חנה דוד כב

בסוגיא דגרסינן שם מתיב רבא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה כלומר אלמא דטכ"ע דאורייתא ומשני הגמרא מדרבנן והדר פריך א"ה אימא סיפא ואדם יוצא בה ידי חובתו וקשה לפי דברינו מאי קס"ד רבא מעיקרא כלל להקשות מחלה דמשמע דטכ"ע מדאורייתא וקשה הא בעינן עכ"פ כזית בכדי אכילת פרס שיהא התערובת באופן שאם היה לבדו היה עליו האיסור א"כ האיך שייך זה לגבי חלה וע"כ דהוי מדרבנן מן הטעם דטכ"ע מדרבנן ומאי פריך כלל. לכן לא גרס רש"י ז"ל כלל זה וכתב רש"י ז"ל דה"ג עשה עיסתו מן חיטין ומן האורז כו' ואדם יוצא בה ידי חובתו של עשה דקום אכול מצה בפסח ואי נותן טעם ברוב לאו דאורייתא היכי נפיק וכו' אלמא דל"ג כלל לקושיא מן חלה אלא כל הקושיא הוי מן מצה אבל מחלה מעיקרא לא קשה מידי דמה איכפית לן אם טכ"ע מדרבנן חייב מדרבנן בחלה ורק כל הקושיא הוי מן מצה וכן הרא"ש ז"ל בהלכות חלה מעתיק הגמרא דמס' זבחים (דף ע"ח) הנ"ל כגירסת רש"י ז"ל ממש והכי גריס מתיב רבא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובה בפסח ואע"ג דרובא אורז אלא מין בשא"מ בטעמא ע"כ הרי דגריס ואע"ג דרובא אורז בתר דמסיים ואדם יוצא בה ידי חובה בפסח אלמא בפירוש דלא גרס להשקלא וטריא מחלה כלל דמחלה מעיקרא לא קשה מידי דמאי איכפית לן אם טכ"ע מדרבנן יהא יהא חייב בחלה מדרבנן וזה סעד גדול לדברינו לכן אין כאן מקום לקושית הנועם ירושלמי ז"ל על הענין דב' דברים רבין על אחד מן טכ"ע וע"כ רצה לאמר דהירושלמי פליג על הבבלי בזה אליבא דרשב"ל אבל לדברינו אין כאן קושיא דלא שייך הכא כלל הסברא דטכ"ע לגבי חלה וע"כ לא קשה מן מתניתין דעושה עיסה מן חיטין ואורז דמזה דייק הסוגיא בזבחים דמדנפיק ידי מצה ש"מ טכ"ע דאורייתא ולרשב"ל לא הועיל הסברא דגרירה כדברינו לעיל אבל ז"א דהתם גבי מצה שפיר שייך טכ"ע בכזית בכא"פ אבל לא גבי חנה וכפלתי הדבר ב' פעמים כדי שתשמור הכלל הזה ונבוא בע"ה לסוגיא בהלכה ב' ויעלה כהוגן כעין חומר

