חיים שאל חלק ב פז

במציעא דף מ"ט ופ' ערבי פסחים דף קי"ג. וביומא דף ע"ב כל ת"ח שאין תוכו כברו וכו' וכבר כתבתי בזה בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סימן קנ"ו ושם דקדקתי על דברי הרב פר"ח בנימוקיו בזה ע"ש באורך. ויותר יש לדקדק על הרב פר"ח דסמוך לזה ממש עמ"ש בעלי הכעס חייהם אינם חיים הורה גבר סוגית ע"פ דף קי"ג ואיך לא וכר דשם בדף עצמו אמרי' ג' הקב"ה שונאן וא' מהם המדבר א' בפה וא' בלב כמו שרמזתי לעיל. (שם פ"ד דין ט') והשומים וכו' לא יאכל מהם כלל וכו' הרב מהר"א אלפאנדארי ז"ל בס' מרכבת המשנה כתב דההיא דתקון עזרא לאכול שום בע"ש היינו לפי זמנם על דרך מ"ש מרן לקמן גבי הקזה ע"ש באורך וכן כתבתי בעניותי בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' ר"פ והבאתי דברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב פ' קונם יין והיה מנהגם לאכול שום וכו' לפי שהי' מסייע להם לפי מאכלם וארצם עכ"ל והרב מהר"א הנז' לא זכר מדברי הרמב"ם בפירושו הנז': (שם דין י"ט) א' מאלף מת בשאר חלאים והאלף וכו' לא קאמר ותתקצ"ט מרוב תשמיש ע"ד דאמר רב במציעא דף ק"ז צ"ט בעין הרע וא' בדרך ארץ לרמוז דגם באחד מאלף הנה צור"ף התשמיש וכמ"ש הרב פר"ח. (שם פ"ה דין יו"ד) צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל בשר וכו' כתב מרן בכ"מ דאמרינן התם מי שאין מזגו בריא וחזק לוה ואוכל וכ"כ מהרש"ל בי"שש שם דאדר' יוחנן ורב נחמן סמכינן האידנא ויאכל כדי חזוק הגוף ולא יסגף עצמו כלל אבל לא יעדן עצמו בתענוגים וכתב דמשק אליעזר דאי אנינא דעתיה שרי לעדן עצמו נמי דמקרי ג"כ לחזק גופו. והביא הרב כנה"ג י"ד סימן כ"ח הגהת ב"י אות ה' ע"ש והכל לפי מה שהוא אדם שאם באיזה דבר יוכל לסגף עצמו לכפרת חטאתיו כי אין אדם וכו' הנה מה טוב. (שם דין י"א) ואח"ך ישא אשה וכו' אפשר דאין הקפידא אלא לישא אבל יכול לשדך תחילה ועמ"ש בפתח עינים שם פ' משיח מלחמה. ועמ"ש הרב פר"ח בנימוקיו ודבריו דחוקים ועיין בזהר חדש דפוס ויניצא דף ז' ע"א. (שם דין י"ב) ולא ימכור שדה ויקנ' בית וכו' כיוצא אמרו פ' כיסוי הדם דף פ"ד לא ימכור עתודים ויקח שדה ואמרו פ' האשה שנפלו דף ע"ט פשיטא ארעא ובתי ארעא וע"ש בפירש"י. (שם פ"ו דין ג') והמתכבד בקלון חבירו וכו' כתב מרן פ"ב דאבות ודבריו תמוהים דתנן התם המלבין ומרן עצמו פ"ג דתשובה כתב דלא ידע מקומו וכמו שהק' עליו הרב מהר"א אלפאנדארי ע"ש. והרב פר"ח בס' מים חיים שם פ"ג דתשובה הורה גבר דבירושלמי פ' אין דורשין ובמדרש רבה ריש בראשית היא מימרת ר' יוסי בר חנינא מתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לע"הב. וכת' רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה דף כ"ב (דפוס אשכנז) וז"ל המלבין פני חברו ברבים בפניו והמתכבד בקלון חבירו ונ"ל כי גם זה בפניו עכ"ל ובמ"א כתבתי בעניותי על זה. והן עתה אחר שנדפסו הקונטריסים דלעיל בעת אשר יודפ"ס ועולה דף זה האיר וזרח ס' שאלת שלום פי' שאלתות דרב אחאי להגאון בקי בחדרי תורה מהר"ר ישעיה ברלין נר"ו ושם ראיתי בהקדמתו שכ' דמצא מקור סא דמתכבד אשר מרן ז"ל כת' דלא ידע מקומו והוא נר"ו דק ואשכח בירושלמי פא"ד. וכבר מציאה זו קדם וזכה בה הרב פר"ח כמש"ל. ומדבריו שם משמע דסבר דמתכבד וכו' היינו גם שלא בפניו ע"ש ודוק. ומהרח"ו ז"ל לימדנו דהוי בפניו כאמור. (שם דין