חיים שאל חלק ב פא

(ט) הרמב"ם ה' מעה"ק פ"ב דין ב' חוץ מחטאת מצורע ואשמו שנתפרשו נסכיהם בתור'. הנה הרמב"ם בפי' המשנה פ' שתי מדות כתב אמרו במסכת סוטה שהסיבה בהיות חטאת ואשם אינן חייבים נסכים וכו' ואמרו חטאת ואשם מצורע טעונים נסכים לפי שאינן באים על חטא עכ"ל וראיתי למז"ה מהר"א אזולאי זצ"ל בפי' המשנ' אשר לו כ"י שהביא דברי הר"מ הנז' וכתב וז"ל ומ"ש דחטאת מצורע ואשמו אינן באין על חטא כלומר לא נזכר בכתוב שבאים על חטא אע"ג שהוא חוטא כמו שנזכר בנזיר שנאמר אשר חטא על הנפש עכ"ל ונראה דהוצרך לזה מפני שבהדיא אמרו במנחות דף צ"א ע"ב דאשם מצורע בא להכשיר וחטאת לכפר

אבל כבר כתבתי במקום אחר דמסוגיית סוטה דף ט"ו שהזכיר רבי' גופיה בפי' המשנה וסוגית שבועות דף ח' וכריתות דף כ"ו מוכח דעיקר כפרתו מנגעיה אתכפר וצ"ל דמ"ש בסוגיין דחטאת לכפר היינו להשלים כפרתו ע"ש באורך. ומצאתי בשיטה כ"י לשבועות שכתב וז"ל התם כפר ליה נגעיה פי' מהר"י ן' מיגאש דלא כתיב בקרבן מצורע כפרה והכא כתיב וכפר על הקדש והקשה הרמב"ן דלא מחוור שהרי במצורע ג"כ כתיב כפרה דכתיב וכפר הכהן על המטהר אלא תרצתא דמילתא הכי הוא דהכא כתיב על כל חטאתם ובקרבן מצורע לא כתיב חטא ומ"ה אמרינן דמכפר ליה נגעיה עכ"ל הראת לדעת דהרמב"ן פירש דמאי דפשיטא ליה לש"ס דמכפר ליה נגעיה היינו דדייק דלא נזכר בו חטא. ועיין בדברי מהר"י מיגש בחי' לשבועות ודוק היטב (יוד) שם דין ו' והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל וכו' ראשונים שאלו דהכא פסק הרמב"ם כר' יוחנן לקמן פי"ו פסק כבר פדא. ומדברי מהר"י קורקוס שהביא מרן שם למה שהקשה דאיך פסק כבר פדא וכו'. ותירץ דה"ל ספק אי הלכה כר' יוחנן או כבר פדא. נראה דמש"ר לקמן ה"ז ספק אם יצא ידי נדרו וכו' היינו ספק אם הלכה כר' או כבר פדא. וק"ק דה"ל ספק ספיקא ס' אי הלכה כר' יוחנן או כבר פדא ואת"ל הלכה כבר פדא ספק אי מתני בברי' או לא כמ"ש בש"ס שם בחולין דף כ"ג והוא ס"ס להחמיר ואינו ספק שקול כמו שנרא' מדברי רבינו שם. וראיתי במכתב להרב מהר"ר יהודה הכהן זלה"ה איש ירושלם שכ' וז"ל ואפשר דס"ל לרב דהא דאמרי' בגמ' דלר"י לא קמבעיא לן היינו לרבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא אבל לרבנן דאמרי יצא ה"ה דאיכא לאסתפוקי נמי לר' יוחנן עכ"ל והרב המגן בס' קרבן חגיג' סי' ס"ז האריך לישב דברי רבינו וכל זה איננו שוה. ושמעתי מקשים מהא דאמרו בחולין דף כ"ג