ומעתה נבאר הענין הביטול דקאמר רשב"ל ב' דברים רבין על אחד ומבטלין אותו דמאי ביטול שייך הכא כיון דעכ"פ איסורן אחד וקודם שנבוא לענין זה נבאר מה דנסתפקתי בכוונת הרא"ש ז"ל (בסוף הלכות חלה) שכתב שם כיון דטכ"ע נהפך האורז להיות כמו דגן וטעמו וממשו דגן הוא והירושלמי שהצריך לטעם דגרירה משום דהוי קשה ליה נהי דאזלינן בתר הטעם וחשיב כולו חיטין מ"מ כיון דרובו אורז האיך בא לידי חימוץ והאיך יוצא בה משום מצה ולכך הוצרך לפרש טעם החטה גורר את האורז וגורם לבוא לידי חימוץ עכ"ל ויש בכאן מקום ספק אם הבבלי נמי אם שס"ל משום טכ"ע ועכ"ז נמי צריכין לטעם דגרירה משום הקושיא הנ"ל הא לא בא לידי חמץ וע"כ מצריכין הטעם דגרירה אפילו להבבלי אף דס"ל הכא בסוגיא משום טכ"ע מ"מ הסברא דגרירה נמי בעינן כמו הירושלמי או דילמא דהבבלי מספיק בהטעם משום טכ"ע ורק הירושלמי קשה ליה קושיא הנ"ל דלא בא לידי חימוץ צריכין הסברא דגרירה נמי. וע"י ספק הנ"ל יצא לנו הילכתא חדתא באם העיסה נתחמצה חמץ ברור אך שאינו מחמשת המינין הבאים לידי חימוץ כגון אם עיסה מן חמשה מינים נתחמצה ואח"כ פרח ונפל שמו כגון אם היה מן חיטים ואח"כ כשנתחמץ אבד את שם חיטין ממנו כמו שאבאר אם נפיק בה ידי מצה אי חייב בחלה או לא דיש מקום למימר דחייב בחלה ונפיק בה ידי חובת מצה כי מה איכפית לן בזה שהעיסה אין שם דגן עלי' כיון דנתחמצה וכל עיקר דבעינן מיני דגן משום החמץ והכא כיון דהוי חמץ מאי איכפית לן אם אין שם דגן עליו או דילמא דבעינן בע"כ גם שיהא ממין החמץ כמו דאמרינן לחם הנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה ולא הוי לחם עד שיהא מדבר שהוא בא לידי חו"מ אבל אם לא מדבר שהוא בא לידי חו"מ אף שהוא חמץ מ"מ לאו מאותו דבר הוא ולא נקרא לחם עד שיהא מדבר שהוא בא לידי חו"מ אבל אי ע"י איזה סיבה נתחמץ לאו לחם הוא וכבר כתבתי לעיל דבחלה דלא הקפידה תורה על חמץ כמו גבי מצה דהקפידה תורה על חמץ דזהו תנאי אחריתי בדיני מצה דבעינן שיהא ראוי לבוא לידי חו"מ ולא מצד לחם רק דאנן גמרינן מזה דלא נקרא לחם עד שיהא ראוי לבוא לידי חו"מ אבל בחלה כל הקפדה הוי על לחם ולפיכך אי בא מאותן הדברים שראוין לבוא לידי חו"מ אף דהעיסה הזאת אינה ראוי לבוא לידי חו"מ ל"ל בה כיון דבא מאותו המין נקרא לחם. והוכחתי זאת בראיה נכונה ואמיתי מן הרא"ש ז"ל והש"ך ז"ל הרי לפ"ז דעיקר לחם הוא דווקא ממין של חמשה דברים דהמין של חמשה דברים נקרא לחם לכן יש לאמר כמו כן אי הוי אפילו חמץ מ"מ אי לאו מן חמשה דברים לאו לחם דקפדינן גם על המין וזה בוודאי באין ספק לפי הדרש הראשון שבירושלמי בריש מכלתין דגמרינן החמשה דברים מריבוי ומיעוט מלחם ולא כל לחם וממעטינן שאר מינין מן המיעוט דמלחם וראשית עריסותיכם ריבה לחמשה מינין בוודאי אי העיסה הזאת נתחמצה אבל אינה מחמשה מינים פטורה מן החלה באין ספק רק אליבא דרשב"ל דיליף בבבלי במס' מנחות (דף ע' ע"ב) וכן בירושלמי בריש מכילתין מג"ש דלחם לחם דאינו נקרא לחם רק מדבר שהוא בא לידי חו"מ ע"ז יש מקום להסתפק אי סגי בבא לידי חו"מ או בעינן נמי מדבר שהוא בא לחו"מ

ולכאורה הספק הזה תלי במה שנסתפקנו בכוונת הרא"ש ז"ל אם הבבלי שהוכיחו ממתניתין דעיסת חיטים ואורז דטכ"ע דאוריי' צריכין נמי להסברא דגרירה כמו שכתב הרא"ש ז"ל אליבא דהירושלמי דאפי'