ז') חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא וכו' מקשים דזה סברת רב ור' יוחנן פליג עליה וס"ל עד נזיפה וקי"ל דרב ור' יוחנן הלכ' כר' יוחנן. והאחרונים חתרו להשיב הלא בספרתם. ואנן בעניותין הבאתי בס' הקטן ברכי יוסף סי' תר"ח בא"ח קצת מדבריהם ועמדתי עליהם לפי דעתי הקצר' וגם אני בעוניי הלצתי בעד הרמב"ם ע"ש באורך. ומ"ש הרב הנמקי סוף פ' הבא על יבמתו בתוך דבריו עד שיכנו או יקללנו כתיבנא בעניותין התם דכונתו לאותובי בין אליבא דרב בין אליבא דשמואל ע"ש. ועתה ראיתי בחידושי הריטב"א כ"י (שמשם חפר אוכל הר' הנמקי כמש"ל דעל הרוב דברי הרב הנמקי הם מהריטב"א (וכמ"ש הרב כנה"ג בכמה מקומות ועיין יד מלאכי דף קצ"ז) וכבר כתבתי בעניותי בברכי יוסף שם סי' תר"ח אות ה' דכ"כ הריטב"א בחי' כ"י אבל להיות שחי' הריטב"א הנז' היו בשאלה אצלי לזמן קצר ואפשר כשכתבתי זה לא היה הס' בידי) שכת' וז"ל כך מצוה לומר דבר שאינו נשמע פי' לרבים אבל לחבירו עד הכאה כדאמרינן בערכין עכ"ל. הראת לדעת שהריטב"א בפשיטות נקיט עד הכאה כמו שפסק הרמב"ם. ובא וראה תוקף גדול' הרמב"ם אשר רוח הקדש שורה עליו כי מצאתי בזהר הקדוש פ' נח דף ס"ח ע"א וז"ל כל מאן דאזהר לחייב' אע"ג דלא קביל מיניה הוא שזיב ליה לגרמיה וההוא חייבא אתפס בחוביה ועד כמה יזהר ליה עד דימחי ליה הא אוקמוה חבריא עכ"ל. הבט ימין כי פסק הרמב"ם הוא אשר הסכימו התנאים ואוקמוה חבריא עד דימחי ליה ודבר ה' בפי הר"מ אמת ובקונט' ברית עולם צדדתי בזה ע"ש. (וכל שאפשר בידו למחות וכו') הרב שיירי בלשונות הר"מ הביא דברי הרדב"ז ח"א סי' ק"ך ע"ש והם דברי התוס' בכמה דוכתי ועמ"ש בקונט' פתח עינים בשבת דף נ"ה ובס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תר"ח ובספר מחזיק ברכה שם ובס' הקטן ראש דוד פ' נח בס"ד. (שם דין ח') בד"א בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים וכו' יצא להרב זה מבריתא דערכין דף ט"ו יכול לא יכנו ולא יקללנו ולא יסטרנו וכו' מהר"ם מלובלין בתשוב' סי' י"ג. והרב שיירי לא הזכירו. וע"ש בתשובה הנז' מה שהאריך. (שם פ"ז דין ג') ג' עבירות נפרעים מהאדם בעה"ז וכו' ולשון הרע וכו'. הכי אתמר באבות דר' נתן פ' מ'. ואיתיה בירושלמי פ"ק דפאה. (שם דין ה') א' המספ' לה"ר בפני חבירו וכו' תמה מרן אמאי לא פסק כרבא דאמר כל מילתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא וכו' והרב פר"ח בנימוקיו כתב דפסק כבריתא דת"כ והביאו הר"ש פי"ב דנגעי' שאמרו ומה מרים שלא דברה בגנותו של משה בפניו וכו' והך בריתא מסייע לאביי ומשו"ה פסק כמותו עכ"ד. ויש להעיר כפ"ז אמאי הש"ס לא מותיב מבריתא זו דת"כ לרבא וא"ת דאתי כר' יוסי א"כ ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואביי ורבא הלכה כרבא. ולדעת התוס' א"ש דהבריתא בגנות. ואפשר לומר דסבר הרמב"ם דאיכא נורא הוי כלה"ר ברמאות ולהכי השמיטו וס"ל כהתוס'. וכל אבק לשון הרע כתבו שלא בפניו מכלל דבפניו אינו לה"ר. וסבר דאיכא נורא הוא אבק ומשו"ה כתב דלה"ר בפניו מכלל דאבק שלא בפניו ופסק כרבא וכדעת התוס' דבריתא דת"כ אתי ככ"ע ובפסיקת' ובספרי אמרו שלא בפניו ק"ו בפני רבים. והרמב"ם סוף ה' טומאת צרעת לא כתב שלא בפניו ע"ש ודוק כי קצרתי

