חיים שאל חלק ב צו

פריך הש"ס הא איפליגו חדא זימנא בהתראת ס' מאי פריך נימא דחידשו הכא בהתראת ס' דלאו שאינו מפורש דלר"י חייב דאי מהתם הו"א דדוקא מפורש. ואפשר דלא מצי למימר הכי דא"כ ליפלגו בהא ולא בשבועו' ואין להקשות להלח"מ ברישא דמוקי לה בהתראת ס' ת"ל משום על בסמוך די"ל דעדיפא מינה קפריך הא איפליגו חדא זמנא. אמנם מה שהכריח הלח"מ הוא למאי דמסיק א"נ אפ' דהתראת ס' הוא ס' כולל ומ"ה נקטיה אבל על בסמוך הוא פרטי ועל ס' כולל ליכא לאקשויי לימא ס' פרטי וק"ל. ורש"י פירש בסוגיא דהשוחט והזורק וכל אחד מבני חבורה כולן עוברין. ופשט דבריו נרא' הפך מה שפירש הרא"ם פ' תשא על מ"ש שם רש"י אזהר' לשוחט ולזורק ולא' מבני חבורה ע"ש. ודברי רש"י בפירושו על התור' ובפירושו על הסוגיא מוכחי דלא כהרא"ם. וכן מהרש"א בסוגיא בח"ה הבין הדברים כפשטן. וטעם דא' מבני חבור' שידע שם חמץ והשוחט שלוחו עובר. אך דלר"י דקי"ל כוותיה לאו שאין בו מעש' אין לוקין ודאי אינו לוקה אך עובר. ומ"ש הרב מש"ל דמהירושלמי נרא' דאי לאו זבחי הו"א פסול ובמנחות פריך רבינא דאימא אינה נפסלת ומצריך קרא. אפשר דרבינא ס"ל דמילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ומש"ה פריך דאי לא מאי פריך. והירושלמי קאי לסברת מ"ד לא מהני וכדמוכח מהתוס' פ"ק דתמור' וכ"כ הרב פרי חדש במים חיים בהגהותיו לה' בכורו' והנ' הרב פר"ח שם בהגהות מס' פסחים כ' על התוס' דפסחים דף ס"ג וניתא דקי"ל לא מהני. ונרא' דכונתו דשם כתבו התוס' דלא שנה לעכב וזה כמ"ד מהני דאי לאידך כל דכתיב לאו ליכא למימר למצו' בעלמא וההיא דשנה לעכב נ"ל לפום ריהטא דהוי דוקא בעשין כדמוכח בסוגית תמור' והוי למ"ד מהני וכן מוכח מדברי הרב חידושי הלכות על דברי ריב"א ולהכי הקש' הפר"ח על דברי התוס' דפסחים ודוק כי קצרתי. שוב הראו לי ספר נחמד נדפס מחדש זה שמו שער המלך להרב הכולל כמהר"י בילמונטי ומידי עוברי ראתה עיני דהשיג על הרב פר"ח ועל הר' מש"ל ולי ההדיוט נרא' דהדין עם הרב פר"ח ודוק בדבריו ובמה שרמזנו בעניותנו ובסוגית תמור' ודוק והארך (ב) ה' תרומות פ"ד דין ט'. מהר"י קורקוס בביאורו הנדפס מקרוב כ' דהרמב"ם פסק כר' יוחנן ומוד' ר' יוחנן בתרומ' דלא אתי דבור לבטל השליחות והאריך בזה לישוב דברי רבינו ע"ש באורך. וכאשר ירדוף הקורא בדבריו ז"ל אמ"ת מרגיש דלכאור' סוגיין הויא תיובתיה דהא ר' יוחנן אותוביה אותיב לר"ל מתרומ'. ואיך הפה יכול' לדבר דמוד' ר' יוחנן לר"ל בתרומ'. ויש מי שתירץ דמקש' לי' לר"ל דאמאי אצטריך שינה בתרומ'. ואינו מחוור דהיכא רמיזא שינה. ובעניותי אפשר לישב בעד הרמב"ם דר"י סבר דלר"ל לא סגי שינה אלא בעי מעש' בעלמא והיינו דמותיב לר"ל דלדידיה שינוי כל דהו לא אצט' למתני אבל מעשה הו"ל למתני ואמטו להכי משני רבא כשקד' וכו' והוא מעש'. והירו' סבר דגם לר"ל סגי בשינוי והרמב"ם פסק כר' יוחנן וכשיטת תלמודא דידן. א"נ אפשר דלעולם דר' יוחנן סבר לאוקומיה הא דתרומה בשינוי והם דברים שבלב ור"ל לא ידע חדרי לבו ומותיב לריש לקיש לדעת מה בפיו ואפשר דזה עצמו כונת הרב מהר"י קורקוס ז"ל אמנם ק"ק דהו"ל לפרש שיחותיו והוא אחרון ודוק הטב. (ג) ה' כלי המקדש. (פ"ב דין י"א) הרמב"ם השמיט דין צבור ויחיד דאין יכולין להקטיר במזבח החיצון ומבואר במנחות דף ן'. ומ"ש