חיים שאל חלק ב צה

כן כדי לקלקל עצמן על בעליהן היינו אמתלאה דאנן סהדי שלא אמרה כן אלא לאסור עצמה על בעל' הלכך אין הוכחה מדברי' וכמאן דליתנהו דמי עכ"ל. וכפי דברי הרב מהרימ"ט הללו לפום ריהטא נרא' דאין מכאן ראיה לנדון שלנו דדילמא דוקא גבי נשים קים להו לרבנן וירדו לסוף דעתן של נשים דאומרות כן כדי לקלקל עצמן ואנן סהדי שלא אמרה כן אלא לאסור עצמ' ולכך התירוה אבל זה האונס הבא לב"ד ואומר שהוא ראה דאשתו קלקלה יש לצדד דב"ד יתנו מקום לדבריו ותהא אסורה עליו דידעי רבנן כי אין איש תשש כחו כנקבה אשר יאמר כי הוא זה לאסור אשתו עליו דדעתן של נשים קלות ואנן סהדי שאומר' לקלקל עצמה על בעלה משא"כ האיש ולא אשכחן דהשוו איש לאשה בזה והגם דאגיד בה ולא יוכל שלחה דילמא אין מדתו של איש למעבד הכי וחזר הספק למקומו. ודברי מהרימ"ט מוכרחים לדעת אחרים שהביא הר"ן דמדינא אין האש' נאמנ' לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה וכו' והם בדברי רבינו ישעיה וכמ"ש הרב מהר"ח הנז' ולדעת זה מוכרח לומר כמ"ש מהרימ"ט כמבואר. ונרא' דהרב מהרימ"ט כי מייתי דברי הר"ן לא הוצרך להביא תירוץ אחרים שכ' הר"ן דאתו כמ"ש רבינו ישעיה. והרב הנמקי יוסף בחידושיו למסכת נדרים שנדפסו עתה חדש ממש כ' כתירוץ אחרים שהביא הר"ן אך הריטב"א בביאוריו להלכות הרמב"ן (שנדפסו מחדש שם בקובץ זה) תפס כתירוץ מגדר מילתא וכתב דחזקה דנתנה עיניה באחר אלימא להו וכו' ע"ש. וכ"כ הרב המאירי בפסקי נדרים הנדפסים עתה דטעם עיניה נתנה באחר חזק כל כך שסומכין עליו להתירה בין לבעל בין לתרומ' שאין אשה עשויה לפרסם עצמה בכך אלא שעיניה נתנ' באחר ואע"פ שלאו של זונה ותרומה דאוריתא לחומרא הרי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התור' לתקנה גדולה כזו שלא יהיו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מבעליהן עכ"ל. עיניך הרואות שהריטב"א והרב המאירי ז"ל לשיטתם תלו הדבר דחזק' דשמא עיניה נתנה באחר אלימא טובא. וא"כ אפשר לצדד דדוקא בנשים אתמר דדעתן קלה משא"כ באנשים ועדיין באונס יש להסתפק. שבתי וראה שהחילוק מבואר דלא אצטריכא להו לרבוותא למנקט כי האי לישנא דאלימא חזקה דעיניה נתנה ודעתן של נשים וכו' אלא משום דזו האשה היא אומרת בעצמ' שזנתה והיא חרפה גדולה לשויי נפשה זונה וחוצפא סגיא והו"א דודאי האמת אתה והיא אסורה להכי הוצרכו לומר דידעי רבנן דאלימא חזקת עיניה נתנה באחר למשוי נפשה רשיעתא ודעתן של נשים קלה. אבל הכא בנ"ד שהוא תולה הקלקלה באשתו שזנתה והיא הרשע' והוא נקי וצדיק ודאי אמרינן להיות כי קאי בלא יוכל לזה הטיל בה זוהמא כדי לגרשה ועיניו נתן באחרת וכבר הלא מראש ידענו את האיש כי התחיל בעבירה ואנסה וסירכיה נקיט ובבואו לפני ב"ד אין מאמינין אותו וגם הכא איכא תקנת בנות ישראל שכל א' יעליל על אשתו ובעלמא יוציא ויתן כתוב' אבל הכא דאיכא לא יוכל שלחה אין להאמינו דהוא משועבד לה ועיניו נתן באחרת וראית הרב מהרח"א הנז' לכאורה קמה וגם נצבה. ומ"מ עדיין צריך לברר הדבר כאשר יראה המעיין ואני אמרתי בחפזי. ומידי דברי זכור אזכרנו לדבר חדש שראיתי זה שנים רבות בהיותי באמשטרדם כשנדפס ספר בנין אריאל שכ' משם הגאון אביו ז"ל ח"ב בדף מ' דבדברי הר"ן שכ' בהא דאמרו דטמא' אני לך תביא ראוה