חנה דוד יב

בשם רשב"ל הכא דריש חלה וזהו דקאמר הכא אתיא דר"י הנ"ל כר' הילא הנ"ל אע"ג דו פליג עילוו כלומר דר"י גופי' פליג עם ר' הילא (בפ"ג דמכלתין) דר"ה ס"ל דכל המינין אפילו חיטין ואורז בעינן רובא דגן ור"י פליג וס"ל דטעם דגן לחוד סגי ואם ר' יוסי היה ס"ל כר"ה דאפילו בחיטים ואורז נמי בעינן רובו דגן בודאי אתא שפיר מימרא דר"י (התם בפסחים הנ"ל) דלא הוי חמץ ברור ע"י קצת שעורין. ואלא אע"ג דפליג עילוו דר' הילא שם וס"ל דטעם דגן לחוד נמי סגי מ"מ אתיא כוותיה דר"ה דס"ל בשם רשב"ל דאינו נגרר אלא חיטים ואורז אבל שעורין עם שאר מינים אינן נגררין

וע"כ ניחא שיטת הרא"ש ז"ל דלא בעינן הסברא דגרירה כי אם לגבי מצה הגם דהאורז חיטים יחשב והוי הממש חיטין מ"מ הא לא בא לידי חימוץ: וגבי מצה הקפידה התורה דווקא בתנאי שיהא ראוי לבוא לידי מצה וחמץ. והוא תנאי אחר בדיני מצה ולאו משום לחם רק ממילא גמרינן דלחם הוא מחמשה מינין הבאין לידי חמץ אבל גבי חלה דלא קפיד רחמנא רק אלחם ומכיון דנקרא לחם סגי ומכיון דמינו קרוי לחם דבא מחמשת המינין הוי קרוי לחם מצד המין שלו ולא גמרינן ממצה דיהא לחם מצד עצמו

ואין להקשות לפ"ז למה קבע המסדר הש"ס הכא בדיני חלה הענין דגרירה כיון דכל עיקר דבעינן הסברא דגרירה הוא לגבי מצה אבל לענין חלה לא בעינן כלל לסברא דגרירה לשיטת הרא"ש ז"ל וכמו שכ' הש"ך ז"ל הנ"ל הו"ל למיקבע בדיני דמצה (לקמן בפ"ג) על ההיא מתניתין העושה עיסה מן החיטים ומן האורז דתני שם דיוצא בה ידי חובת מצה ע"י גרירה התם הו"ל למיקבע הך סוגיא דגרירה: ונראה לפענ"ד דהירושלמי לשיטתו אזיל דס"ל דטכ"ע לאו מדאורייתא והילכך לגבי חלה נמי בעינן הסברא דגרירה. והרא"ש ז"ל לא קאמר אלא אפילו טעם כעיקר מדאורייתא נמי מצריך הירושלמי לסברא דגרירה דנ"מ לענין מצה אבל אליבא דהאמת שיטת הירושלמי דבחלה נמי בעינן הסברא דגרירה דשיטת הירושלמי דטכ"ע לאו מדאורייתא דאיתא בירושלמי (בפ"ב דערלה) אמר ר' אבוה אמר ר"י כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותן טעם דנזיר ע"כ והובא בתוס' ז"ל במס' זבחים (דף ע"ט ע"א) ד"ה אמור מביאין הירושלמי הזה לראיה דטכ"ע לאו מדאורייתא ורצו מתחילה לדחות הראי' דיש לפרש דבהיתר מצטרף לאיסור מיירי דבפ' אלו עוברין (ד' מ"ג) ובפ' ג' מינין (דף ל"ה) קאמר ר' אבוה בשם ר' יוחנן גופי' כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וקרי ליה הירושלמי נותן טעם כעין נזיר ששרה פיתו במים ומסקי התוס' ז"ל מיהו הסוגיא דבירושלמי מוכח דבנותן טעם איירי עכ"ל. הרי לפנינו ראיה עצומה דשיטת הירושלמי דטכ"ע לאו מדאורייתא ע"כ גם לענין חלה בענין הסברא דגרירה וכיון דהענין דגרירה הנ"ל תלוי בפלוגתא בין ב' הטעמים דבעי חמשה מינין טעם א' משום לחם הארץ וטעם ב' דגמרינן מלחם דפסח דבעינן ראוי לבוא לידי חו"מ דאתמר הכא לפיכך קבעו הענין דגרירה גבי חלה הכא משום מצה לא איתמר הכא החידוש דבעינן ראוי לבוא לידי חמץ ומצה וזיל קרי בי רב הואן. דהטעם הא' משום לחם הארץ הענין דגרירה כמו שכ' הרמב"ן ז"ל דע"י גרירה הוי לחם הארץ דדרך עיסה שנו כאן ולטעם הב' משום הראויה לבא לידי חמץ ע"י גרירה הוי כולו חמץ הרי לב' טעמים שייך הסברא דגרירה ועל אלו ב' אופנים דקבע הכא בסוגיא הענין דגרירה ולפי אלו ב' הטעמים יומתק הירושלמי (דפ"ג דחלה) דאמר ר' הילא בין רבנן דהכא ובין רבנן דתמן עד שיהא רובו דגן וטעמו דגן דהענין רבנן דהכא ורבנן דתמן הוא על אלו ב' הטעמי' דגרירה רבנן דהכא ילפין הטעם דה' מינין משום לחם הארץ או כמו רשב"נ שמע כולהון מן ההין קריא ושם חיטה וגו' ורבנן דתמן הוא מטעם הג"ש דמצה דבעינן ראוי לידי חו"מ דבבבלי לא איתאמרא עמים הללו דירושלמי מלחם כי אם הג"ש לחוד דבעינן ראוי לידי חו"מ

ע"ז אמר בין רבנן דהכא ובין רבנן דתמן כלומר לפי אלו ב' הטעמים הנ"ל והגרירה לפי אלו ב' הטעמים הנ"ל בעינן רובו דגן דלא מיבעיא לרבנן דהכא משום דדרך עיסה בוודאי בעינן רובא דגן דדרך עיסה הוא אלא אפילו לרבנן דהתם נמי דהטעם משום חימוץ לא תימא דסני במקצת דגן כדי שיחמוץ ע"י מקצת ז"א אלא דבעינן רובא דגן ורב הונא ור' יוסי פליגי וס"ל דטעמו דגן אע"פ שאין רובו דגן ודו"ק

שיטה כוסמין מין חטין ש"ש מין שעורין

שם ר"י בן פזי בשם ר"י דר"י בנו של ר"י בן ברוקא היא דתני ר"י בנו של ר"י ב"ב אומר יכול מביא מן הכוסמין וש"ש והשיפון ודין הוא מה החיטים שכשרו לשאר כל המנחות לא כשרו למנחת העומר כוסמין ושיבולת שועל והשיפון שלא כשרו לשאר כל המנחות א"ד שלא יכשרו למנחת העומר השעורין יוכיחו שלא כשרו לשאר כל המנחות וכשרו למנחת העומר לא אם אמרת בשעורין שמנחת סוטה באה מהן תאמר בכוסמין ושיבולת שועל והשיפון שאין מנחת סוטה באה מהן יצאו החיטים מן הכתוב וכוסמין ושיבולת שועל והשיפון מק"ו ברם כרבנן ג' מינין הן שיפון מין כוסמין ושיבולת שועל מין שעורין א"ר יוסי