חיים שאל חלק ב פ

ותו ק"ק במאי דשפר קדמיה דרבינו לא קאי אלא אתרומה טמאה וזוהי כונתו בפ' המשנה דהרי רבינו בפי' כתב וז"ל והשאר לכל כהן רצו באומרו לכל כהן שלא פירט בהם כהן ת"ח מע"ה אלא על דרך הטוב והיפה וכו' ובשאר המתנות יהיה הכל לרצון הנותן אבל שיהי' אסור לתתם לע"ה לא וכו' והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהם קדושה וכו' שש מתנות אמרו שהן נתנים לכל כהן וכו' נשארו אינן נותנין לע"ה בשום פנים מפני שהוא חשוד על הטומאה וכו' עש"ב וכל לשון זה קרי בחיל הפך ממ"ש הרדב"ז והרי הוא כמבוא"ר. וכן מוכח מדמפרש סיפא דמתני' דכרשיני תרומ' דפליגי ר"ע ורבנן ומפרש פלוגתיהו אי נתנין לע"ה אי לא ע"ש בפירוש המשנה וכן בחיבור לקמן פי"ב דין ז' דפסק דהתלתן והכרשיני' נותנין לכהן ע"ה וכר"ע מינה משמע דכולא מתני' בכל הני שרי לכהן ע"ה מדקתני בכרשינין ר"ע מתיר וחכמי' אוסרין מכלל דבהכי איירי' ופי' נתנין לכל כהן היינו אפי' ע"ה ותו ק"ק במ"ש דבדק בכל השנויים במשנה ולא כתב הרב שנותן אותם לכל כהן שירצה דהרי לענין מתנות בפרק ט' דבכורים דין י"א ופ"א דבכורות דין ט"ו פסק דנתנין לכל כהן שירצה ויש לדחות וגם לקמן פי"ב פירש בהדי' דניתנין לע"ה כאמור. ועמ"ש הריב"ש בתשו' סי' צ"ד. (ד) והנה הרמב"ם ה' בכורים פ"ט דין י"א כתב ונותנן לכל כהן שירצה משמע אפי' לכהן ע"ה וכן הרי"ף והרא"ש כתבו כי האי לישנא בסוף הזרוע ע"ש. וק"ק על הרב בית חדש י"ד סי' ס"א דין ד' שכתב דטעם הרי"ף והרא"ש ורבי' שהשמיטו מימרת רשב"ן דאין המתנות ניתנות אלא לכהן חבר היינו משום דאין דין זה מיוחד למתנו' וכו' ע"ש ומלבד דאין זה מספיק מצד עצמו וכמו שהעיר עליו הרב כנה"ג שם הגה"ט אות י"ט ק"ק דמשמע מדבריהם שכתבו ונותנן לכל כהן שירצה להפך דיכול לתת לע"ה. והרב כנה"ג שם כתב דסבר רבי' דמתניתין דפ"ד דחלה פליגא אר"ש בר נחמני דהוא סבר דאסור לתת לע"ה ומשנתנו סברה דאינו איסור אלא על צד היותר טוב כמ"ש שם רבי' בפירושו עש"ב. ולפום ריהטא ק"ק דא"ה הו"ל לש"ס לאותובי' על רשב"ן ממשנתנו וליסלקיה בתיובתא. ואפשר שהרב קיצר וכונתו דרשב"ן קאמר לה משם ר' יונתן ור' יונתן תנא הוא ופליג וליכא לאותוביה ממתני' ומיהו אנן קי"ל כמתני'. והרב פרי תואר ס"ק ה' כתב דטעם דאין נתנין אנא לחבר משום דע"ה אסור לאכול בשר ואיכא ולפני עור וכו' ע"ש ואין זה טעם לשבח ותו דהרי מפורש בכתוב למען יחזיקו בתור' ה' וכ"כ הרב הלבוש ע"ש ועמ"ש הריב"ש בתשובה סי' צ"ד ועמ"ש הרב מש"נ פ"ג דעבדים ועמ"ש בקונטריס אחרון לברכי יוסף א"ח סי' קכ"ח בס"ד. (ה) והרמב"ם ה' בכורות פ"א דין ט"ו כתב. ויראה ני שהבכור נותנו לכל כהן שירצה. מרן כתב נרא' דהיינו לומר דטובת הנאה לבעלים והרב פר"ח בהגהותיו במים חיים כתב פי' אפי' בכור תמים ואף לכהן שאינו מאנשי בית אב וראיה לדבר מהא דאיתא בערכין דף כ"ח החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר עכ"ל. ונר' דכונת הרב דכיון דאשכחן התם דדוקא במקרקעי נותנן לכהן באותו משמר אבל מטלטלין יכול ליתן לכל כהן שירצ' ה"ה לבכור ואף דרבינו פ"ו דערכין דין ה' כתב ואחד המחרים קרקע או מטלטלין