חיים שאל חלק ב צ

דברי תימא דהא הוא איל בן שתי שנים. וראיתי בהרמב"ם ישן כ"י שנכתב בנרבונה שנת ה' אלפים מ"ב שכתוב שם ואשם תלוי בפירוש מן הגדולים ומפי השמועה למדו שהוא בא בכסף שקלים. ובודאי זו נסחא העיקרית, וכונת מרן היתה להגיה נסח' דקמן אלא שהושמט הלשון והוא דבר הליכ' כמה זימני בכסף משנה דהמעתיק עוית. ושוב אמרו לי כי בהרמב"ם הנדפס עם מגדל עז בויניציא הנסחא כהרמב"ם כ"י הנו'. (יח) הל' חובל פ"א דין י"ח. צריכין העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ שהזיק בו לב"ד וכו' הר' המאירי הביאו במקובצ' לקמא בשמעתין דף צ"א כתב וז"ל צריכין העדים לידע במה הכהו ולהעי' בו בפני ב"ד וגדולי המחברי' כתבו שמביאין דבר שהזי' בו בפני ב"ד ולא יראה כן עכ"ל ויראה דסבר הרמבים דלא פליג ר"ע על ר' שמעון התימני אלא לעיכובא דר"ש התימני סבר פרט לשיצאת מתחת העדים ואהא פליג ר"ע דאף אם יצאת מתחת יד העדים אם העדים אמדוהו מעידין לפני ב"ד שכך היה והם אמדוהו וסגי לחייבו. אבל אם החפץ ביד העדים טפי מעלי להביאו לב"ד שב"ד יאמדוהו חדא דאפושי פלוגתא לא מפשינן ואם ר"ש התימני בעי לעיכוב' אומד ב"ד לר"ע מיהא אם ישנו החפץ יודה דיאמדוהו ב"ד. ותו דסברא הוא דאם החפץ ביד העדים יביאוהו לב"ד דידיעת ב"ד גדלה מאד מידיעתם. וכ"כ מהרש"ל ביש"ש פ"ח סי' ל"ו וז"ל צריך אמדנא בב"ד כפי העדאת העדים וכל זמן שיש האבן ביד העדים מביאין אותו לב"ד ואומדין אותו דלא תהא שמיעה גדול' מראיה וגם לפעמים העדים אינם יכולים לדקדק בגדלו וכבדו של החפץ שהכה בו ע"כ מביאים לב"ד וכו' ע"ש. והטור ח"מ סי' ת"ך כתב דברי הרמב"ם. ורבינו ירוחם במשרים נתיב ל"א ח"ב כ' והאומד בעין העדים לא בב"ד כי אין צריך ע"ש. ואיברא דהרמב"ם קיצר מאד והו"ל לפרש דאם העדים אמדוהו ונאבד החפץ דנין על פי אומד העדים שזה עיקר מחלקתם של ריש התימני ורבי עקיבא ותו דהשתא בדבריו שכתב סתם מביאין החפץ וכו' יש מקום לטעות דאומד ב"ד מעכב. ואם אמדוהו העדים ואח"כ נאבד החפץ כיון שלא ראוהו ב"ד. יפטר וכל כי האי צריך לאודועי. (י"ט) הל' שכנים פ"י דין ח'. ובין גפני' לשאר אילנות ד' אמות בכ"מ כצ"ל וכמ"ש הרב המגיד. וכן פסק מרן בש"פ סי' קנ"ה דין כ"ה וכן הוא דעת הרי"ף כמ"ש מהר"י ן' מיגש בחידושיו והביאו המפרשים. ומה שהקש' הרב לח"מ לשיטתם דמאי פריך ליה רבא בר חנן לרב יוסף ממשנתנו ותנא בא"י קאי כן הקש' הרמב"ן בחידושיו ופירץ ע"ש ובשיטה מקובצת הנדפסת מחדש. ועמ"ש בעניותינו במקומו אחרים מקונטריסינו כפעם בפעם פעם מאריך פעם מקצר פעם רומז פעם מרחיב