חיים שאל חלק ב פו

ולכן סתם רבינו האוהב והשונא דמן הסתם הכל בכלל דכשר ולדיינות כל מין אוהב ושונא לא לידון וא"כ אמאי יצטרך רבינו להביא איזהו אוהב זה שושבינו וכו' ואין צורך למ"ש מהרש"ח בביאורו סי' ז' ונמשך אחריו הרב תפארת שמואל בהגהותיו שם. (מ) הל' ממרים פ"ג דין ח'. ואין ממיתין אותו בב"ד שבעירו ולא בב"ד הגדול שיצא חוץ לירושלם. נר' דרבינו מפרש מ"ש בסנהדרין דף פ"ט ולא בב"ד שביבנה כמ"ש מרן דהיינו אם ב"ד הגדול יצא חוץ לירושלם. ולכאור' משמע דאם לא יצא מירושלם אלא קאי בירושלם אלא דאינו במקומו בלשכת הגזית נעשה ז"מ והכי משמע מדאמרינן מצאן בבית פאגי וכו' ובית פאגי לא הי' מעיקר ירושלם. אמנם ק' דזה אינו ומוכרח דבעינן שיהיו דוקא בלשכת הגזית וכמו שהוכיחו התוס' שם והרא"ש בתוספותיו פ' עגלה ערופה והר"ן בחידושיו פ"ק דסנהדרין דף י"ד מדאמרי' גלתה סנהדרין וישבה לה בחניות והוא בתוך ירושלם עש"ב. וא"כ ק' על רבינו דהול"ל בב"ד הגדול שיצא חוץ מלשכת הגזית ולא לו' שיצא חוץ לירושלם דלשון זה מורה דלא קפדינן אלא אחוץ לירושלם דוקא כאמור. אמנם הדבר ברור דסמך על מ"ש בסמוך בדין ז' מצאן חוץ למקומן והמרה עליהם פטור וע"ש בכ"מ: סימן מג ג'ם זו לטוב זכרונו' לשונו' הגהות על דרך סימן הקודם. כי אעבור בסך אדדם

