חיים שאל חלק ב פג

דלת"ק באחד אינו מביא. ומ"כ שהדבר מפורש בתוספת' ריש בכורים וז"ל הקונ' אילן וכו' וחכ"א אינו מביא ואינו קורא ע"כ ופסק כחכמים. ותו קשיא לי קצת דמרן דנסתייע ממ"ש פ' הספינ' מ"ט דר"מ באילן א' ומ"ט דרבנן בב' אילנות אמאי לא נסתייע ממ"ש לעיל סמוך לזה מתיב רבה הקונ' אילן א' וכו' מביא ואינו קור לפי שלא קנה קרקע דברי ר"מ תיובת' וממאי דקתני דברי ר"מ משמע דרבנן פליגי עליה ועיין מ"ש מהר"י קורקוס ז"ל. (כג) שם פרק ה' דין י"ג. ואם רצה לאכול תחיל' ואח"ך יפריש החלה בח"ל מותר שאין עיקר' אלא מדבריהם. מרן הור"ה גבר מימר' דשמואל ריש פ' עד כמה והיא לענין תרומת ח"ל. ואין צורך לזה דלענין חלה גופה אמר שמואל הכי כמבוא' פ"ק דביצ' דף ו' ע"א והזכיר' מרן ז"ל עצמו בבית יוסף י"ד סי' שכ"ג ע"ש

(כד) בעין זוכר מערכ' מ"ם אות ט"ז כתבתי דלשון מותר לכתחיל' משמע ושם דקדקתי בעניותי על הרב כנה"ג שכ' דמלשון רש"י משמע דהוא בדיעבד. ושם בק"א דף ק"ו ע"ג הבאתי מהרב פר"ח בי"ד סי' ק"ח דפשיט' ליה דלשון מותר לכתחיל' ע"ש. והן עתה ראיתי שהדבר מפורש ביומא דף ע"ח דמייתי ברית' דתנוקו' מותרין בכלן והדר פריך והא מותרין לכתחיל' קתני ע"ש ופירש"י שאם בא אדם לימלך וכו' ע"ש וזה מסכים למה שכתבתי בעין זוכר ובירושלמי פ' האורג הלכה ו' אמרו תנוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר ר' יוסי בר בון בשם ר' חונא הי' מפקח בגל וכו' ולהעלות צרור של זהובים מותר. ופי' הרב המאירי הביאו הרב שיח יצחק דף קל"ד ע"ג דהאי מותר פירושו פטור שלכתחיל' כל שמצרף כונת איסו' עם כונת התר אסו' עכ"ל ויש להרגיש דפי' מותר בכל מקום הוא התר גמור לכתחיל' וכן הרב דייק לו' דהאי מותר כמבוא' ועמ"ש הרב שיח יצחק שם והרשב"א בחידושיו פ' האורג פי' הירושלמי הלז לכתחיל' ע"ש

(כה) יש לחקור מי שנתחייב שתי חטאות אם יכול להביא על אחת כשבה ועל אחת שעירה בבת אחת. או דילמ' דהגם דכשמביא חטאת הרשות בידו להביא כשבה או שעיר' מ"מ במתחייב שתי חטאות ומביאן כאחת לא יעשה כן במקומינו לתת השעיר"ה לחטאת אחת ולשני דבר שהן לו כשב"ה. מאחר דיש לכל אחת איזה עדיפות על האחרת שעירה שנקבע' לע"א וכשבה שיש לה אליה ואף למה שפ' הרמב"ם פ"ט דתמידין הספק במקומו ולפום ריהט' עלה על לב להביא ראיה ממ"ש הרמב"ם סוף פ"א דשגגות ומביא שתי כבשות או שתי שעירות משמע דמביא שתי חטאות צריך שיביא שתיהן ממין אחת. וכן אפשר לדקדק מדברי רש"י בהוריות דף י"ג גבי שעיר' יחיד קודמת לכבשת יחיד שכ' וז"ל שעירת יחיד קודמת לכבשת יחיד כגון שהיו שנים זה הביא כשבה. וזה הביא שעיר' כ"ל וממה שכ' כגון שהיו שנים משמע קצת דאם אחד מביא שתי חטאות צריך להביא השתים ממין אחד. ומדין קינין שאינה יכולה להביא תור לחטאת ובן יונה לעול'. וכן מדין מביאין מהקדש כשבה שעיר' אין ראיה כמבואר. ועדיין צריך תלמוד