רבינו הרא"ם סוף פ' תצוה דבריו תמוהים שלכאורה נראין דבריו הפך הסוגיא הנז'. וכבר השיגוהו להרא"ם וליכא למימר דהרא"ם להוראת שעה וכמו שכבר נדח' קרי לה להך ישובא הרב טירת כסף פ' תצוה. ותו ק' על הרא"ם דאשתמיטיתיה דברי רש"י פ' נשא שכ' מלאה. קטרת לא מצינו קטרת ליחיד ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד והוראה שעה הית' וזה כסוגי' מנחות הנז'. וגם שם כ' הרא"ם ופי' דבריו וסיים אבל בספרי וכו' ושם נמי קשה דדברי רש"י נחל נובע מסוגי' הנז' ומאי מייתי מספרי אלא נר' דאשתמיטיתיה לשעה סוגית מנחות. ומ"ש רש"י פ' תצוה המזבח הזה. הרב נחלת יעקב שנ"ה ופיר"ש ולא נהיר' עיין בדבריו ואתה תחזה. ונרא' ברור דכונת הכתוב דכתיב עליו ופירוש מ"ש רש"י המזבח הזה היינו לומ' דבחיצון אין לוקין וכמבוא' בסוגיא הנז' דיליף מכאשר ציויתיך ולאו הבא מכלל עשה עשה ודוק. (ד) ה' מלוה פי"ג דין ג'. כ' ה' מש"ל וז"ל יש מן התימא וכו' ואי בדאיכא ראיה אפי' בשבוע' אינו נוטל כיון דלית לי' מגו וכו' ע"ש איברא דכן נרא' מתשו' הרשב"א שהביא מהר"י קולון שרש צ"ד והרב עדות ביעקב סי' מ"ו דף ק"י ע"ב דמהתם מוכח דכל שאין לו מגו מחזיר המשכון ללוה ונשארת המלו' כמלו' ע"פ. אכן קשיא לי הדל על הני רבוואתא דהא הרשב"א גופיה בתשו' סי' אלף מ' אמר מר דברישא הוה סבר הכי ובסוף חזר בו ודן את הדין דאפי' דלית לי' מגו כיון דב"ח קונ' משכון והעדים מעידים שכדין בא לידו הו"ל אידך המע"ה. וק' על הרב מש"ל מאי קאמר כיון דלית לי' מגו אינו יכול ליטול אפי' בשבוע' הא הרשב"א ס"ל דאפי' דלית לי' מגו מהימן. וכן ק' על מהריק"ו וה' עדות ביעקב דמייתו תשו' הרשב"א קודם חזרה והי' העלמ"ה דהרשב"א גופיה הדר בי', וכן ק' על מרן סי' ע"ב שפסק כסברת הרשב"א דקודם חזר'. ותו ק' על ה' עב"י דהך תשוב' דקודם חזר' דמייתי הויא תיובתיה שהרי המעיין בלבו יבין מתוך תשו' זו דקודם חזרה דלא אמרי' דאין המלו' נאמן כי אם בלית לי' מגו והרב עב"י סמוך ונרא' כשישב דברי הר"מ שהק' בעה"ת סיים וז"ל דבזה אין אנו אומרים יעמוד זה בחפץ וכו' או לפחות וכו' עש"ב. וקש' דמתשו' הרשב"א שהביא לקמן מוכח דאפי' בעלמא כי לית לי' מגו המשכון בחזר' קאי וא"כ מאי קאמר. ואף לסברת הרשב"א אחר חזרה נרא' דבנדון הרב עב"י מודה הרשב"א דצריך להחזיר המשכון דכל טעמיה דהרשב"א הוא דכיון דבדין בא לידו ב"ח קונ' משכון והכא צ"ל בתירוץ הרב עב"י דאמר לעדים אני הולך למשכן לאלמנ' והלך ומשכנ' שלא בפניה כדי שיבא מ"ש הרמב"ם אח"ך ואם תכפור תשבע וא"כ הו"ל כגזל דכל הנוטל דבר מחבירו שלא מדעתו גזלנא הוי והו"ל כנסכא דר' אבא שהביא הרשב"א ויש לי ראיות ברורות לזה. הדרן לדבר הרב מש"ל דק' עליו כאמור. ומדין זה דהר"מ מייתו הרב ש"ך והרב ראש יוסף סי' ע"ב ראי' לס' הרשב"א אחר חזר' ע"ש. עוד ק' על הרב מש"ל במה שתירץ דהר"מ אזיל לשיטתיה וכו' ע"ש ודבריו קשים דהא הרמב"ם שם פ"ב מה' שכירות דין י"ב כ' דבהחזרתי נשבע הסת וכ"כ הה"מ שם. ואעיקרא על מרן בכ"מ שתמה על הה"מ המה ראו כן תמהו הרב לח"מ. והרב מש"ל גופיה דבהדיא כ' הר"מ שם כדברי הה"מ והגם דהא ל"ק דכבר כתב בב"י סי' פ"ו דלא הי' דין זה בנסחתו ע"ש מ"מ ק' דבכ"מ למיל הביא דברי הטור שכ' בשם הר"מ דנשבע הסת וכתב שכן נרא' ממ"ש לקמן. וא"כ תוך כדי