ובמנחות דף צ"א דלבר פדא מייתי ומתנ' לסברת הרמב"ם דמחלק בין יין הנסכים ליין הבא בפ"ע בענין המלח וא"כ אינו יכול להתנות בנסכים לדעתו כמ"ש הרב מש"ל פי"ו מה' אלו דין י"א ע"ש והיכי קאמר מייתי ומתנ' ע"כ שמעתי. ולפ"ז יקשה יותר עמש"ר פי"ו דה"ז ספק דלפי דעתו דאין יכול להתנות על כרחך אין הלכ' כבר פדא דמתני ומוכרח דהעיקר כר' יוחנן דהוא בריה דהא תנן פ"ק דפרה דמביא נסכי איל ולר' יוחנן אין כאן ספק כמ"ש בחולין. ובפי' הרא"ש פ"ק דפר' ראיתי שכ' דלבר פדא אם הי' חייב כבש שמא איל הוא ואם חייב איל שמא כבש הוא וק"ק דהול"ל דאף אם אמר שיביא כבש או איל והביא פלגס הוא ספק דגם לבר פדא מספ"ל בבריה וכדבעי בחולין לבר פדא. ובכל זה צריך להתישב בעזה"י. ועלה בדעתי לו' דשיטת הרמב"ם כך היא דמדבר פדא שמעינן דמספ"ל בפלגס דלא כרבי יוחנן דפשיטא לי' דבריה היא ומדאבעיא בחולין אליבי' דבר פדא בנודר כבש או איל שמעינן דלא קי"ל כר' יוחנן אלא דמספ"ל. כל קבל דנא עין רואה בפ' שתי מדות דאסקיה לבר פדא בקשיא. ותו דהא דמתני אליבא דבר פדא ליתא לדידן דקי"ל דיש הפרש בין יין הנסכים ליין הבא בפ"ע. אי לזאת שפר קדמיה דהר"מ לעשות פשר דבר לומר כבר פדא כוותיה ולא מטעמי' כוותיה דמספקא ליה ולאו מטעמי' דכפי ספיקו איבעי לאתנויי ולא מצי. ותו דקשיתי' או לאיל מאי דריש ביה. אולם אנן בדידן פשיטא לן דאו לאיל לרבות הפלגס ופשיטא לן דמביא נסכי איל ולא מתני וכפשט' דמתניתין דפרה דתנן דמביא נסכי איל ומשמע בלי תנאי. מיהו אנן הכי אסתפק לן האי דרבי רחמנ' לפלגס בנסכי איל מאי טעמ' מי אמרינן מדרבייה רחמנ' לנסכי איל איל קרינן ליה או דילמ' מדאוריי' כבש הוא והנודר כבש יוצא בו אלא דרחמנ' אמר דלייתי בהדיה נסכים כאיל או דילמ' לאו כבש הוא ולאו איל הוא אלא בריה ורחמנ' רבייה לנסכים כאיל מיהו הנודר כבש או איל לא נפיק ביה. והשת' נמצא דלכל הצדדין נסכיו כאיל בלי ספק וזהו שפסק רבינו בדין זה דודאי כי רבייה רחמנ' לנסכי איל רבייה. אמנם אינו עולה מזבחו דאפשר דלאו איל הוא ומספיק' לא עלה לו כי היכי דהוי פי' הא דתנן לא עלה לו לבר פדא. וגם בנודר כבש ואיל הוא ספק כדאבעי' נן בחולין אליב' דבר פדא וה"נ מספק' לן אף דלא קי"ל כוותיה ומטעמיה דבר פדא והוא הדבר אשר פסק פי"ו דהדבר ספק. וזכר לדבר קצת מ"ש מרן בכ"מ פ"ד דסנהדרין דין ג' דמכח דאסיק בקשיא פי' הר"מ פירוש מחודש ופשר דבר וקבעו להלכ' דבא' סמוך סגי מיהו דליהוו תרי בהדיה ע"ש