כידוע ליודעי בינה לעטי"ם על יד העתי"ם שוב ראיתי דגם הרב הנמקי העיר בקו' הרב לח"מ הנז' בתוך דבריו. אמנם נרא' דלדעת הרב הנמקי בא"י מיהא טפי דקאמר רב יוסף הם ב' אמות על הד' והם ששה בא"י ובהא לק"מ דפריך ומשני שפיר. אמנם לדעת הר"מ דגם בא"י בין גפנים לאילנות מספיק ד' ע"ז הקשו הרמב"ן והלח"מ. והרב נמקי יוסף כ' שיש שאמרו דבבל וא"י בעי ששה והוא צדד באחרונ' דבבל מספיק ד' וטפי דקאמר רב יוסף על שתי אמות שלהם ע"ש. וכבר מפורש בחי' הרב מהר"י ן' מיגאש דד' דוקא וכדעת רבינו ועיין להרמב"ן בחידושיו. (ך) הל' ממרים פ"ו דין. כדרך שציוה על כבוד שמו הגדול וכו' מה נמלצו אמרי יושר ולשון הזהב של הרמב"ם דגילה בזה שאין זו ג"ש ולא הקש רק דאשכחן דצוה על כבוד או"א ומיראו כמו שציוה על כבוד שמו וכמו שהארכתי בעניותני בזה בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תע"ב בס"ד. (והוא דבר פשוט דמאי דאמור רבנן שהוקש כבודו הוא אשגרת לישן ואינו הקש כי הדבר נגלה החוש"ה אל העי"ן ולאפוקי מקצת אחרוני' דאגב שיטפייהו סברי דהוא הקש או ג"ש ואינו כן וע"ש בס' בר"י) (שם דין ג'). ומשמשו וכו' שהשמשים משמשים את הרב וכו'. עמ"ש בעניותנו בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סי' ר"ם עיין שם. (שם דין ד') אין האב עומד מפני הבן וכו'. הר"ן כתב דיליף לה מעובדא דר' טרפון בירושלמי פ"ק דפאה והק' עליו מרן בכ"מ דגם בגמרין מייתי עובדא דר' טרפון ואפ"ה איבעי ליה. ואפשר דכיון דבירוש' לא איבעיא להו משמע דמפשט להו וכו' עיין באורך הכל בכסף משנה. ותירוץ מרן הוא דחזק מאד חדא דכמה בעיות בעי בגמרין ולא איבעיא להו בירושלמי וכי מחמת זה נכריע אנן לבעיות מסברא או מראיה ממתניתין ומתניתא. ותו דלכי מטית לומר דלגמרין לא משמע ליה למפשטיה מהך עובדא יופר נכון לומר דגם הירושלמי הבר הכי. ותו דכל כי הא הו"ל להר"ן לפרש. ומ"ש הרב בית חדש י"ד סי' ר"ם בכונת ראית הר"ן דמשום בזוי נגע בה ועובדא דירו' הוי בחצרה נגד רשות הרבים והוי פרהסיא ועובדא דגמרין הוי בחדר המטות בצנעא ע"ש באורך. אינו מתישב חדא דמאן לימא לן דחצרה לא היה בצנעא ואין רואה. ותו דיש לצדד דהא דאין בזיונו מחול היינו כשמבזים אותו אבל כשהוא מתבזה מעצמו שרי כל שעושה לכבוד ה' וקיום מצותיו ועמ"ש בתשו' חוות יאיר סי' ר"ה והכא הרוא' יודע שהוא אמו ולכבוד ה' הוא עושה. ותו דהר"ן הו"ל לפרש דחצרה הוי בפרהסיא ומ"ש בס' זכרון יוסף דף צ"ט ע"ד דראית הר"ן דבעובדא דירוש' לא הודיעו לאמו שהית' חייבת בהדור ושהוא בזיון וכו' ע"ש באורך. אינו נח לי