דאיסור שבה היכן הלך ותירץ דאפקעינהו רבנן לקדושי מינה כמוזכ' לעיל נתישבה תמיהה רבא על דוד הע"ה שאמר לאוריה רד לביתך וכו' שרצה דוד הע"ה להוציא עצמו מעון א"א לפיכך ציוה לאוריה ללכת לביתו ותאמר לו ב"ש שנטמא' וכפי הדין א"צ להאמינ' ומותר' דאפקיענהו רבנן לפדושי מינה ונעקרו הקדושין למפרע והיתה פנוי' בעת שבא דוד זהו תורף דבריו הלא בספרתו באורך. ובעת ההיא פקפקתי על דברי הגאון ז"ל חדא דהרי הר"ן דחה טעם זה וקיים דברי אחרים שהביא שם. ותו הגם דבימי דוד הע"ה היו מקיימין מילי דרבנן הרי משנה ראשונ' בזמן התנאים קרוב לאלף שנים אחר דוד הע"ה האומרת טמא' אני לך תצא ונוטלת כתובה. וזה שכ' הר"ן הוא למשנה אחרונ' דוקא. ונתבטל מעיקרו הישוב הזה. ולעיקר התמיהא לק"מ דאנוס' מותרת לבעל ולבועל כמ"ש פ"ק דכתובות. ולמאי דמשני התם כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו אין כאן עון א"א כמ"ש התוס' שם וגם דעת דוד המלך בבואו שיהרוג לאוריה עכ"פ כמ"ש בשיטה מקובצת שם. ועוד איכא למימר דדוד הע"ה ידע שפיר דב"ש לא תאבה ולא תשמע אליו. אך רצונו הי' שיתיחד אוריה כהלכת גוברין עם נשיהון. ומאן דחמא חמא דאוריה היה עם אשתו ביחוד יס"בור ול"ו ידע כאשר בא אל ב"ש. וכבר בעניותי אנא נפשאי כתבתי בזה בס' הקטן דברים אחרים דף מ' ודוק במילי דצעי"ר הכא והתם הדק הטב. ושמעתי שהרב מהר"ר יהונתן הביא ראיה מזה למה שהתירו לקראי שיקדש שפחה על תנאי וכו' (ע' במוצל מאש דת סי' ס"ח) דהנ' הרא"ש הקשה סוף נדרים אומרת גרשתני אמאי נאמנת ניחוש שמא עינוה נתנה באחר ותירץ הכא באומרת טמאה מגרש' ונשא' לאחר בהתר אך אומרת גרשתני אם תנשא לאחר כל ימיה בעביר'. והשתא קשה על התר הקראי שיקדש שפחה על תנאי דאם איתא להתר זה האומרת טמא' אני לך יתן גט על תנאי דאי אמת שנטמא' יהי' גט ואם לאו אינו גט ושוב. אינה יכול' לינשא דכל ימיה בעביר' כמ"ש הרא"ש אלא ודאי לא מהני עכ"ד. ולי ההדיוט לא שמא מתיא דבאומרת טמא' אני לך היא סובר' שיגרשנ' ותנשא בהתר. ואח"כ כשבעל' נותן לה גט על, תנאי מתבייש' לחזור בה דמקיימ' דעיני' נתנה באחר ולהכי בעל כרחה באיסור כל ימיה. משא"כ בקדושי הקראי לשפחה ודוק כי קצרתי. והרב מהר"ר אברהם ברודא ראש ישיבה חקר בזה שכ' הר"ן דטעמא דאפקעינהו רבנן לקדושין הראשונים וכו' דאם תטעון האשה טמא' אני לך ונטול' אני מכל היהודים לא הועילו בתקנתם דלטמא' בעי אפקיענהו וא"כ איך יפר חלקו לתקן מה שאמרה נטול' היא והלא לא יש קדושין עכ"ד. ואני בעניי אומר שכבר. הר"ן דחה ענין זה של אפקעינהו והנ' הרב ז"ל קבע דבריו לתירוץ אפקעינהו. אך לטעם מגדר מלתא שכתבו הרשב"א והריטב"א והרב. המאירי דאלימא חזקה דעיניה נתנ' באחר וכו' כמש"ל. הנה אם זו אומרת טמא' אני לך ונטול' מכל היהודים יש להסתפק דאיתרע חזק' עיניה נתנ' באחר שכבר אמרה נטול' היא מכל היהודים. ואפשר דיוצא' ונוטל' כתוב' כמשנה ראשונ'. או"ד לעולם עיניה נתנ' באחר ורוצ' שיגרש אות' והיא סוברת למצוא פתח להתיר לה אסרה אשר אסר' על נפשה מכל היהודים ותנשא. ועל כן תביא ראיה. ויפר חלקו. וצריך להתישב בדבר. סימן מט נשאל נשאל דוד הוא הקטן. אחוה דעי מן המעט"ן

