חנה דוד כה

שם חמץ ולעיל קאמר בשם רשב"ל הדין בחלה משמע דאפילו לפי הטעם דחמשה מינין משום חמץ נמי שני דברים רבין על אחד והכא קאמר איפכא ע"כ מחלפא שיטתיה מתמן להכא ור"ח בר בון אמר דיחוי אחריתא דלא מצינן למילף ממתניתין לענין צירוף חלה מחמשה מינין דמתניתין לא מיירי כלל בתערובת אלא או כזית מזה או כזית מזה

לכן היוצא לנו מתוך דברינו לענין הלכה לדעת הה"מ ז"ל ומג"א ז"ל דס"ל דאין יוצאין במצה הנילושה במי פירות אם כי הוי ממין של חו"מ אבל לא מהני כי אם שתהיה העיסה הזאת ראוי לבוא לידי חו"מ א"כ בוודאי לא מהני טכ"ע משום קושית הרא"ש ז"ל דכ' דזה קשה. להירושלמי דהא מ"מ אינה ראוי לבוא לידי חו"מ והגם דנקרא חטין והוי עכשיו ממין חטין מ"מ הא עיסה הזאת אינה ראוי לבוא לידי חו"מ ואנן בעינן שתהא עיסה הזאת ראוי לחו"מ וא"כ ע"כ ס"ל לרבא נמי הטעם דגרירה ועכ"ז בעי לסברא דטכ"ע אלמא דלא ס"ל כסברת ר' יוסי דשניא היא שכולן שם חמץ אלא כאינך אמוראי דס"ל דהגם דהוי חמץ מ"מ אי אין ממשו מחמשה מינים לא נפק ידי מצה ואינו חייב כרת על חמץ ע"כ בעינן ע"כ הסברא דטע"כ וע"י טכ"ע הוי ממשו חטה

והרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו דפסק בפ"ו מה' חו"מ דיוצאין במצה של מי פירות עם קמח ודווקא יין ושמן ודבש פסולה משום מצה עשירה אבל שאר משקין לא הוי מצה עשירה ולא איכפית לן שאינו בא לידי חמץ בעצם והא דמרבינן לחם הנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ לא בעינן שתהא העיסה הזאת ראוי לבוא לידי חו"מ אלא מכיון דבא ממין שבא לידי חו"מ נמי נפיק בה ולדידיה ז"ל הא דמצריך בירושלמי הסברא דגרירה הא סגי בטכ"ע. ז"א דמיירי דליכא כזית בכדי אכילת פרס ובזה אין טעם כעיקר לפיכך מצריכין הסברא דגרירה אבל בטכ"ע לחוד סגי ורבא דמוכיח בזבחים (דף ע"ח ע"א) דטכ"ע לא ס"ל כלל הסברא דגרירה אבל אם היה ס"ל הסברא דגרירה לא היה מצריך כלל הסברא דטכ"ע דלא בעינן תרתי אלא מכיון שהוא שם חמץ יצא ידי מצה כסברת ר"י בירושלמי דהכא שניא היא שכולן שם חמץ ולא איכפית לן על המינים ובחדא מיניהו סגי [דהתורה הקפידה בחמץ] לפיכך אי לא הוי העיסה הזאת חמץ מ"מ כיון דהוי ממין דגן סגי דהא לא גרע מאילו לש את הדגן במי פירות דאינו בא לידי חו"מ מ"מ נפק. וכן נמי אם הוא בא לידי חימוץ אע"פ שאינו ממשות דגן לכן שפיר פסק הרמב"ם ז"ל לשיטתו כסתם משנה ריש פרקין דכל החמשה דברים מצטרפין זע"ז ודוקא חיטים ואורז משום הסברא דגרירה והא דפסק דלא כבבלי דבבבלי משמע דמשום טעם כעיקר ז"א דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דכזית בכדי אכילת פרס בעינן שיאכל כל הפרס והכא משמע דבכזית אחד יצא ידי חובתו ולפיכך לא פסק מן הטעם כעיקר וכן כ' בשנות אלי' ז"ל טעמיה דהרמב"ם ז"ל אבל רבא דס"ל משום דטכ"ע הוא משום דלא ס"ל דבעינן כזית בכדי אכילת פרס אבל לפי מה דקיי"ל דבעינן כזית בכדי אכילת פרס ע"כ הטעם משום גרירה ולא קיי"ל כרשב"ל דפסק בירושלמי דאין לוקין על חלתן דבר תורה דלכאורה קשה למה לא פסק הרמב"ם ז"ל דע"י צירוף הוי מדרבנן דהא בירושלמי ליכא פלוגתא על רשב"ל בזה הדין דרשב"ל וכולם מדחים לר' יעקב בר זבדי דרצה להוכיח ממתניתין דלוקין וכולם אידחו ההוכחה ולא מצינו שום פלוגתא ור"י בר אחא דתלה הפלוגתא בר"י ורשב"ל לענין איסורין מבטלין דחה לו ר' יוסי ואמר ולא דמיין תמן וכו' אבל לפי דברינו שפיר ניחא דאף דר' יוסי מדחה לר' יעקב בר זבדי וס"ל דאין לוקין על חלתן ולא דמי למצה וחמץ משום שניא הוא שכולן שם חמץ ולא בעינן בחו"מ מין של חמשה דגן דווקא רק מכיון שהוא חמץ אבל בחלה קפדינן דווקא על המין משום דס"ל דחלה נתמעט כל שאינו מחמשה מיני דגן מן הכתוב דמן לחם. אבל אנן דקיי"ל בבבלי כל המיעוט שאינו מחמשה מינים משום חמץ א"כ דמי ממש למצה וחמץ וכיון דע"י צירוף נפיק ידי מצה וחייב על חמץ כרת א"כ בוודאי הוא מדאורייתא וכיון דמצה מדאורייתא נפיק משום שם חמץ ה"נ בחלה משום שם חמץ הוי טבל גמור דלא קפדינן אמין מחמשה מינין והרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל דבמצה לא בעינן המין כי אם על שם חמץ דליכא הוכחה מן הבבלי לשיטת הרמב"ם ז"ל דבעינן גבי מצה נמי מחמשה מינין כמו שכתבתי לעיל דאליבא דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל רבא הסברא דגרירה ורק משום טכ"ע אבל לפי מה דקיי"ל דטכ"ע בעינן שיהא כזית בכדי א"פ ויאכל כל הפרס ע"כ הטעם משום גרירה. וכיון דהוי הסבר' דגרירה לא בעינן לטכ"ע משום דשם חמץ לבד סגי ולפיכך גבי חלה נמי דהטעם משום חמץ סגי בשם חמץ לבד לכן לא פסק כרשב"ל דאין לוקין על חלתן ד"ת דהמינים בטלין כי מה אכפית לן דהמינין בטלים מכיון דהוי שם חמץ וכר"י דבירושלמי

ושיטת הטור והרא"ש ז"ל דרבא דס"ל בחיטים ואורז משום טכ"ע ס"ל נמי הסברא דגרירה דאל"כ לא מהני משום דבעינן שהעיסה הזאת יהי' ראוי לבוא לידי מצה וחמץ וע"כ בעינן הסברא דגרירה וע"כ מדייק דטכ"ע, דאל"ה לא נפק ידי חובתו משום דגרירה לבד לא מהני דס"ל כרשב"ל בירושלמי דאפילו בחמשה מינין דכולן שם חמץ מ"מ אי בטלים זב"ז לא הוין טבל מדאורייתא לפיכך בעינן הכא דטכ"ע וגבי חלה דלא שייך לטכ"ע מ"מ חייבת בחלה רק מדרבנן כמו שיטת רשב"ל בירושלמי ואם כי ס"ל דחיטים ואורז הוי מטעם דטכ"ע כמו שכ' הש"ך ז"ל ביור"ד סי' שכ"ד ובחלה לא שייך לטכ"ע כדברינו לעיל מ"מ חייבת בחלה מדרבנן משום טכ"ע מדרבנן כי להטור והרא"ש ז"ל אין נפקא מינה בין דאורייתא לדרבנן בדברים הנהוגים בזמן הזה לפיכך לענין חיוב חלה סתם העור ז"ל דחייב בחלה מטעם דטכ"ע לפיכך בחלה לא איכפת לן בזה"ז אי מדאורייתא או מדרבנן וגבי מצה