דמפורש בהר"ן דראיתו מדאמרו עדין לא הגיע לכבוד שאמר' תורה וזה שנו בעובדא דגמרין. לכן נראה דראית הר"ן היא מדאמרו בירוש' אפי' הוא עושה כן אלף פעמים עדין לא הגיע וכו' דמשמע דזה עצמו הוא מדין כבוד ואי אמרת דעומד מפני בנו כשהוא רבו אינו מן הדין דהוא חייב לעמוד מפניו וכן אם בנו אינו חייב לעמוד מפני אביו לא היה חייב ר' טרפון בזה. וכמ"ש הר"ן (בדפוס אמשטרדם שהגיה בהר"ן) וז"ל ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו כל זמן שהוא רבו בודאי לא היה ר' טרפון חייב לעשות לאמו כך והיאך אמרו עדיין לא. הגיע לחצי כבוד וכן אלו היה האב חייב לעמוד מפני בנו כשהבן רבו לא היתה רשאה אמו וכו' עכ"ל וכל דקדוק הר"ן הוא ממ"ש אלו היה עושה כן דמשמע דזה הענין עצמו הוא מכלל כבוד לפום דינא עושה כן דייקא. אבל בעובדא דגמרין אמרו אתא ר' טרפון וקא משתבח בבי מדרשא אמר לים עדיין לא הגעת לחצי כבוד כלום זרקה ארנקי וכו'. ומזה אין ראיה דממ"ש אתא וקמשתבח משמע שהיה משתבח דעושה לפנים מן השורה. וא"ל עדיין לא הגעת וכו' כלומר אף דבזה אין אתה חייב מ"ע לא משום שאתה עושה בזה חסידות יצאת י"ח דעדיין לא הגעת לחצי כבוד במילי אחריני כלום זרקה ארנקי וכו' הכונה דהגם דעשית בפרט א' יותר מהחיוב ומחלת על כבודך לא בשביל זה תדמה שעשית חצי מחיובך בדברים אחרים. אבל ק"ק עמ"ש הר"ן דכבוד רבו מדין חכם וכו' דהא לא נסתפקו בבן חכם אי חייב לכבד אביו ע"ה ודוק היטב. סימן מ"ד בענין כתיבת הגט בעיר ניצא. אפיק שפ"ה על שפ"ת הים אחד מקצה

שאלה ראיתי בכתובה שכתוב בה פה עיר ניצא די פרובינצא דיתבא על נהר פאליון וים ליאון ולא ידעתי שרש זה שכותבין ים ליאון ונראה שרוצים לומר גולפו ליאון ואין כאן מקומו אלא הוא סמוך לגולפו ליאון יורנו המורה אם יכתב כן בגט ואיש אין בארץ שידע להגיד מנהגם לענין גטין ולדעתו אני צריך ושכמ"ה

תשובה א"ח מעיין בר אבהן ובר אוריין נקיט חומרי מתנייתא דקשה לזווגם קש א רישא אסיפא ומעש' לסתור. הרואה אומר צריכא רבה לפני ולפנים כי אין מקום פת"ור. ישלח דברו ויש"ב עליהם תשובה נצחת את כל ונוכחת ויצץ ציץ כפתורי"ם היוצאים מכפ"תור. רב חסד"א נקיט בידיה זרוע המיומן למחסה ולמסתור. דקרו ליה ועני דינא יתי"ב דבר בעתו בהגיע תור. ז"ה מהה"דר רב חביב"א יאו"דה יעלה על כל שכיות בקרב ישרא"ל כסף לא יפחות זהב לא יפחות ונעתו"ר. כי"ר. חזה הוית דאתרחיש ליה ניצ"ה ויש ספ"ק בידו אם יש לכתוב בגט כאשר כתוב בכתובה הים ראה עלה ארי"ה תחילת ניצ"ה ולפי רוב הענוה היה דורש לשון הדיוט. הנה האדון ידיו רב לו