חיים שאל חלק ב פט

אמרינן לחצאין אלא זכיית ממון בלבד עכ"ל וכפ"ז נמצא דסתמא דש"ס ירושלמי נקיט להלכ' הא דר' יוחנן ודחי ע"ש דביום של עצמו חוששין לקידושיו דבאיסורא לא אמרינן לחצאין וכמ"ש הרב שדה יהושע והדרן לחקירתנו דהו"ל לפוסקים לפסוק כירושל' דאין חוששין לקידושיו כמדובר

ונראה דטעם הפוסקים שפסקו דחוששין לקידושיו והיא ס מקודשת משום האי דאמרינן בתלמודין פ' החולץ דף מ"ה מי שחציו עבד וחציו בן חורין מהו ואמר רבה השתא עבד כלו כשר חציו מיבעיא ואותיב רב יוסף מדא"ר יהוד' מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל אותו הולד אין לו תקנה ומשני כי אתמר דרב יהוד' כגון דקדיש בת ישראל דנמצא צד עבדו' שבו משתמש באשת איש ופריך והאמרי נהרדעי לדברי הפוסל פוסל בפנויה ולדברי המכשיר מכשיר אפילו באשת איש ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב וכו' אלא כי אתמר דרב יהוד' כגון שבא על אשת איש ונמצא צד חירות שבו משתמש בא"א ומכח סוגיא זו סברי התוספות והרשב"א דמי שח"ע שקידש בת ישראל קידושיו קידושין כמבואר בחי' הרשב"א פ' השולח. אלא דהרמב"ם וסיעתיה ס"ל דהוייא ספק מקודשת ומשום דקידושיו ספק אין לולד תקנה דהוא ס' ממזר והיינו דרב יהוד' דהחולץ וכמו שביאר לדעתם הפר"ח בחי' גיטין ע"ש. מאחר עלות כן נמצא דמכח מימרת רב יהוד' דאמר דמי שח"ע הבא על א"א אין לולד תקנ' מוכרח דלפחות הוו קידושין כשקידש מי שח"ע כמדובר ואמטו להכי לא חשחין אנחנ' על מאי דאיתמר בירושלמי כיון דמגמרין בהחולץ מוכח דלפחות הויא ס' מקודשת כמבואר. וכל זה שכתבנו הוא לפי מה שפירש הרב שדה יהושע בירושלמי דהשולח אמנם זה חזיתי להרב משנה למלך פ"ב מה' קרבן פסח דין י"ג שהביא הירושלמי דפסחים וכ' וז"ל ולא ידעתי מהו דכיון דקידושין לא תפסי גירושין היכי משכחת לה ונ"ל כגון שקידש חציה שפחה וחב"ח וכו' אבל מן הירושלמי דפ' השולח אינו נרא' כן אלא דס"ל לירוש' כסברא דדחי גמרא דידן דקאמר קידש ביום של רבו אין קידושין תופסין בה ביום שלו הרי קידושי' תופסין עכ"ל. והדבר ברור דכונת הרב לפרש מ"ש ר' יוחנן קידש אשה אין חוששין לקידושיו ביום של רבו ודכוותה אם גירש ביום של רבו מה שקידש ביום של עצמו אין חוששין לגירושיו ואתיא הא דרבי יוחנן כמ"ש פ השולח בירושל' קידש ביום של רבו אין חוששין לקידושיו ביום של עצמו חוששין לקידושיו וק"ק על מפרש הירוש' דפסחים בס' קרבן העדה שהביא דברי הרב משנ' למלך וכ' דקושיתו קושיא וצ"ל כמו שפירש הוא בקונטריס ע"ש דפירש פי' זה עצמו שכתבנו והוא עצמו כונת הרב מש"ל וכן פירש מפרש הירושלמי דנשים בס' פני פשה פ' השולח ושם מבואר מ"ש שם ולא כן א"ר חייא וכו' ע"ש. ונראין הדברים שזו כונת הירושלמי ולא כמו שפירש הרב שדה יהושע כאשר למראה עיניו ישפוט בצדק המעיין. ומעתה לק"מ על הפוסקים דהירוש' אתי כסברא דדחי הש"ס דידן פ' השולח ולא קי"ל כוותיה