דיבור איך תמה על הה"מ ואיך שיהי' מ"ש הה"מ פ"ו מה' שאלה דהכא שאני דיהיב סימנין על כרחך לומר הכי לישב דברי הר"מ דידיה אדידיה וא"כ מאי קאמר הרב מש"ל (ענין זה מצאתי באמתחתי שכתבתי בקטנותי). (ה) ה' סנהדרין פי"ט דין כובש נבואתו אינו לוקה. מקשים דהרי אמרו בסנהדרין דף פ"ט דלוק' והתוס' כתבו מכת מרדות. ולכל הדברות הו"ל להרמב"ם לבאר דטעון מכת מרדות וכן הקש' הרב פרי חדש פ"ט מה' יסודי התור'. וק"ק על הרב לח"מ שדין זה שכ' ואע"ג דאמרו לוקה כבר כתבו התוס' מכת מרדות ע"ש ולא נרגש דאמאי הרמב"ם לא כתב דמכין אותו מכת מרדות. ואפשר לישב בעד הרמב"ם דהאי דתני תנא קמיה דר"ח אתי כר"י דלאו שאין בו מעש' לוקין עליו כמ"ש במכות דף כ"ב דתני תנא קמיה דר"ח וא"ל מאן דאכיל תמרי כסוגיין ומפרש דאתי כר"י. וכי תימא דלא כתיב ביה לאו דע דר"י סבר בפסחים דף מ"ב דלאמר ברישא אהני ללאו וה"נ כתיב לאמר אלא דאין לאמר זה דומה לאינך דכתיב גבי ישראל ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך לאמר לא אוסיף ואפשר דאם אינו ענין לזה תנהו ענין לדברים שבפרש' וא"כ אנן לא קי"ל הכי ואינו מכת מרדות. אלא הוא ר' יהודה כאידך דתני האי תנא קמיה דר"ח. ור"ח בסוגיין אמר אלא מאן דאכיל תמרי בארבי לא לקי ותו לא כסוגיית מכות. אלא דהש"ס פריך מאן מתרי להאי תנא ולא קי"ל הכי. ועיין בתשובות הרב מהר"ש בן הרשב"ץ ז"ל סי' תר"י ובס' המשובח יד מלאכי הנדפס מחדש ודוק הטב כי קצרתי וק"ל. סי' ן' שאלה אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן או בת וילדה אשתו טומטום מהו

תשובה דבר זה רבינו הגדול אמרו גאון עזנו הר' משנה למלך פ"ב מה' נזירות דין י"ז שהרב ז"ל נסתפק בזה וע"ש צדדי הספק. וזה שנים רבות ששמעתי שהרב הכולל כמה"ר שבתי הלוי ז"ל אחד מרבני קושט' יע"א הביא ראיה ממשנתנו פ"ב דבכורים דתנן הכותב חיתו ובהמתו לא כתב לו את הכוי וה"ה הכא אע"ג דהטומטום הוא זכר או נקבה אינו נזיר דבן או בת ודאין קאמר כי היכי דהתם חיה ובהמה ודאין קאמר זו היא ראית הרב הנז'. ויש דוחין דשאני התם דאינו עתיד להתברר ולעולם הוי ספק אמטו להכי אמרינן לא כתב את הכוי משא"כ כאן דאפשר דיקרע ויודע מה הוא אכתי הנה מקום להסתפק בילדה טומטום אי הוי נזיר מאחר שאמר כשיהיה לי בן או בת וזה בן או בת ע"כ שמעתי. ועוד אפשר לדחות דשאני התם דהכותב חיתו ובהמתו יודע הוא שיש לו כוי וכיון שהוא מצוי אצלו ודעתי' עילויה הו"ל לפרש גם את הכוי שלא נבין דחיה ובהמ' ודאין קאמר ומדלא פירש יש מקום לומר דכן הוא אמת דנתכוון לחיה ובהמה דאין ואין הכוי בכלל אבל בהא דטומטו' כיון דרובא דעלמ' בנים ובנות ודאין יולדו להם לא ס"ד דטומטום יולד לו דהוא מיעוט' ודמיעוט' דלא שכיח ולכך לא פירש והשת' יש לצדד דכי אמר בן או בת ביום הולדת טומטום הרי הוא נזיר ממ"נ. ותו אני תמיה על הרב מהר"ש הלוי ורבנן דעמי' היכי פשיט' להו דכותב חיתו ובהמתו דתנן היינו שכתב שניהם ומייתי ראיה הרב מהר"ש הנז' מינה ויש שדחו ראיתו כאמור. והרי הרמב"ם בפי' המשנה כתב חיתו ובהמתו היינו או בהמתו ע"ש ומוכח דאם כתב שניהם חיתו ובהמתו כתב את הכוי וכמ"ש רבינו עובדיה בפירושו לדעת הרמב"ם וכ"כ הרב שדה יהושע לדעת הרמב"ם וכן כתבו קצת מהראשונים בנדרים על דף י"ח ע"ש ויש בזה אריכות דברים.