(א) הרמב"ם ה' ק"פ פ"א. וא' השוחט וא' הזורק וכו' כתב, הלח"מ וז"ל וא"ת והא פסק רבינו ה' סנהדרין דהתראת ס' לא שמה התרא' ובגמ' תמיד נשחט דף ס"ג משמע דהך הוי התרא' ס' וכו' וי"ל דמעיקרא דהוה סבר דפלוגת' בהתראת ספק הוה אמר הכי אבל לפי האמת דלא פליגי בהכי מיירי דידעינן דהמותר' ידע דהיינו שאומר בפירוש אעפ"כ אני עושה דאלת"ה תקשי ליה בגמרא לפי המסקנא למה לי' לר' יוחנן טעמא אחרינא לימא טעמא משום התראת ס' אלא ודאי דידעינן דאיירי דהמותר' ידע בודאי ובהכי נמי איירי רבינו ולא חש להאריך דסמך, עמ"ש בה' סנהדרין דהתראת ס' לא שמה התרא' עכ"ל ורבים. בתור' השיגוהו דהרמב"ם פסק איפכא פי"ו דסנהדרין דהתרא' ס' שמה התרא' דפסק כר' יוחנן נגד ר"ל ומאי מקש' ומאי מתרץ וחזיתיה להרב פר"ח בנימוקיו שכ' וז"ל כ' הלח"מ וכו' ופירוש דבריו דרבינו פסק בהלכות סנהדרין פי"ז דהתראת ס' שמה התרא' וכ' שם הכ"מ דדוקא בלאו המפורש ולכך ק"ל מחלוקת הזורק שאינו לאו המפורש בתור' עכ"ל והרב ז"ל אמר' לשמעתי' פשוט' לפניה ובדרך פירוש אמרה למילתי' וכגון דא צריכא רבה דדברי הרב לח"מ מדעתי כי קשי' דהא דמייתי מרן בהלכות סנהדרין דדוקא בלאו המפורש לא מפי עצמו אמר' אלא שכ"כ הר"מ בפי' בה' שבועות פ"ה ומאחר שכן לא הי"ל להזכיר הלח"מ זה פעמים ה' סנהדרין דאדרבא כאחר ירדוף הקור"א בה' סנהדרין הוה סבר לה דסתם התראת ס' חייב וכבר מרן שם בכ"מ נתקש' דהא דכ'. בה' שבועות מנא לי' ולפחות הי"ל להזכיר דברי מרן בכ"מ והיותר ק' מה שסיים דסמך עמ"ש בה' סנהדרין. ותו הן לו יהי דכונ' הלח"מ כמ"ש הפר"ח מה הכריח דאלת"ה תקשי לי' בגמרא לפי. המסקנא למה לי לר"י טעמא אחרינא לימא דטעמא משום התראת ס' דהני מילי דמר לא יכונו דר"י לא יהיב טעמא ואם כיוון על התלמוד דמוקי לה דפליגי ר"י ור"ל אי על בסמוך ס"ס מוכרח ר"י בנותן טעם דעל בסמוך לא בעינן דאף דהתראת ס' לדידיה חייב אי על בסמוך אין כאן שוחט על חמץ כיון דהוא חוץ לעזרה ואמאי. חייב ולהכי מוכרח לומ' כיון דע"ל ע"ל בסמוך לא בעינן חייב ומה יוכיח הוכיח. ואפשר דט"ס יש בדברי הרב לת"מ וצ"ל בה' שבועו' במקום סנהדרין וכונתו עמ"ש דהתראת ס' בלאו שאינו מפורש פטור. וכדברי הפר"ח דהזורק קשיתיה שאינו מפורש וע"ז מקש' דמהך סוגיא דמוקי להך פלוג' דר"י ור"ל בהתראת ס' וזורק בהדייהו מוכרח דפלוגתייהו אף בלאו שאינו מפורש והר"מ שפסק כר"י הו"ל לפסוק לגמרי כר"י בכל דאפי' לאו שאינו מפורש התראת ס' חייב. ונמצא דכונת הלח"מ להקשות תרתי חדא מה שפ' כאן הר"מ דלפי הסוגיא מוכח דהוא התראת ס' וזה הפך מ"ש בה' שבועות. ותו דעמ"ש ה' שבועות ק' מסוגיא זו דכפי מ"ש שם מוכח דסבר דר"י לא חייב ברת את ס' אלא בלאו המפורש דודאי סבר דזהו סברא ר"י דאלת"ה הו"ל לפסוק כר"י וסוגיין הויא תיובתיה דפלוג' אף בלאו שאינו מפורש בזורק וע"ז תירץ דזהו לס"ד דר"י כי מחייב אפי' בלאו שאינו מפורש דברישא דלא אשכח לאוקמה אלא בכה"ג. ודאי כך עלתה על דעתו אבל למסקנא דמוקי לה בעל בסמוך אית לן למימר דר"י כי מחייב בלאו מפורש דוקא והכא בדידע דאל"תה תיקשי לר"ל למה פטר מטעם דה' חוץ לעזר' וכתיב על חמץ דמשמע דמ"ה מפטר ת"ל דהוי התראת ס' ומדתלי טעמ' בעל ש"מ דאל"ה חייב אף שהוא התראת ס' והא ליתא לר"ל אלא מוכרח דידע ומעת' א"ש הסוגיא ומ"ש פ"ה דשבועות ופ"ו דסנהדרין וכפ"ז צריך להגיה ג"כ במ"ש הלח"מ ר"י וצ"ל ר"ל. אלא דקש' ע"ז כי