וק"ל

(יא) כתב הרמב"ם פ"ג מה' אבל דין יו"ד גבי נשיא וכן הכל אוננין עליו. מרן בכ"מ לא הור"ה גבר מוצא דין זה. ואפשר דמקורו מהירוש' פ"ב דביצ' ופ"ב דחגיג' דאמרינן התם א"ר יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר. והגם דבגמרין בשבת דף ל' אמרו דנסתלק בשבת וכפ"ז אין אנו צריכין לטע' אנינות וכמ"ש התוס' בחגיג' דף טו"ב. מ"מ בזה דשייך אנינות לגבי מלך לא אשכחן דפליג תלמודין אירושלמי. וסבר רבינו דה"ה לנשיא. ובמקום אחר כתבתי על דברי הרב מש"ל בס"ד. (יב) הרמב"ם הלכות יסודי התור' פ"ו דין ע'. כל מלכיא האמור בדניאל וכו' הקש' מרן בכ"מ דלא יצדק לומר כל על שנים. ואיבר' דהכי כייל מהראנ"ח בדרשותיו וסמוכות שלו מדברי התוספות בכתובות ריש דף ח' וק"ק על כלל זה ממ"ש בגיטין דף ל' ע"א כלהו כרב לא אמרי וממ"ש במציע' דף ס"א ע"ב אטו כל הני וכב' כתבנו קצת בזה בקונטריסנו שער יוסף דף פ"ה ע"ג. אמנם ק"ק על מרן דדבריו הם מגומגמים דהכ' ליכא תרי אלא אחד ונמצ' דכל מלכיא האמור בדניאל חול הוא על אחד כי האחר הוא קדש. ואינו ענין לדברי מהראנ"ח הנז'. והפר"ת בנימוקיו כתב וז"ל מה שהק' הכ"מ דלא יצדק לומר כל על שנים ליתא דהא גבי כל שמות האמורים בלוט ליכא אלא שנים וקאמר כל וכמ"ש איהו גופיה לעיל בשם הריטב"א וכו' ולכן הנכון להגיה בדברי הרב כל מלכא וכו' ע"ש. ומ"ש ליתא דהא גבי כל שמות וכו' אינו מדוקדק דודאי הדין עם מרן ואם בא לכלל ישוב דאגב נקט כמ"ש הריטב"א לא הול"ל כי האי לישנא להפר"ח. ותו דמרן אקושיא אחריתי סמיך דהאי מלכיא לא קדיש דהא קושיא היא כמ"ש הפר"ח גופיה ולפיכך לא הונח לו למרן לישב על דרך שכתב הריטב"א ז"ל וכ"כ הרב נמוקי שמואל דף נ"א ע"ד. וק"ק על מהרח"א במקראי קדש דף ק"ו שכ' דמרן נדחק ומאי ק"ל ע"ש. ומה שהגיה הפר"ח כל מלכא לא ידעתי אמאי הוצרך לזה ותו דצריך להגיה בש"ס והראשונים בחידושיהם רש"י והרשב"א והרא"ש והר"ן והאגודה הביאו כנסחתנו כל מלכיא האמור בדניאל וכן הוא במסכת סופרים סוף פ"ה ואף דרבינו ירוחם נ"ב חלק שני הביא כל מלכא האמור בדניאל ט"ס הוא וכבר מרן בב"י י"ד סי' רע"ו הביא לשונו כל מלכיא. וכבר כתבנו דאין צורך בזה דלעולם נסחתנו עיקר ופירושה כמו שכתב רש"י והביאו מרן דהכונה כל מין מלך חוץ מזה וכונתם על מלך כמ"ש מרן וההיא שהביא מרן נא חשיב דמוכח אנפשיה כמ"ש הפר"ח. וכן ראיתי שהקשה על הפר"ת בספר מרכבת המשנה. אמנם מה שהקשה עוד שם על הפר"ח לק"מ דכונת