(א) בחול המועד של חג נמצאת אות אחת קרועה בס"ת של החתן וצריך לשים טלאי מבחוץ ולתקן האות אח"ך נראה דאסור חדא דמרן לא חילק בין צורך רבים בסי' תקמ"ה. ואפילו לסברות שהביא מור"ם כאן בנ"ד אינו צורך רבים כי יש ס"ת אחרים. ואין זה אלא צורך יחיד שהוא החתן בעל השמחה. וכד דייקת שפיר אינו צורך יחיד כי זה דבר קל בצנעא ומי יודע שיש לו ס"ת דכמה חתנים לא יש להם ס"ת ואפי' מי שידע אינו מרגיש וכמעט לא מיקרי כבוד תתן שאינו דבר הנוגע לשמח' אלא הוא טפל דטפל. ואעיקר' דמשום כבוד החתן אין להתיר שום איסו' דרבנן והרי גזרו אפי' להגיה אות א' ומה גם שצריך טלאי והוא מעשה אומן בקי ונרא' בעיני שהוא אסור ויקראו בס"ת אחר וע' בא"ח סי' של"ט ובב"י ובמחב"ר סי' מתו"ק וברכי יוסף סי' תרצ"ה ודוק כי קצרתי. (ב) כתבו התוס' פ' המקבל דאליהו הנביא זכור לטוב נטמא בבן הצרפית שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר מפני פקוח נפש. וקשה חדא דאין סומכין על הנס ותו דאם ברור לו שיחייהו א"כ לא הי' שם פקוח נפש ואם הי' פקוח נפש לא הי' ברור לו שיחייהו. ויש לפרש דהוראת שעה היתה כדי שיתקדש שם שמים על ידו כענין להקריב קדשים בחוץ הסמוך לזה המעש' שנתקדש ה' על ידו וה"נ איכא חילול ה' שכן אמרה מה לי ולך וכו' ויאמרו העולם כי באת אלי ממש וע"י כך מת ואין חילול ה' גדול מזה ולבסוף נתקדש ה'. א"נ י"ל דמת מצוה שאין לו קוברים הי' והטומא' דחויה. הרדב"ז בתשו' כ"י סי' שני אלפים ר"ג. ומה שהקשה על התוס' לק"מ דהא דאין סומכין על הנס לא נאמר כלפי אליהו זכור לטוב דפשיט' טובא דעושין לו נס. ותו דמקמי שיגע בו ידע בדבר ה' שיחייהו. ומה שהקש' דאם ברור לו שיחייהו וכו' ל"ק דהי' ברור לו שיחייהו אם יתמודד עליו ממש ויכוין בכונותיו ויחודיו. ולא הי' אפשר להחיותו מבלי שיטמא לו ואם יטמא לו ויתמודד עליו ברור לו שיחייהו וא"כ אם לא הי' נטמא הי' פיקוח נפש. אלא שעדיין יש להעיר דאף אם לא הי' ברור לו שיחייהו רק הי' ספק הי' יכול ליטמא דספק נפשות דוחה אפי' שבת החמור' וי"ל דקושט' דמילת' קאמרי. ובס' אסיפת זקנים שיטה מקובצת למציע' שם דף קי"ד כתב משם תלמיד רבינו פרץ כיון שסופו לחיות כחי דמי ע"ש. ומתוך דברי הרדב"ז הנז'. למדונו פי' מאז"ל כי באת אלי בת"ה והמפרשים הרעישו העולם ויש שרצה לומר כי הי' כתוב ת"ה והכונ' תחיית המתים והמדפיסים לא הבינו. והרדב"ז ז"ל הושיטה בקנה דיאמרו העולם ויחשדו כי באת. (ג) זבחים מ"ט. תוס' ד"ה יצא לידון בדבר חדש ונסכים לא קרי דבר חדש דדוק' דבר הסותר נשאר מילי קרי ליה דבר חדש. הקשה הרב ברכת הזבח דלקמן הש"ס מייתי בריתא דת"כ דלחם תודה קרי ליה יצא לידון בדבר חדש וזה אינו סותר. ואפשר לו' דכל דבר שאינו בשאר קרבנות אף שאינו סותר מקרי דבר חדש אבל נסכים ישנם בשאר קרבנו' ומשו"ה לא מקרי נסכים דבר חדש ובהא דישנו בשאר מילי חילקו התוס' דאינו סותר אבל מילי דליתיה בשאר אף שאינו סותר מיקרי דבר חדש ודוק. (ד) הר"מ הל' יסודי התור' פ"ה דין א'. כל בית ישראל וכו' מצאתי כתוב כל בית ישראל לאפוקי בן נח שאינן מצווין על קדוש ה' זהת"ד. והנה אמת נכון וכן כתב הרב מופת הדור מהרח"א ז"ל במקראי קדש דף ק"ו ע"ב וז"ל תיבת בית ישראל מיעט ב"נ דהוי בעיא דלא איפשיט' פ' בן סורר ופסק פ"י דמלכים דאין מצוין על ק"ה עכ"ל. וק"ק במ"ש דהוי בעיא דלא איפשיטא דהרי הרמב"ם סבר דאיפשיט' מההיא דנעמן וכדעת התוס' כמ"ש שם מרן בכ"מ וכ"כ הרב פרשת דרכים ריש דרוש ב' ואע"ג דמדברי רש"י שם פ' בן סורר מוכח דלא איפשיט'. מ"מ הרב דקאי לפרש דברי הרמב"ם הכא והביא מה שפסק פ"י דמלכים הול"ל דאיפשיט' בעיין דודאי כן הוא דעת הרמב"ם מדפסק בפשיטות דב"נ אינו מצווה ותו דגירסת רש"י וסברתו תמוה דמפורש בירושלמי פ"ג דשביעית דפשיט מדנעמן ומסיק דב"נ אינו מצוה על ק"ה ובודאי אית לן לאשויי התלמודים אהדדי. הן אמת דלענין מ"ש הרמב"ם הכא כל בית ישראל לכל הדברו' א"ש דלאפוקי ב"נ כתבה גם לדעת רש"י דכל בית לאל מצוין על ק"ה לאפוקי ב"נ דמספק' ודוק

שם דין ב'. או אנס אשה לבועלה וכו' מצאתי כתוב השיג הרב ר' משה הכהן ז"ל מלוניל תימה למה עירב ג"ע עם שאר עבירות דבג"ע ע"ז וש"ד יהרג ואל יעבור אפי' להנאת עצמן דהא אין מתרפאין בעצי אשרה ואפי' בחולי שיש בו סכנה. ושמא י"ל דבפנויה מיירי וצ"ע עכ"ל וכן פירש מרן בכ"מ והרב לח"מ דבפנויה איירי

שם דין י"א. אדם גדול בתור' ומפורסם בחסידות וכו' נראה פשוט דה"ה מי שמוחזק בעירו שהוא גדול אף כי באמת איננו גדול ומכיר הוא בעצמו מ"מ כיון דמתחשב הוא אצל ההמון לגדול הוא ח"ה. ובהכי ניחא דרב אמר כגון אנא וכו' ויש להעיר איך רב יאמר על עצמו כגון אנא. וכן הקשה הרב דינא דחיי לאוין ג'. ולדרכנו ניחא דהכונה כגון אנא דמחשיבין אותי לגדול ודוק. ובשאלתות פ' הברכ' גריס בכלהו כגון ת"ח ולא כגון אנא

שם מכבד להן ואפי' למקלין לו. משמע להרמב"ם דמאי דתנן איזהו מכובד המכבד את הבריות היינו אף למקלין לו ודוק