(יב) הל' שחיטה פ"ח דין י"א מן הארכוב' ולמט' מותרת באיזה ארכוב' אמרו בארכוב' שהיא סוף הירך וכו'. פ' בהמה המקש' דף ע"ו איכא תרי לישני ורש"י פסק כלישנ' קמא וכ"כ סמ"ג דף קמ"ג ע"א וז"ל ופסק רש"י כלשון זה אעפ"י שיש לשון אחר שמיקל יותר וכו' עכ"ל ופירש מהריר אייזק שטיין בביאוריו הנדפסים בסוף סמ"ג וז"ל אף על פי שיש לשון אחר שמקל יותר היינו ר' פפא דלק' שמביא אח"ך דמתני מילתא דרב כמו שאמר עולא ואמוראי נינהו אליבא דרב עכ"ל. ועמו הסליח' דתרי לישני הם בדרב יהוד' אמר רב דסתם גמרא קאמר משם רב יהוד' אמר רב לישנא קמא ורב פפא מתני משמיה דרב יהוד' אמר רב לישנא בתרא וא"כ נמצא דהלשונות הם ברב יהוד' אמר רב ואינם אמוראי מסויימין כמשמעות לשון אמוראי נינהו בעלמא אלא הכא הוא סתם גמרא ורב פפא ועיקר פלוגתיהו במימרת רב יהוד'. ואף על גב דאפשר דגם כונת הרב הנזכר כך היא מ"מ לשונו אינו מכוון וגם לשון רש"י בש"ס שם בנסחתנו שכ' דלא חזינן דהדר ביה רב אינו מכוון דלא שקיל וטרי עונא אלא עם רב יהוד' וכן הסמ"ג כתב בשם רש"י שלא מצינו שחזר בו רב יהוד'. וכן כתב בהגהות מיימוניות לקמן דין י"ז. אמנה לשון הגהות הנז' שם קשה להולמו וכבר העיר יו הרב כנה"ג סי' נ"ה הגהת בית יוסף אות ו' וכ' משם הרב דמשק אליעזר דתלמיד טועה כתבו. ומ"ש בישובו הרב כנה"ג והגיה במקום וכן וכו' לא נהיר ולא צהיר מכמה אנפי וגם אנכי איש צעיר עלה בדעתי לישבו בלי הגהה דמ"ש וכן פרש"י קאי אמ"ש הרמב"ם דצומת הגידין בלא רכובה דוקא אלא דבתר הכי הביא שארי' דברי רש"י בחלוקת נשבר העצם למעל' מצ"ה והחולקים עליו וממילא יתבאר דעת הרמב"ם. אבל האמת יורה דרכו דהלשון מוטע' ואינו במקומו. ומ"ש הרב לח"מ בדין זה שה א"ש פסק כאוקמתא בתרא דרב פפא ועולא ע"ש דבריו קשים דהרא"ש לא פסק הכי ואדרבא כתב דבצרפת ואשכנז נהגו כרש"י ומשמע דהכי פסק ודוק בדברי הרא"ש במ"ש בתר הכי גבי ערקום וכ"כ בתשו' כלל ך' סו' ט"ז דכל רבותיו נהגו כרש"י וכ"כ הטור סי' נ"ו דפסק הרא"ש כרש"י וכ"כ האחרונים. הן אמת דכד דייקת שפיר אין ראיה ממ"ש הרא"ש בפסקיו כמאן סבר. וכן רבינו יחיאל שאל מאביו הרא"ש שם בתשו' כלל ך' ריש סי' ט"ז נמי סובר הלכה למעש'. אבל ממה שהשיב לו דראה כל רבותיו נהגו כרש"י תסתיים דכן פוסק וכמ"ש הטור

(יג) הל' נזירות פ"ה דין י"ב. העביר על ראשו סם וכו' הרב לח"מ והרב פר"ח במים חיים והרב בתי כהונ' חלק בית ועד סי' ח' בלשונות הרמב"ם דף נ"ז. נעלם מהם לשון ספרי זוטא דשם מבואר דין זה והביאו הרב מרכב' משנה ח"ג הנדפס מחדש ושם הזכיר הרב הנז' להר' ארח מישור בסו' שיטת נזיר בלשונות הרמב"ם ושם בארח מישור הזכיר הספרי זוטא הנז'. ומכלם נעלם דברי הרמב"ם בס' המצות שלו עשין צ"ב דשם הביא מכילתא שמבוא' דהעבי' סם בעשה והם דברי הספרי זוטא שהביא הילקוט ועמ"ש הרב זית רענן על לשון ספרי זוטא הנז"ל ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן חיים שאל ח"א סי' ב"ן בס"ד

(יד) הל' ביאת מקדש פ"ג דין יו"ד. וכשם ששלוח טמאים מן המקדש בעשה וכו' מרן מסיק ואפשר לומר דמן המקדש דנקט רבינו מקום מקודש קאמר וכל המחנות בכלל וכתב עליו הרב החסיד מהר"י אלגאזי זל"הה בספר נאות יעקב בקונטריס מענה לשון סוף דף כ"ח ולא זכר שכן כתב רבינו להדיא דמקדש תקרא ירושלם כולה עכ"ד. ואין כאן השגה דאם אמרה הרמב"ם הוא בל' המשנה אבל הוא בחיבורו כותב בפירוש בכל מקום מקדש על בית המקדש דוקא. ותו דבפרק זה כשכותב מקדש הוא על בית המקדש דוקא וכמעט שלא ניתן ליאמר. ותו דמסיים בדין זה זה מחנה שכינ' והיינו מפתח עזרת ישראל ולפני'. וטפי ה"ל למרן לו' דרבינו נקט מקדש וה"ה לאינך כמתבאר מדבריו בפרק זה ולא חש שנטעה בזה