(ז) הל' עכו"ם פ"ב דין ב'. ואפי' להסתכל בדמות הצורה וכו' דעת הרמב"ם כתוס' והרא"ש בשבת דף קמ"ט דאיסור הסתכלות בצורה היינו בנעשית לשם ע"ז וכן הוא דעת הסמ"ג לאוין י"ד והטור בי"ד סי' קמ"ב ורבינו ירוחם. אך רש"י והר"ן פירשוה אף בצורה הנעשית לנוי וכ"כ הגאון בעל הערוך בערך פן. וראיתי להרדב"ז בתשו' ח"א סי' ק"ז שכת' וז"ל ואע"גב שהתוס' כתבו דמיירי שעשאו לשם ע"ז ועדיין לא עבדו הרי רש"י והר"ן חלוקים וכל פוסקי הלכות כתבוה סתם משמע דבכל גונא איירי וכן בדין דכיון דטעמא הוי משום שלא יפנו אל מדעתם מה לי צורת ע"ז או צורה אחרת עכ"ל. וק"ק במ"ש דכל פוסקי הלכות כתבוה סתם דהרי הרמב"ם וסמ"ג והרא"ש והטור ורבינו ירוחם כתבוה גבי ע"ז כדעת התוס'. ושם דין ג') וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה מעשה ה"ז לוקה וכו' כ"כ פי"ט דסנהדרין וע"ש בס' לח"מ ובס' דינא דחיי לאוין י"ד במה שרמז בלח"מ ודוק בדברי הלח"מ. ובס' לב שלם הביא מ"ש החכם השלם כמהר"א קארי וז"ל ופירש רש"ל ז"ל כגון שהית' מכוסה והוא גילה אותה ויש לטעון על מה שהק' התוס' פ"ק דעירובין דאמאי לקי על לאו דאל תפנו כיון דאין בו מעשה ומאי קושיא נימא דמשכחת לה בדעבד מעשה עכ"ל. והקשה עליו דלא דק דהתם באל תפנו אל האובות קיימינן ואיך לא השגיח בתירוץ התוס' דעקימת שפתים הויא מעשה וזהו דוקא באוב ע"ש באורך. ומ"ש בשם רש"י הוא ט"ס וצ"ל רש"ל כמו שתרא' בביאורי רש"ל לסמ"ג לאוין י"ד ע"ש. ומבין ריסי עיני המחבר נרא' דאשתמיטיתיה דברי הרמב"ם בס' המצות לאוין יו"ד דגריס בההיא דעירובין אל תפנו אל האלילים. ומה שהק' מהר"א קארו על התוס' אף דהם גרסי אל תפנו אל האובות כונתו דגם שם משכחת מעש' כמ"ש הרמב"ם פי"א דע"ז דין י"ד דאם כיוון מעשיו ועשה כפי מאמר' לוקה. ודמי למ"ש הכא קצת. ומשום שהרמב"ם נקט בס' המצות גירסת אל תפנו אל האלילים כתבה לזו כן נראה לישב קצת דברי מהר"א קארו ועמ"ש הריטב"א בחידושיו שם בעירובין ובס' דינא דחיי לאוין י"ד: (שם פ' עשירי דין ו') אסור לנו להניח עכו"ם בינינו אפי' יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו ז' מצות וכו'. שמעתי מהרב הכולל במהר"ר שלום עמר זלה"ה כי לעיל פ"ח פסק בדין ט' שהגוי המבטל ע"ז צריך שיהי' הוא עובד ע"ז והרי איתי הגתי ביטל עצבי פלשתים בתחילת מלכות דוד הע"ה בירושלם כמ"ש בע"ז דף מ"ד. ואחר זה כמו עשרים שנה ביטל עטרת מלכם כמ"ש בע"ז ואיך הניחו לישב איתי בגיותו כל זה הזמן בירושלם. וממה נפשך מזה נשמע או דגר תושב יכול לבטל או שמותר לשכון גוי בארץ ישראל הפך הרמב"ם עכ"ד. והאמת שהיא חקירה ראויה. ולפי מ"ש הרב מגילת ספר משם הרב מהר"ר יהושע בנבנשת בספרו משמרת המצו' דהרמב"ם לא קאמר דלא ישב אפי' ישיבת עראי אלא בז' עממין ניחא. האמנם האמת ניכר שדעת הרמב"ם אפי' בכל גוי כמו שהבינו מדבריו הראב"ד ומרן כמו שהוכיח הרב מגילת ספר ע"ש. ואפשר לומר דאיתי בא לפי שהי' אוהב לדהע"ה כשהי' אצל אכיש ולכן אחר המלחמ' ראשונ' בתחילת מלכות דהע"ה בירושלם נראה למחנ' דהע"ה וביטל העצבים וחזר לעירו גת וישב שם עד שובו להתגייר ובבואו ביטל ע"ז מלכום דעמון ואח"כ נתגייר והיינו דקאמרו בש"ס גבי מלכום בא איתי וכו' אלמא דלא הוה התם ודוק

(ח) הל' ק"ש פ"א דין א'. הקדים וכו' לפי שאין סדר דברכות וכו' מרן ז"ל הביא סוגית ספ"ק דברכו' אמתני' דריש פ"ה דתמיד א"ל הממונ' ברכו ברכה אחת וכת' עלה משמע מהכא דכיון דקי"ל דברכות אינן מעכבו זא"ז מכ"ש דאין סדר לברכות. וכתב עליו מהרח"א בס' מקראי קדש וליתא שמסקנא מא