(כו) בכור בן בכור נוטל פי שנים בנכסי הזקן שמת אחר שמת בנו הבכו' כסברת בה"ג ואפשר שזה דעת הרמב"ם פ"ב דנחלות ובהכי לא קשיא קושית הטור שהקש' עליו דלא שייך בכור' אלא בבן היורש והמ"מ בסוף העלה בצ"ע. ויש להעמיד דברי הרמב"ם באופן זה שמת יעקב בכור ובא ראובן לירש עם בני שמעון אחיו בנכסי יצחק וכבר מת יעקב שנוטל ראובן חלק יעקב בבכור' במקום אביו יעקב שהוא בכור בן בכור ואף שהאחרונים פליגי על בה"ג דעתי כבה"ג דדבריו דברי קבלה. הרדב"ז בתשו' כ"י סי' שני אלפים ס"ב. (כן כתוב בזכרונותי). ודע שהרמב"ן בביאורו על התור' פ' תצא על פסוק לא יוכל לבכר את בן האהוב' על פני בן השנוא' הבכו' כתב וז"ל יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכו' אבל אם מת הבכו' בחיי אביו אעפ"י שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר ירשו בני כך וכך בנכסי ובנו של בני הבכור כך וכך יטול בנכסי דבריו קיימין כדרך שהן קיימין במקום שאין שם בכור וכו' כי לא מצאתי על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם על פני תרח אביו וכן כלם עכ"ל. וראיתי לעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה בנימוקיו שהקש' משם הרב כמהר"י ערוך זלה"ה דזה מחלוקת ברבה פ' אחרי פ"ך על פסוק ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם ר' יצחק ור' חייא בר אבא חד אמר בחייו וחד אמר במותו לדעתיה דר' יצחק דאמר בחייו נאמר כאן על פני ונא' להלן על פני תרח אביו וכו' לדעתיה דר' חייא בר אבא נא' כאן על פני ונא' להלן מעל פני מתו וכו' הרי דבמחלקת שנויה ואיך הרמב"ן קפסיק ותני שהוא בחיים. ושם תירץ עט"ר אמ"ן עדן משם הרב כמה"ר ידידיה הכהן זלה"ה בן בנו של הרב שער אפרים דהכא כ"ע מודו דרבי חייא בר אבא דאמר במותו דוקא לא יתכן לפרש לא יוכל לבכר במותו דוקא ובחייו לא דהסבר' להפך אלא דהכ' ר' חייא בר אבא מודה דהוא בחייו והאריך בזה זהת"ד. וכ' עט"ר אמ"ן עדן וז"ל ונאים הדברים אלא שעדיין אני חוכך כי לשון שכ' הרמב"ן כי לא מצאתי על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם והרי מצינו בפסוק זה במחלקת הוא שנוי עכ"ל. ואנא חלא בר חמרא לגבי אבא אחרי התאבקי בעפרות רגליו ומלינן לעיינין ויהי כחו"ל זרעו לא נהיר' לי הדל תירוץ הר' כמה"ר ידידיה הנזכר כלל דהרי מוכרח דמ"ד במותו אזיל ומודה דאיכ' על פני בחייו דהכתיב על פני תרח דהוא בחייו אלא כוונתו דאיכ' על פני במותו דוקא וא"כ לדעתו גם זה על פני אהרן היינו במותו דוקא. ומאחר דאשכחן גם לר' חייא בר ארא דאיכ' על פני בחייו ואשכחן דאיכ' במותו הכא בהאי קרא דלא יוכל לבכר נימא תרוייהו. והרב עדות ביעקב סי' ע"ב שלישית דף ר"י ע"ד הקשה קושית מהרי"ע הנז' על דברי הרמב"ן ביד חזקה ע"ש באורך. ואפש' לו' דהרמב"ן לא חש לסברת ר' חייא בר אבא כי סברתו אינה מתישבת ואין ראיה מדכתיב ויקם אברהם מעל פני מתו וכמו שהקשה הרב יפה תואר שם. ועוד דבפסיקת' פ' במדבר שם נאמר וז"ל על פני אהרן אביהם שמלאו מקום אביהם בחיי אביהם עכ"ל הרי דקא פסי"ק ותני כדעת ר' יצחק

