חיים שאל חלק ב צא

מלכתוב שם הכתוב במקרא וראיה גדול' לדבר מההיא דפ"ק דמגיל' דאיפליגו ר"י ורבא אם טבריא היא חמת או רקת ואם היו כותבין בגט שם הכתוב במקרא לא הי' מקום למחלקת הזה ולמה הוצרך רבא להביא ראיה מהספדנין אלא ודאי גם בזמנם לא היו כותבין כי אם שם טבריא וכן אין לכתוב ים כנרת וכו' עכ"ל הרי דאפילו לענין שם העיר שנשתנ' כגון סינים וצובה שנשתנ' שמם בפי ההמון כותבין כמו שהיו רגילים זאת לפנים וה"ה לנ"ד כיון דהראשונים נהגו לכתוב דיתבא על נהר פאליון וים ליאון אין לשנות. וכן יש ראיה משירון ושיריץ שכ' הרב תומת ישרים סי' ק"ך דכותבין שירון וכדמוכח מתשובת מרן הנז' וכן עושים מעש' בקושטנדינ' שאין כותבין אסטנבול כמ"ש הרב מכתב מאליהו והוא הפך ממה שהעל' הרב גט פשוט סי' קכ"ח ס"ק כ"ו וכבר עטרת ראשי מורי הרב ז"ל בספרו הבהיר גט מקושר שם השיגו ופקפק בדבריו. ושם בגט פשוט ומכתב מאליהו וגט מקושר למורי הרב ז"ל תמצא אם יש לחוש ללעז גיטין הראשונים ואם יש חילוק בין שם העיר שנשתנ' לשם האיש ושם האשה ע"ש באורך

ולפי מה שבא בשאל' גולפו ליאון הוא סמוך ומאחר שכן נראין הדברים שכך נהגו מקדם קדמתה משנים קדמוניות והראשונים לפרט יותר קראוה ים ליאון כי קרוב הוא ומסתמא מטו אהדדי ונקרא' בשם הים שעל פני ניצה ים ליאון. וכבר כתב הרדב"ז ח"א סי' מ"ד וח"ב סי' קפ"ד (הנדפס בויניציא) על עיר שאינה יושבת על הים וכן עיר דאמייאט שכולה יושבת על נילוס שאם כתבו דיתבא על ימא כשר דהמושב רוצה לו' ישוב העיר שבאין לה מן הים ובזה יש ישוב בעיר וכו' ע"ש. וכן בנ"ד כיון דעיר ניצה סמוכ' לגולפו ליאון י"ל שישוב העיר נמשך מגולפו ליאון שבאים אליה סחורות ומשו"ה קראוה ים ליאון ולימים ראשונים כ"ע הכי קרו לה. וכיון שנהגו לכתוב כן כתבינן לכתחיל' הכי. ולא דמי לדאמייאט שבדיעבד דוקא התיר הרדב"ז כמבואר. והבא לשנות צריך ראיה ברור' שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים דמסתמא דקו כחדא ונתברר להם באותו פרק דים זה נקרא ים ליאון והי' פשוט אצלם והכי קרו לה

באופן שלפי קוצר דעתי דאין לשנות בנ"ד מהכתוב בכתוב' וכן יכתוב בגט. ועמו עז ותושיה אם יבחר יקריב אליו אמר יאמר העבד שש אנכי באהבתו חדא"י נפשאי. סימן מה בדין גמל"ת ועמ"ע לשבויה

אשר כתבת ידידנו שרצית לעמוד על דעתי להלכ'. אם גוי מסיח לפי תומו ועד מפי עד כשר לעדו' שבויה כי ראית יש באחרונים מבוכ'. ואת מי נועץ להלכ'. יורנו המורה ישא ברכה

תשובה יפה דברת כי כבר האחרונים עמדו על דברי הראשונים הן בענין גמל"ת הן בענין עד מפי עד לשבויה ומה מני יהלוך. האמנם מאשר יקרה בעיני אמרתי ויהי מה שלוח הק"ן נוהג באר"ש מה שקלט העי"ן אגב רהטאי בס"ד