(טו). הל' מעה"ק פי"ט דין ט"ז. והגוים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום וכו' הרב משנה למלך כתב וז"ל זה שהותר לגוי להקריב עולות בכל מקום מותר להקריב בהמה חיה ועוף וכו' וכן מחוסר אבר אסור לבני נח להקריב כן מתבאר פ"ד דע"ז דף נ"א ופ' בתרא דזבחים דף קט"ו וכו' ומ"ש רבינו ואסור לסייען הוא בירושלמי פ"ק דמגילה הל' י"ג עכ"ל. ודין מחוסר אבר איתיה נמי בירושלמי פ"ק דמגיל' שם ובירושל' פ"ט דפסחים הלכה ה' דמייתי לה לענין פסח מצרים ופ"ט דסוטה לענין עגלה ערופה. וראיתי בפ'י הירוש' נשים נקרא פני משה בתוס' שם פ"ט דסוטה הלכה ה' שכ' דהרמב"ם לא פסק כר' אלעזר דמחוסר אבר אסור לב"נ ובמונח זה תירץ קושית מרן הכ"מ פ"י דרוצח עש"ב. ונעלם ממנו דהרמב"ם פ"ג דע"ז דין ד' פסק דאם שחט לע"ז בהמה מחוסרת אבר פטור וטעמא משום דר"א דאמר דב"נ אסור לו מחוסר אבר ונא בעלת מום כמבואר בע"ז דף נ"א. ומ"מ טעם למה לא כתב רבינו בפירוש הא דמחוסר אבר אסור להקריב ב"נ דמייתי לה בתלמודין ובירושלמי בכמה דוכתי. וגם למה לא כתב דמקריב ב"נ בבמה שלו חיה ועוף וכו'. ומה שהורה גבר הרב מש"ל הא דאסור לסייען בירוש' פ"ק דמגילה ק"ק דאיתיה בגמרין בדוכתיה בזבחים דף קי"ו ע"ב ע"ש. ואפשר ט"ס נפל בדברי הר' וצ"ל הוא בירוש' נמי

(טז). הל' תמידין פ"א דין ב'. ופעם אחת דחקה השעה את הצבו' בבית שני וכו'. הכי אתמר בירושלמי פ' תפלת השחר דהי' זה בימי מלכות יון. אך במדרש משלי בסופו שם נאמר דהיה זה בימי שלמה בתחילת בית ראשון ע"ש והזכיר מדרש זה רבי' יונה בפירושו להרי"ף פ' תפלת השחר. ועמ"ש שם בהגהת דרך תמים ומ"ש הרב לח"מ ובפי' הראב"ד לעדיות. והתוס' מנחות דף ס"ד ע"ב ד"ה ועל אותם שעה הביאו הא דהיה בימי שלמה שישן עד ד' שעות משם הפסיקתא. ורש"י פ' תפלת השחר ע"ש. ובתוס' ישנים ברכות כתיבת יד פ' תפלת השחר הביאו באורך דברי הירושלמי ודברי הפסיקתא. ובמדרש ויקרא רבה י"ב ובמדבר רבה פ' יוד אמרו ג"כ דהיה בימי שלמה הע"ה. (שם) סוף פ"ב מה' תמידין בהרמת הדשן ואע"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בע"מ מוציאין אותו וכשמוציאין אותו מחוץ לעיר מניחין אותו במקו' שאין הרוחו' מנשבות בו בחזקה ולא חזירים גורפין אותו ולא יפזרנו שם וכו' ומ"ש ולא חזירין וכו' מקשים העולם דאין מגדלים חזירים בכ"מ. ואחר החיפוש נמצא בדפוס הרמב"ם שעם מגדל עוז ולא הזרים. אמנם לי ההדיוט נראה דנסחתנו עיקר דידוע הפלגת צחות לשון הרמב"ם ודייק בלישנא טובא. ואי אתא לאשמועינן דאין הזרים מוציאין אותו לאפוקי מאן דמכשר זרים בירושלמי פ"ב דיומא הו"ל לכתוב זה ברישא קודם דין בעל מום או סמוך לו. ותו שהניחו בין הדבקים בין מ"ש שהרוחות אין נושבות בחזקה ובין מ"ש ולא יפזרנו. ותו שכ' ולא הזרים גורפין והול"ל ואין הזרים וכו' ומתוך דקדוקים אלו יראה דנסחתנו נכונה ור"ל שהחזירים מדתן לגרוף כידוע ולכן אמר שיהי' מקום שאין החזירים גורפין שיהיה למעלה או אחר גדר וכיוצא ואף שאין מגדלים חזירים אפשר שהגוים יעברו עמהם מחוץ לעיר דרך העברה כן נ"ל לפום ריהטא

ודוק

. (יז). הל' פסולי המוקדשין פ"ד דין פ"ב אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים וכו' בנסח הזה הובא בכסף משנה גם כן. ואין ספק דנשמט סוף לשון מרן בכסף משנה דדברי' אלו