ואולם בדברי הרמב"ן הנז' האריך הר' כנסת הגדול' בתשובותיו הנדפסות חדשות מעתה חלק ח"מ סי' קי"ח והפיץ והדיח מה שרצה לפרש בדבריו מהר"א די בוטון נכדו של הרב לח"מ ז"ל ע"ש באורך. ומ"ש הרב כנה"ג שם שמקובל מרבו מהרימ"ט שבאקאשטיליא לא היו קורין אלא חידושי הרמב"ן וכו' ע"ש. גם מהריב"ל ח"ג סי' נ"ו כתב דבספרד הוו נפקי זקוקין דנורא בחידושי הרמב"ן אך שם כתב מהריב"ל דהיו קורין בתוס' וגם בהרמב"ן ע"ש. ואני הדל יש בידי כ"י כללים בחידושי הרמב"ן הפלא ופלא לדקדק אותיותיו והם מהרב מהר"ר משה דאנון תלמיד רבינו הגדול מהר"י אבוהב זכר כלם לחיי עד. (ז"ך) הרמב"ם ה' מאכלו' אסורו' פ"ב דין ד' האוכל כזית מעוף טמא לוקה מן התור' שנא' ואת אלה תשקצו מן העוף והרי עבר על עשה שנא' כל צפור טהורה תאכלו הא טמאה לא תאכלו וכו'. וראיתי לעט"ר אבא מארי זלה"ה בנימוקיו שכ' וז"ל נשאלתי מרב אחאי כמהר"א גידיליא דברי הרמב"ם הללו שהרי בש"ס בחולין דף ק"מ ע"א מכורש דמיעוט טהורה לא בא אלא למעט אסורה ולא טמאה וכן פסק הר"מ עצמו פי"א מה' טומאת צרעת דין ז' וז"ל האוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ועל ל"ת שנא' וכו' טהורה תאכלו הא אחר' לא תאכלו וכו' ע"ש עכ"ד השואל. ואני מצאתי בספרי פ' תצא כל צפור טהורה תאכלו לרבות השחוטה ונא' כל עוף טהור תאכלו הא טמא לא תאכלו. ואפשר דבה' מ"א צ"ל ונא' כל עוף טהור תאכלו הא טמא לא תאכלו עכ"ל עט"ר אמ"ן עדן. ואני הדל ברגליו אעבורה דהשת' דאשכח עט"ר דין הוא אבא ז"ל בריתא דספרי א"כ מכח פסוק כל עוף טהור תאכלו דרשינן כל צפור טהורה ולא טמאה ולא אסורה והש"ס בחולין קושט' קאמר דמהאי קרא לא שמעינן אלא ולא אסורה אבל השת' דאית לן מכל עוף טהור דמוכרח לדרוש ולא טמא. ממיל' גם מאי דקאמר קרא כל צפור טהורה פירושו טהורה ולא אסורה ולא טמאה. ואין צריך להגיה בהרמב"ם. ובר מן דין דכבר נושאי כלי הרמב"ם כיילי לן בכמה דוכתי דהרמב"ם לא קפיד אקראי כל שהענין אמת ודוק. (כח) הרמב"ם הלכות קרבן פסח פ"י דין י"ב. כשמקריבין וכו' וזוהי הנקראת חגיגת י"ד וע"ז נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. לפום ריהטא קשה על רבינו דזו היא דרשת בן דורתאי בפסחים דף ע' ע"ב ויליף מינה דחגיגה דוחה שבת ורב אשי מרתח קרתח אנן טעמ' דפרושים ניקום ונפרוש ואיך רבינו מייתי לה להך דרשא. ותו דמשמע בש"ס דמאן דדריש הכי סבר דחגיגה דחיא שבת ורבי' פסק פ"א דחגיגה דלא דחיא שבת. וכבר הרב עץ החיים בלשונות דף ו' ובמקראי קדש דף קל"ב כזה ראה ותמה על רבינו. וניחא ליה דהשת' דאית לן קרא דוחגותם שבעת ימים לחגיגה דלא דחיא שבת כדמסיק התם דרשינן להאי קרא בחגיגת י"ד זהת"ד. ולפי מאי דכתיבנ' בעניותין במקום אחר דרבינו לא סבר כי האי דרשא דוחגותם אלא טעמ' דלא דחיא שבת משום דיש לה תשלומין עש"ב קשיא. ונראה דדעת רבינו דהגם דרב אשי לא בחר בדרשה זו מ"מ כיון דחזינן דהכי דרשי כמה תנאי להך דרשא במכילת' פרשה ד' ובספרי ופסיקת' פ' ראה הכי נקיטינן למדרש כי האי גוונא. ותו דמודעת זו דרבינו הכי אורחיה דלא קפיד אדרשות. (וכן כתבו הר' לח"מ ורבנן בתראי בכמה דוכתי כידוע). ומה שפסק דאינה דוחה שבת נראה דלק"מ דהא דסבר בן דורתאי דדחיא שבת חגיגת י"ד היינו כי אמרינן דחגיגת י"ד חובה אמנם לדעת הרמב"ם דפסק בסמוך דחגיגת י"ד רשות אין סברא דדחיא שבת. ולשיטת מהרח"א הנז' ק"ק דאף דאית לן קרא דוחגות' לחגיגת ט"ו ואף דאית לן סברא דהחגיגות שוות מ"מ הך היקשא מפיק מהך סברא ואדרב' להכי אתא קרא וחגותם כי היכי דלא נימא מסברא דחגיגת ט"ו שוה לחגיגת י"ד דכל החגיגות שוות ובחגיגת י"ד דחיא שבת וה"נ חגיגת ט"ו ונמצא דאף דאית לן קרא דוחגותם אין הכרח לדחות הקש וזבחת פסח לחגיגה. ובס' מלכי בקדש האריך בזה. (כט) הרמב"ם הלכות חגיגה פרק ב' דין י"ג. דברי הרב לח"מ בדין זה דחוקי' מצד הסבר' ועוד דכפי דבריו כשהכריח רב אסי דלאו בי"ד עסיקינן דא"כ איפסילא בלינה ואסיק למילתיה אמאי לא דחו ליה דאי מהא