הפר"ח ר"ל כל מלך ולא מלכא ממש וכן מבואר מתוך דברי הרדב"ז בלשונות סס"י מ"ז ועיין בשו"ת הרשב"ש סי' רס"ז. ואפשר דט"ס נפל בדברי מרן בכ"מ וצ"ל דלא יצדק לומר כל אלא על שנים ובזה נחה שקטה האר"ש דכונת מרן דכאן ליכא אלא אחד. ואחר זמן רב נדפס ס' הבהיר יד מלאכי להרב החסיד הרמ"ך נר"ו ושם ראיתי דטעין קבא דקשית"א על דברי מרן הללו ושהוא סותר דברי עצמו בכללי הגמרא ולפי הגהתנו ניחא ואחר זמן עמדתי קצת על דברי הרב יד מלאכי וכתבתי קצת בקונט' עין זוכר ע"ש (י"ג). הלכות קדוש החדש פרק ד' דין י"ז. רצו תשעה ועשרים יום רצו שלשים וכו' פרקא קמא דסנהדרין דף י"ח פריך אמאי דשדר רשב"ג תלתין יומין מדתניא כמה עיבור השנה שלשים יום רשב"ג אומר חדש אמר ר"פ רצו חדש רצו שלשים וכתבו התוס' ד"ה רשב"ג אומר חדש הכא משמע דחדש סתם וכו' עיין כל דבריהם. וק"ק לשינויא בתרא דמשנו דכל חדש בין בלשון תורה בין בלשון חכמים שלשים יום כפי מ"ש הרב פרי חדש א"ח ריש סי' תכ"ט דדרך רז"ל ליקח סכום חשבון אף שחסר יום אחד והכי נקטי לפי דעתו קודם פסח שלשים. ואינם אלא כ"ט א"כ נימא הכא איפכא דת"ק דקאמר שלשים הוא כ"ט רק דרצה ליקח חשבון שלם והורה זה מדלא נקט בקיצור חדש והוה ידעינן שהוא שלשים כמשפט לשון חדש בכל מקום ולהכי נקט שלשים להורות דאינם שלשים ממש כי כן ארחות רז"ל ואתא רשב"ג ופליג דוקא חדש דבעינן שלשים ממש וכפ"ז ל"ק קושית הש"ס דלשון הכתב דשלח רשב"ג לא דמי ובודאי דהוו שלשים ממש וכן הוא דעתו בבריתא דקאמר חדש דר"ל שלשים. ויש לומר דממאי דקאמר תנא דבריתא כמה עיבור השנה מוכח דשלשים דקאמר ת"ק דוקא הוו משום דמעיקרא מאי דמספ"ל ושיילינן כמה עיבור השנה היינו אי הוי כ"ט או שלשים וכיון דאהא קאמר ת"ק שלשים משמע דדוקא קאמר ופשוט. אמנם אכתי ק"ק לפי דברי הפר"ח דמאי ק"ל להתוס' מההיא דנזיר דפריך ואימא שלשים דכתיב עד חדש ימים אימא דהא דקאמר הש"ס התם שלשים הם כ"ט דכן דרך רז"ל ליקח סכום החשבון. ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"א סימן ג'. (י"ד). הלכות ע"ז פרק ג' דין ו' העובד ע"ז מאהבה וכו' הרב מהרח"א במקראי קדש דף ט"ו הקשה לסברת אביי דחייב דקיי"ל ההוא ולא אנוס ומה שכתב מרן בכ"מ דאונס דמיתה כ"ע לא פליגי דפטור כי פליגי באונס דהזק ליתא דאביי מהמן יליף ואונס דמיתה הוה כמשז"ל מדוע אתה עובר את מצות המלך ומפילנו בחרב וצ"ע עכ"ל. ודברי מרן שהביא הם מ"ש בשם הריב"ש וכנראה שלא ראה דברי הריב"ש