(ה) שם בה' יסודי התורה פ"ו דין א'. כל המאבד שם משמות הקדושים וכו' ולקמן דין ז' כתב דסותר אבן מן המזבח וכו' לוקה מלא תעשון כן וכו' וכן שורף עצי הקדש וכו'. משום דסובר דכל הני ילפינן מלא תעשון דקאי אכל מאי דכתיב לעיל. והסמ"ק מצוה ק"ס כתב שלא למחוק וכו' וראיתי להרב דינא דחיי לאוין ג' דף ג' ע"ד הביא דברי סמ"ק וכ' עליו וז"ל ולא הזכיר שהוא אזהרה לנותץ אבן מן המזבח אולי סובר הרב שר"י בא לחלוק ולו' שאין זה אזהרה לנותץ את המזבח אלא למוחק את ה' וכדעת הרא"ם ז"ל. וראיתי להרב מהר"י אבוהב בפי' התורה פירש כדברי הרמב"ן שהנותץ אבן מן המזבח אינו לוקה אלא דוקא המוחק את השם ולפי דעתו אף המבשל בעצי הקדש אינו לוקה ויש לתמוה ע"ז דבפ' אלו הן הלוקין נראה בפי' דהמבשל בעצי הקדש לוקה וכו' עכ"ל. ודברים ככתבן תמוהים במ"ש משם מהר"י אבוהב דנרא' דכיוון לפי' מהר"י אבוהב הנדפס סביב לפי' הרמב"ן דפוס ויניציא כי אין לנו פי' מהרי"א עה"ת כי אם זה. והשת' דבריו קשים כי מהר"י אבוהב ולא הרמב"ן לא כתבו דהנותץ אינו לוקה כאשר יראה המעיין בדבריהם. ודברי הרמב"ן ומהר"י אבוהב על דבריו ברור מללו ואין צורך להאריך. והקרוב אלי שמ"ש וראיתי להרב מהר"י אבוהב בפי' התור' פירש כדברי הרמב"ן כל התיבות הללו אין כאן מקומם וכצ"ל אולי סובר הרב וכו' וכדעת הרא"ם ז"ל שהנותץ אבן מן המזבח אינו לוקה וכו'. וכונתו להקשות על הסמ"ק דלא כתב כי אם מוחק את ה' ולא כתב נותץ אבן מן המזבח נמי דמשמע ליה דר' ישמעאל דספרי חולק על הנותץ ופסק כמותו וע"ז הקשה דבש"ס דילן מבואר דמבשל בעצי הקדש לוקה. ותיבות הנז' היו כתובו' בגיליון והם שייכות קודם דברי סמ"ק או אחריו. והמעתיק עוית כן נראה. אמנם תימה על תמיהתו על הסמ"ק דמה יוכיח הוכח מדלא כתב נותץ אבן מן המזבח מוכח דסבר דאינו לוקה וכפ"ז ר' ישמעאל חולק וכו' הרי הסמ"ק לא מיירי אלא במצות הנוהגות בזמנינו ומשו"ה לא כתב כי אם מוחק את השם דשייך לזה"ז לא כן נותץ המזבח וכיוצא ולעולם דגם הוא סבר דלקי אכל הני וזה פשוט ועוד לאלוה מלין בכונת דברי הרא"ם שנא כמו שנראה שהבין הרב דינא דחיי הלא הוא כמוס עמדי בקונטריס פני דוד פ' ראה בס"ד. (ו) הל' דעות פ"ב דין ד'. אמרו עליו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו. כתב מרן בכ"מ פ' הישן מצאתי כן על ריב"ז אבל על רב איני יודע כעת מקומו עכ"ל. ותמה בשו"ת מקום שמואל ס"ס ס"ה דשם אמרו על ר"א ואמאי לא נקטי' הכ"מ ופשוט דהא דרב הוא מפ"ק דחגיגה ומגיד לאדם מה שיחו אמר רב אפי' שיחה קלה וכו' עכ"ד. ואין זה תימה כלל דר"א נהג אחר ריב"ז כן כמ"ש שם פ' הישן וכשהזכיר מרן דריב"ז מפ' הישן סגי. וכן כתב בסדר הדורות דף ס"ו ע"א. ותו דלשון אמרו על ריב"ז שלא שח וכו' נקט מרן דדמי ללשון הרמב"ם. אבל ר"א הוא אמר על עצמו כן ואינו כמ"ש הר"מ אמרו עליו. ומ"ש שהוא מפ"ק דחגיגה תימה עליו דההיא בשיחה של שחוק וקלות ראש היא וכמ"ש הרמב"ם לקמן פ"ה דין ד' והזכירה הוא עצמו. ומה דמות יערוך לשיחה בטלה. ותו הר"מ כתב אמרו עליו וההיא מימרת רב. ותו דהר"מ כתב מימיו. ואינו מפורש שם וכל זה הם דברים פשוטים ומבוארים

אמנם ק"ק דבס' הפרדס לרש"י כ"י ראיתי שמנה עשרה דברי חסידות שהי"ל לרב וכ"כ ס' יוחסין ולא מנה זו ומשמע דכל כי עשרה דבר שבמנין מרז"ל באיזה מדר' או אגדה אשר שנו עשר קדושות שהיו לרב והי"ל למנות מדה זו שלא שח שיחה בטלה כל ימיו. (שם דין ו') ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב. הכי אמרינן