרבא מכאן ולהבא הוא גובה משום דעד זמן הגבי' הוי הדבר בספק אם יבא לידי גוביינא דדילמא יהי' לו זוזי ויסלק לו בזוזי ורק עכשיו שאין לו זוזי מגבה לו הקרקע אבל אם הי' הדבר ברור מעיקרא שבוודאי יגבה לו הקרקע ולא יתן לו מעות אף אם יהי' לו מעות ויש ברירה בידו ליתן לו מעות מ"מ הדבר ברור שלא יעשה כן ובוודאי יתן לו הקרקע בחובו והי' הדבר פשיטא שיבוא הקרקע לידי גוביינא משעה הראשונה בוודאי מודה רבא דלמפרע הוא גובה דהרי מתחילה נתוודע הדבר שהקרקע יבוא לידי גוביינא באין ספק ולא שייך לאמר דהשתא אגלאי מילתא דהרי מעיקרא אגלאי מילתא ומשעה הראשונה פשיטא לן שיבוא הקרקע לידי גוביינא

והנה במכירי כהונה פירש"י ז"ל במסכת גיטין (דף ל' ע"א) וז"ל הלכך כיון דמילתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב אסחי וכו' הרי לפנינו דמכירי כהונה חשיב בעינינו למילתא דפשיטא שבוודאי יהיב למכירי כהונה ומטעם זה אסחי שאר כהנים דעתי' לפי שיטת רש"י ז"ל משום דכיון דרגיל ליתן לו תמיד הרי זה בחזקה שבוודאי יתן לו וא"כ חלוק מכירי כהונה בין שאר כהנים בזה דהא אנן קי"ל דתרומה הוי ממון כהן תומ"י לאחר הפרשה והרי בכ"מ נקרא גזל השבט לאחר הפרשה משום דהוי ממון של השבט רק דלהבעלים שייך הט"ה שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה והילכך כשמטא ליד כהן והוי שלו לא אמרינן דלמפרע הוא שלו משעת הפרשה דהא ממון כהן הוא משעת הפרשה וזכי' אית להו משעת הפרשה כמו שכתב הריטב"א ז"ל במס' נדרים (פ"ה ע"א) עיי"ש. ז"א דהא לא ידעינן עד השתא לאיזה כהן מתרמי, לי' אלא אישתכח דהשתא הוי ממון של כהן דמטי לידו אבל מכירי כהונה אינו כן אלא מכיון דמילתא דפשיטא הוא דלדידי' יהיב באין ספק משום דרגיל עד הנה ליתן להם הרי בחזקה שבוודאי יתן להם עכשיו ג"כ ומילתא דפשיטא הוא משעה הראשונה דיבוא לידו. והילכך משעה הראשונה דהוי ממון כהן ידעינן דממונו הוא דהא אין להבעלים כ"א טה"נ בעלמא וידעינן דיבוא לידו והוא מלתא דפשיטא א"כ גם רבא מודה בזה דלמפרע הוא גובה ולא אמרינן דלמפרע הוי ספק אולי לא יבוא לידו כ"א לכהן אחר ז"א דהא מילתא דפשיטא הוי למפרע דיבוא לידו ובזה חלוק מכירי כהונה לבין שאר כהנים א"כ שפיר ניחא תירוץ הרא"ש ז"ל דמיירי במכירי כהונה ולפיכך לא קשה במה קנאו הב"ל להמעשר שיעשה אותם תרומת מעשר דהא עדיין הוי המעשר של הבעלים דאינו רק מחוסר אמנה עדיין ז"א דכיון דמיירי במכירי כהונה נמצא דכשיגבה לבסוף למפרע הוא גובה והוי שלו למפרע ובהדיא גרסינן במס' פסחים (ד' ל"א) אליבא דאביי דלמפרע הוא גובה אי אקדיש מלוה ואח"כ דכשיגבה דאמרינן דלמפרע גובה הוא דמעיקרא ברשותי' הוי קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין וה"נ כשיבוא המעשר לידו נמצא דשפיר עשה תרומת מעשר משעה הראשונה ונמצא דלא אכיל טבלים והגם דהשתא עדיין לא גבה ולא הוי עדיין שלו ונמצא שבשעת אכילה אוכל טבלים מ"מ מותר לו לאכול טבל על סמך שאח"כ יהי' תרומת מעשר למפרע כמו דאיתא בירושלמי גבי מזגו לו את הכוס שהבאתי לעיל דמותר לכתחילה לאכול טבל כשיהי' אח"כ תרומה למפרע

לפיכך שפיר ניחא אהא דקאמר התלמודא א"א בשלמא לא מצי למיהדר בי' משום הכי רשאי כדפירש"י ז"ל דיש לו לסמוך על שארית ישראל לא יעשה עולה וגומ' הלכך יש לו לסמוך עכשיו ולאכול טבל משום דבוודאי יגבה המעשר ויהי' תרומת מעשר למפרע אלא א"א דמצי למיהדר בי' מאי רשאי אישתכח דאכיל טבלים דמשום דאין לו על מה לסמוך שיבוא בוודאי לידי גוביינא כי אולי יחזור הישראל דהא אינו מחוסר אמנה והגם דמכירי כהונה הוי מילתא דפשיטא דלדידי' יהיב משום דכיון דרגיל עד הנה ליתן לו הרי זה בחזקה שבוודאי גם היום יתן לו אבל מ"מ אסור לו לסמוך ע"ז החזקה שבוודאי יתן לו ויאכל השתא טבלים על סמך שאחר כך יתקן למפרע

ונבאר הדבר בטוב טעם ויתורץ בזה גם הקושיא שלנו על הרשב"א ז"ל כעין חומר דגרסינן בירושלמי (פ"ז דדמאי ופ"ג דגיטין) על הדא מתניתין