הרי אלו נותנן לכהן שבאותו משמר והי' טעמו כמ"ש מרן דפסק כרבי יהוד' לגבי ר"ש. אפשר דכונת הפר"ח דדוקא התם דמטלטלין הוקשו לקרקעות שנאמר מכל אשר לו ומשד' אחוזתו וה"ט דר' יהוד' כמבואר בערכין שם דף כ"ח וכ"כ רבינו שם דין ז' הוא דאמרינן דגם מטלטלין נותנן לכהן שבאותו משמר אבל בעלמא דליכא הקש נותנן לכל כהן וזהו שכ' רבינו וירא' לי שהבכור נותנו לכל כהן שירצ' זה אפשר שהוא כונת הפר"ח. אמנם קשה על רבינו ועל מרן והפר"ח דזו משנ' שלימ' פ"ד דחלה ואלו נתנין לכל כהן החרמין והבכורות וכו' ואמרו שם בירושלמי דהחרמין והבכורות נתנין לאנשי משמר והביאו שם רבי' בפי' המשנ' ומאי דתנן ואלו נתנין לכל כהן נרא' מדברי רבינו שם דמפרש בין לחבר בין לע"ה וכמ"ש מהר"י קורקוס בה' תרומות ריש פ"ו והרדב"ז בביאורו שם ודלא כמ"ש הרדב"ז בשו"ת בלשונות הר"מ סימן רצ"ג. ומעתה מ"ש כאן רבינו שהבכור נותנו לכל כהן שירצ' אם כונתו לכל כהן בין חבר בין ע"ה ובלבד שיהיה מאנשי משמר קשה תרתי חדא דהי"ל לבאר שיהיה לאנשי משמר ותו מה זה שכתב ויראה לי דמשמע דהוא חידוש והוא משנה וירושל'. (פי' דהכי מוכח הלשון ויראה לי וכן כתב באגרו' הר"מ דכל דבר שהוא מפורש במשנה ובגמרא בבלי' וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא הוא כותב בסתם ודבר שהוא חידש שאינו מפורש הוא כותב ויראה לי). ואם כונתו לכל מי שירצה אפילו שאינו מהמשמר והוא ע"ה הוא הפך הירוש' ואין ראיה מסוגית ערכין הנז' דהרי בירושלמי שם משמע דס"ל דחרמי המטלטלין לכל כהן ואפ"ה קאמרי דהבכורות נתנין לאנשי משמר ולפום ריהטא צריך ישוב

(ו) הרמב"ם הלכות בכורות פרק א' דין ח' כתב הבכור נאכל וכו' ואם נולד בעל מום וכו' וכתב הלח"מ נראה דדעתו כדעת התוס' שכתבו פ"ק דר"ה הא בבעל מום מעיקרא דתם ונעש' בעל מום כיון דלא חזי לאכיל' מונין לו משעת הרצא' ולכך כתב נולד בעל מום כלומר דוקא בעל מום מעיקרו דחזי לאכיל' משעת לידתו עכ"ל. ואלו דברים פשוטים וכך כתב רבינו כאן בהדיא שהרי נראה לאכיל' ביום לידתו ויש להרגיש בדברי הרב לח"מ דמאי אתא לאשמועינן. ותו דבאומרו דעתו כדעת התוס' משמע דאיכא דפליג עליהו. או לפחות דהתוספות חידשו זה ולא נתבאר בדברי שאר רבוותא. ושתים זו לא שמענו בדין זה דפי' זה מוכרח בש"ס וליכא מאן דפליג על התוס' וגם לא התוס' לבד ביארו דבר זה כי גם רש"י כתב כן בהדיא שם ריש דף ז' ע"ש. וכן ראיתי שכ' רבינו הרמב"ם בשיטתו למס' ר"ה כ"י וז"ל ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום צריך אתה לידע שאפי' בכור בעל מום מצותו שיאכל בשנתו כדתנן בבכורות פ"ד הבכור נאכל שנה בשנה ואם הי' תמים שהוא עתיד להקרב אין מונין לו אלא מיום ח' שראוי להקרבה ואם נולד ומומו עמו מונין לו מיום שנולד מפני שהוא עומד לאכיל' וראוי לאכול בו ביום שנולד ואתמהינן בעל מום מי מצי אכיל ליה פי' אע"ג דהוא בעל מום אינו ראוי לאכיל' אלא אחר ח' ימים דפחות מח' נפל הוא ואהדרינן דקים ליה שכלו לו חדשיו עכ"ל. ואם נאמר דהלח"מ הבין בדעת רבי' והתוספות דאם נולד תם וביום ב' או ג' ללידתו נפל בו מום דאפ"ה אין מונין לו אלא משעת הרצאה ודייק הא ממ"ש