ולא צריך למטלעתא דידי ואולם לבלתי סור מן המצוה עם היותי עמוס התלאות מיני עצב"י בשמי"ם רו"ש והא גופ"א קשיא ריש"א ולמחר כריסה אמרתי בחפזי רביעי"ת של אר"ש פרט למזומן לפי הע"ט והזמן בס"ד. אנא בריה קלה נראה בעיני דצריך לכתוב בגט כמו שכתוב בכתובה. הן אמת דהרב גדול דורנו מהר"י בכר דוד בספרו הבהיר דברי אמת בקונטריסי' דף ק"ה ע"א ראיתי שהוכיח דאין ראיה מהשם הכתוב בכתובה ואין בו מועיל והביא ראיה מעשה זקנים גדולי הדור בעיר קדשנו ירושלם ת"ו והביאו הרב גט פשוט ס"ק ס"ז דף ק"ה ע"ב דאשה שהיו קורין לה גימ"א ובכתובתה כתוב שמחה ולא השגיחו כלל בכתובה וכתבו גימ"א ע"ש. זה שנים רבות שפני הדל תמהתי עליו דלא זכר מ"ש הרב גט פשוט גופיה דף קכ"א ע"ג ס"ק קל"ב דשם חזר הרב והביא המעשה הזה ושם נאמר דבעו רבנן מיניה דספרא אמאי כתב שמא והשיב שנראה בעיניו דגימ"א הוי שמחה וא"כ אין ראיה מהאי עוברא דאלמלא הסופר היה לפנינו או לא השיב כך היינו למדים מהכתובה ועוד צדדתי בזה (בח"א סימן ל"ז). אמנם בנ"ד נראה דגם הרב דברי אמת מודה דלמדין מהכתובה דלא אמרה הרב אלא בשמות דהסופר אפשר שיטעה לפי קוצר דעתו הן במשפט כתיבת השם דיוסיף אות או יגרע כפי העולה בדעתו. הן בגוף השם כההוא עובדא דסבר דגימ"א הוא שמח'. אבל בנ"ד שהוא על מושב העיר היכא יתבה ודאי שכך קבל הסופר שכותבין בגיטין ובכתובות ובכי האי גוונא למדין מהכתוב'. (דדוקא בשם עביד דטעי ספרא בצירא דפשיטא ליה דכצ"ל אבל בגבולות העיר ודאי לא עביד מדעתיה) ואנא חזיתיה להרב הגדול מהר"י חאגי"ז ז"ל בשו"ת הלכות קטנות בקונטריס לגיטין דף נ"ה ע"ג אות כ"ט שכתב וז"ל ראיתי כתובה משכם וכתוב בה בעיר שכם דהיא יתבה בין תרין טורין הר גריזים והר עיבל וממימי מעיינות מסתפקא מיבעיא אם ים לכתוב כן בגט עכ"ל ואני בעניי נרא' לי פשוט דכיון דכתבי הכי בכתובו' ודאי כך כותבין בגטין. והכא בנ"ד כיון דהמנהג לכתוב ים ליאון מסתמא כך היו קורין הראשונים שם הים הזה כי היא עיר קדמונים מאד ומסתמא זה מנהג הראשונים ואין לזוז ממנהג' דכיון שכך היו קורין לים ונהגו לכתוב כך לפרט יותר פרטות סימני העיר אין לשנות ויש להביא ראיה ממה שכ' אבי התעוד' מרן ז"ל בתשובות הראשונות השייכות לאבן העזר בריש דיני גיטין דף כ"ט ע"ג על כתיבת שם טבריא בגט וז"ל ואין לומר א"כ נכתוב בגט רקת כלשון המקרא כמו שכותבים בסינים וצובה דהתם שאני דכך היו כותבים ובאים מיום שנתישבו ואף על פי שנשתנ' שמם בפי העולם לא שינו ממה שהיו רגילים לכתוב אבל טבריה דעכשיו נתישב' יותר נכון לכתוב שם המפורסם בפי העולם