חנה דוד ד

חנה דוד

מסכת חלה

פרק ראשון

חמשה דברים חייבים בחלה כו' כתיב והיה באכלכם מלחם וגו' יכול יהא כל הדברים חייבים בחלה וכו' מלחם וכו' ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה וריבה הכל ר' יוסי בשם ר"ש וכו'. לפי פירוש המפרשים ופ"מ ז"ל דהוא קושיא בלי תירוץ ועיין בשנו"א דהגר"א ז"ל גרים ת"ל מלחם הארץ כלומר דלחם סתם שכתב בתורה הוא חמשה מינין

שיטה דגרירה

תמן תנינן תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה הרי זה אסורה תני ר' יוסי אומר מותר כו' ר' יוסי כדעתי' כמה דו אמר תמן אין תבשילו תבשיל ברור וכן הוא אומר הכא אין חימוצו חימוץ ברור וכמה דאת אמר אין לך בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינין בלבד ודכוותי' אין לך מגרר עם כולן אלא חמשת המינין בלבד ר' הילא בשם רשב"ל לא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם האורז בלבד

והירושלמי הזה מובא בפוסקים הראשונים רבותינו נוחי נפש וכ' הב"י בשם הרשב"א ז"ל דדוקא באורז אמרינן דנגרר אחר החיטים אבל שאר המינין לא כמו דאיתא בירושלמי פ"ק דחלה ר' הילא בשם רשב"ל והיינו הירושלמי הזה עי' בב"י ס' שכ"ד. ועיין בש"ך ז"ל ביו"ד ס' שכ"ד ס"ק י"ז וז"ל דאורז גריר אחר החיטים וכ"כ העט"ז ולפ"ז משמע בחיטין ואורז אזלינן בתר טעם וכמ"ש הרשב"א ז"ל אבל מהטור משמע בהדיא דה"ה לכל מיני דגן וכן משמע באשר"י ז"ל דתלה הטעם משום דטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל הש"ך ז"ל

והנה לכאורה צ"ב הדין שמעתא א' קשה לי מאי המשך הסוגיא הזאת הכא הו"ל למסדר הגמ' לקבוע בדוכתי' בפרק ג' הלכה ה' על הדא מתניתין דהעושה עיסה מן החיטין ומן האורז הו"ל לקבוע הך שמעתתא כמה דאת אמר אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא ה' מינין ודכוותי' אין לך מגרר עם כולן אלא חמשה מינין והגם דכן דרך הירושלמי לקבוע אגב גררא סוגיות כפולות בכמה מקומות עצמו מספר מ"מ העיקר קבעינן בדוכתי' וע"י גררא הוקבע ג"כ במקום אחר: אבל הכא בסוגיא דגרירה לא קבע הגמ' לכל עיקר הסוגיא במקומה כי אם בדף הראשון דמסכת חלה. ומאי המשך הוא כלל הכא לסוגיא דתפוח. ועוד קשה לדעת הטור ז"ל דס"ל דאף כל ה' מיני דגן מגרר האיך פליג על הירושלמי הנ"ל דהוי מימרא דר' הילא בשם רשב"ל דלא שנינו אלא חיטים ואורז דווקא ג' קשה לי לכאורה להבין דברי הש"ך ז"ל דמסיק דכן משמע באשר"י ז"ל דתלה הטעם משום דטעם כעיקר דאורייתא והבין מתוך הרא"ש ז"ל דס"ל להלכה דלא בעינן דווקא חיטין עם אורז אלא ה"ה לכל חמשה מינין דלא כהירושלמי הנ"ל והרי בהרא"ש ז"ל הלכות חלה אחר שכ' לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל דמקשה הא ליכא כזית בכדי אכילת פרס מתרץ הרא"ש ז"ל שם דטעם כעיקר בשאינו מינו דאורייתא וכיון שנתנו החיטים טעם באורז הפך הטעם את האורז להיות כמוהו כמו חטה וקרינן בי' טעמו וממשו חטה ומייתי הרא"ש ז"ל ראי' מפרק התערובת ק ע"א) מתיב רבא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואע"ג דרובא אורז ומשני אלא מין במינו בטעמו וכו' א"ו הטעם עושה אותו כממש וההיא דטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו דמס' ע"ז (דף ס"ז) פי' ר"ת ז"ל דאיירי במינו והר"ר חיים ז"ל פירש טעמו וממשו כשיש כזית בכדי אכילת פרס ואז נהפך כולו חיטים והירושלמי שפירש הטעם משום גרירה משום דהוה קשה לי' נהי דאזלינן בתר טעם וחשיב כולו חיטין מ"מ כיון דרובא אורז אין בא לידי חימוץ והאיך יוצא בה משום מצה ולכך הוצרך לפרש טעם החטה גורר את האורז וגורם לבא לידי חימוץ עכ"ל הרא"ש ז"ל שם עיי"ש היטב הרי לפנינו דהרא"ש ז"ל לא מחלק בין התלמודים אלא דהירושלמי והבבלי שניהן בסגנון אחד ס"ל דטכ"ע דאורייתא ומ"מ בעי הירושלמי לטעמא דגרירה משום דקשה לי' נהי דאזלינן בתר טעמא ונחשב האורז כחיטין מ"מ הא אין בא לידי חימוץ ע"ז מחדש הירושלמי הענין דגרירה כלומר דהחיטין מחמיץ גם להאורז ובא גם האורז לידי חימוץ עיי"ש: וא"כ לפ"ז לא נדחית מימרא דר' הילא בשם רשב"ל דלא שנינו אלא חיטים ואורז דווקא דהכי קים להו לרבנן וא"כ צ"ב לכאורה מנין לאדונינו הש"ך ז"ל ללמוד מתוך דברי הרא"ש ז"ל דין חדש דכיון דטעם