הנה הרא"ש בתשובותיו כלל ל"ב סי' ה' הביא תשובת רב פלטוי גאון שהתיר גמל"ת בשבויה דאם באיסור כרת בעיגונא גמל"ת שרי כ"ש בשבויה. והרא"ש חלק עליו דלא מצינו כן בגמרא והק"ו מפריך דהיא עצמה תוכיח דנאמנת לומר מת בעלי ואינה נאמנת לו' טהור' אני. וראיתי למהריק"ש בתשובות הנדפסות מקרוב סי' ל' ולהרב עצי ארזים נר"ו הנדפס חדש ממש שדחו הפירכא דפריך הרא"ש לק"ו של הגאון דאיסור אשת איש דחמירא לה לא משקרא אבל שבויה דהוא בלאו וקינא לה אינה נאמנ' לו' נשביתי וטהור' אני. אבל גמל"ת יש לדון ק"ו אם באיסו' כרת מאמינים ק"ו לשבויה דהוא לאו זהת"ד. ואפשר לישב בעד הרא"ש דכונתו דאשת איש דחמירא לה והיא גופא דייקא ומנסב' לכך שרי גמל"ת דסמכינן עלה שתחקור אם הגוי אומר אמת ותעש' כל טצדקי לברר הדבר אבל שבויה קילא לה ואינה חוקרת ולכן גמל"ת פסול. ועוד דעיגונא דחמיר לה ודאי הגוי דמסל"ת לא חלו בו ידים. אבל שבויה דקילא לה אפשר דהיא שוכרתו זו היא שימה הדברים בפיו בסדר נכון שיהי' מסל"ת ולכך חלק על הגאון. ובצפייתנו צפינו להרב עצי ארזים נר"ו שהכריע כסברת הגאון מסוגית כתובו' דף ז"ך דרב פפא חילק בין שפח' דידיה לשפח' דידה דשפחת' כעצמ' וקאמר הש"ס לימא כתנאי זו עדות איש ואשה תנוק ותנוקת אביה ואמה אחיה ואחות' אבל לא בנה ובתה לא עבדה ושפחת' ותניא אידך הכל נאמנים להעיד' חוץ מהימנ' ובעל' וכו' אמר רב פפא כי תניא ההיא במסל"ת כי הא דכי אתא רב דימי וכו' מעשה בא לפני ר' באדם אחד שהי' מסל"ת ואמר אני ואמי נשבינו לבין הגוים יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקט עצים דעתי על אמי והשיא' רבי לכהונ' על פיו והשתא רב פפא דמשני במסל"ת אמאי לא משני כמתני' שפחת' כעצמ' אלא דבלא"ה ע"כ איירי במסל"ת מדקתני הכל כשרים להעיד' חוץ מהימנ' ובעל' ומשמע הא כל שאר אפינו גוי וגזלן דאורייתא כשרים ומוכרח במסל"ת ולכן מתרץ האמת א"כ גמל"ת ושאר פסולים כשרים במסל"ת עכ"ד הרב עצי ארזים נר"ו. ומאי דקשיתיה בסוגיא יש להרגיש עליו איך לא זכר שמהרש"א בחידושי הלכות הקשה זה ותירץ ע"ש הגם דיש להעיר על תירוצו של הרב מהרש"א כמו שכתבתי אני הדל בספרי הקטן ברכי יוסף. ורואה אני להרא"ש בתוספותיו עמד בזה ותירץ משם הנגיד רבינו שמואל דשאני הכא כיון דנחית לפרש חוץ מהימנ' ובעל' אלמא דוקא קתני דתו ליכא דלא מהמני אבל במתני' דקתני אין אדם נאמן על ידי עצמו יש לומר דכל שהוא כעצמו קאמר עכ"ל ולכאור' יש להקשות דהרי אמרו אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנא' בו חוץ. ואפשר דכונת רבינו שמואל הנגיד דהכא הול"ל אבל לא היא ובעל' ובכי האי גונא אמרינן דדוקא נקט חוץ לאשמועינן הני ותו לא. ועוד אפשר לו' בש"ס דבשלמא במתני' קתני אין אדם נאמן על ידי עצמו משום דבעי לאתויי עובדא דר' זכריה בן הקצב אבל הבריתא הול"ל חוץ משפחת' ובעל' ובזה לא הי' מקום לטעות והי' מפורש באר היטב דשפחת' כעצמ' ומכ"ש היא עצמה ומדנקט חוץ מהימנ' ובעל' מוכח דשפחת' כשרה ולאו כעצמ' דמי ואמטול הכין שפר קדמיה דרב פפא לאוקומ' במסל"ת. ואעיקרא דמילתא אפשר לפרש דברי רבינו שמואל הנגיד כפשטן דסבר דמאי דאמרינן אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנא' בו חוץ היינו כשאנו מוכרחים לכך או מכח קושיא או מכח סתיר' אמנם בלאו הכי מסתמא כי תני תנא חוץ היינו בדוקא דליכא בר ממאי דקתני ומשו"ה רב פפא אוקמה למשמעות תיבת חוץ כפשט' דדוקא הוא ועמ"ש הרמב"ן בחידושיו לכתובות (ונדפס במיץ על שם הרשב"א) ובחידושי הרשב"א כ"י ובשיט' מקובצת ואתה תחזה דכלם סברו וקבילו תירוצו של רבינו שמוחל הנגיד ודוק בדבריהם ז"ל ובמאי דכתיבנא בעניותין. אדהכי והכי הרי הוא כמבוא"ר דתחילת יסוד הכרעת הרב עצי ארזים נר"ו על האי קושיא דלוקמה רב פפא לבריתא שניה דשפחתה כעצמה אזדא ליה דקדמו שרים הראשונים ופריקו לה שפיר. ומאי דאמר מר דבלא"ה משמעות הבריתא דאיירי במסל"ת מדקתני הכל נאמנים להעיד' חוץ וכו' ומוכח אפילו גוי וגזלן דאוריתא ומוכרח דאיירי במסל"ת וכו'. לא זכר תשובת הרא"ש עצמה דקיימינן בה דמייתי לבריתא דתנוק ותנוקת ובריתא שניה דהכל נאמנים וכו' וכ' וז"ל ומשני כי תניא ההיא במסל"ת אבל גמל"ת לא מהימן והכל נאמנים קאי אבנה ובתה עבדה ושפחת' דקא מפקא הבריתא קמיתא אבל גוי מסל"ת לא מהמן עכ"ל והרי הרא"ש פירש הבריתא דהכל נאמנים דקאי אמאי דמפקא בריתא קמא אבל גוי מסל"ת לא מהימן ומעתה מה יוכיח הוכח הרב עצי ארזים נר"ו ומה הכרעה היא זו נגד הרא"ש מאחר דהרא"ש כבר פירשה לדרכו. ואמר לך הרא"ש אם איתא להא הוה אצטריך הש"ס להשמיענו כזאת ולימא דייקא נמי דקתני הכל נאמנים וגוי בכלל ומוכרח דהוי מסל"ת ואמאי חידושא כי האי יכחידנ' תחת לשונו. אלא ודאי דהכל נאמנים אבריתא קמיתא קאי לא עשה כן לכל גוי אפילו מסל"ת זו היא שיטת הרא"ש. ואין כאן במה להכריע נגד הרא"ש. ומדברי הרא"ש הללו בתשו' זו שכתבנו נהלך ברג"ש על דברי מרן בבית יוסף שכ' דהרא"ש בתשו' זו גילה דעתו דסבר כהרמב"ם דקטן בעי מסל"ת. וכונתו ממ"ש הרא"ש בסוף התשו' וז"ל אם היתה הנערה כבת עשר שנשבית עמה מסל"ת מעצמה בלי כונת עדות שתדיר היתה עמה היתה מותרת לבעלה כהן דאפילו בנה ובתה הקטנים נאמנים להעידה כדאיתא בירושלמי רבי אמי בשם ריב"ל ואפילו קטן ואפילו קרוב ואפילו קטן וקרוב שמעינן מהכא. חנינא אשתבון הוא ואתתיה ובניה אתון לגבי ר' חנינא ולא קבלון אתון לגבי ריב"ל וקבלון הדא אמרה אפילו קטן קרוב עכ"ל הרא"ש ז"ל ומרן הבין דהך נערה שכ' הרא"ש הויא נערה דעלמא. וכבר הרב מהראנ"ח בח"א סי' כ"ב והרב כנסת הגדול' בנו דייק על מרן דהך נערה שכ' הרא"ש היתה בתה ודייקו כן מלשון השאל' ע"ש. ולי הדל יש להוכיח כמותם דאי נערה הזו שכ' הרא"ש הויא נערה דעלמא אמאי הוצרך הרא"ש ז"ל לטרוח להביא הירוש' והרי מפורש בבריתא דבבלי שהביא בסמוך דקתני זו עדות איש ואשה תנוק ותנוקת. אלא מוכרח דנער' הלזו דקאמר הרא"ש היתה בתה ומשו"ה מוכרח להביא הירושלמי דמפורש בהדיא אפילו קטן וסרוב ומה צורך להרא"ש לומר ואפילו בנה ובתה הקטנים ולאתויי הירושלמי דזה אינו צריך לנדונו והכא הרא"ש לא נחית לאשמועינן דינים כי אם הצריך לנדונו כמו שהי' מנהגם של ראשונים אלא מוכרח דזאת הנער' היתה בתה כדתרגמוה מהראנ"ח והרב כ ה"ג וא"כ אין ראיה מהרא"ש דסבר לה כהרמב"ם דקטן דעלמא בעי דליהוי מסל"ת. ומתוך אערי קדוש הרא"ש ז"ל הללו קשה לי ההדיוט על רבנן בתראי שני גדולי הדור האחרון הרב קרבן העדה והרב פני משה בביאור הירושלמי דכתובות בתוספות שלהם שהוכיחו הירושל' הזה כהר"ן והרב המגיד שחלקו על הרמב"ם וסברי דקטן דתניא לא בעי מסל"ת מכח הבריתא דקתני תנוק ותנוקת ואיירי במכונים להעיד ולא במסל"ת כמבואר בסוגיין דבבלי והרבנים הנזכרים ז"ל כתבו דבירושלמי קאמר אתון וקבלו' אלמא כיונו ובאו להעיד זהת"ד דהרי הרא"ש ז"ל קאמר בפה מלא דהנער' אם אינה מכונת להעיד ומסל"ת שתדיר היתה אצלה מותרת ומייתי ראיה לזה פירוש דקאמר אתון וקבלון אלמא אינה הוכח' כלל מדקאמר אתון וקבלון. וכן בדין דאיש וביתו גם בניהם בצר להם ממצוקותיהם להגיד צערם אתו לב"ד וריב"ל מתוך דברי בניה הקטנים מסל"ת התיר. וזה מוכרח דהרי בניה אפילו גדולים הם כעצמה ובעי מסל"ת כדמוכח בסוגיין דבבלי כמבואר ומה זה הי' להרבנים הנז' לחלוק עלינו את השוין לומר דבירושלמי שרי