התוספות סתם דתם ונעשה בעל מום דלא חזי וכו' ומשמע ליה דמילתא פסיקתא קאמרי התוס' דתם ונעשה בעל מום מונין משעת הרצאה אף אי נעשה בעל מום אחר סמוך ללידתו וסבר נמי שדעת רבי' הכי וז"ש נראה דדעתו כדעת התוס' וכו' וזה חידוש. הרואה יראה דאין מדברי התוספות ורבי' הכרע לזה. ואם אתא לאפוקי מה שנראה מדברי הטור י"ד סימן ש"ו שכ' דבנפל בו מום תוך שנתו מונין ללידתו ופי' מרן דאיירי בכלו לו חדשיו דמזה משמע דמפרש מאי דאמרינן הא בבעל מום אפילו בנפל בו מום אח"ך וכמ"ש שם הר' ש"ך לדעת מרן והר' הלבוש ולזה קאמר הלח"מ דדעת רבי' כתוס' וסיעתייהו. ק"ק חדא דהו"ל לפרש ולהקשות בזה מאי דקשיתיה להרב ש"ך ותו דלפק"ד אין כונת הטור ומרן כמו שהבין הש"ך כמ"ש בהגהותי לי"ד סימן הנז' ע"ש. (ז) הרמב"ם ה' שמיטה פ"ג דין ז'. כתב מהר"י קורקוס בביאורו דפסק כר"ע מחבירו. וק"ק דהא ר' יהושע פליג עליה ואין הלכה כר"ע מרבו וכן הקשה הרב קול הרמז על הרב תי"ט. ותו ק"ק דהא ראב"ע ור"י פליגי עליה ואין הלכה כר"ע מחביריו כידוע

(ח) דין ח' אילן שנקצץ וכו' מרן בכ"מ תמה על רבי' למה פסק כר"ש כיון דרבנן פליגי עליה והאריך בזה. וק' אמאי לא תמה דרבי' גופיה פסק כחכמים פ"י דמעשר ב' דין י"ג וכמ"ש מרן שם והו"ל סותר את עצמו וכן ק' על הרדב"ז בביאורו שכ' שם דרבינו פסק בפי' המשנה כר"ש ובחיבור חזר בו ופסק כרבנן וכו' ולא העיר דגם בחיבור פסק כר"ש בדין זה. ועוד דהכא כתב הרדב"ז (משנה) כלשון רבי' כאלו הדבר פשוט ולא זכר הטעמים שכתב שם לפסוק כרבנן ושהוא פליג דידיה אדידיה. ובאמת שנתקשיתי בדבר זה הן מצד פסקי רבי' דסתרא"י נינהו דבירו' תלו זה בזה והן שלא העירו על זה שום א' ממפרשיו ואחרי החיפוש ראיתי להש"ך בי"ד סימן רצ"ד שהקשה על פסקי רבינו ואסיק בצ"ע. וגם על הרב תי"ט ק"ק דבתי"ט הביא דין זה ודברי מרן ובמעד"מ ה' ערלה הביא הרא"ש דרבי' פסק כרבנן ותמה ע הרא"ש דהו"ל לפסוק כרבינו ולא העיר על רבינו דבדין זה פסק כר"ש וכמו שהביא הוא עצמו בתי"ט. ואפשר לישב קצת דברי רבינו דקשיא ליה במאי דאמרו בירושלמי דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד דהרי חלוקין הם ולא שוו בשיעוריהן דר"ש ס"ל דפחות מטפח הוא כנטיעה מדינא ואלו ראב"י קאמר דפחות מטפח חייב בערלה מפני מראית עין אלמא מדינא אף פחות מטפח אינו כנטיעה רק מפני מראית העין חייב בערלה ולכן ס"ל דגם ראב"י הגם דסבר דמדינא לענין ערלה אף פחות מטפח אינו כנטיעה מ"מ ס"ל דלשביעית מדינא דיינינן ליה כנטיעה מפני שאין כחה יפה ודמי למ"ש בתוספתא ובירושלמי זקנה ונראית כנטיעה דחיישינן שלא תתיבש יש לה דין נטיעה לחרוש עד ר"ה ומעין שלש כמתבאר מהירושלמי שם פ"ק לעיל מזה ע"ש ובפירוש מהר"ר אליהו ולענין ערלה מדינא ס"ל לראב"י דכל שיש פחות מטפח זקנה היא ואינה נטיעה אלא משום מראית העין חייבת ואף ר"ש מצי סבר לענין ערלה הכי ושאני שביעית דמדינא דיינינן ליה כנטיעה משום שאין כחה יפה והיינו דאשמועי' בירושלמי דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד משום דהוה ס"ד דפליגי ולא דמי לעלמא דלשון זה הוי שיטה והרי זה דומה למ"ש הרשב"א בחי' שבת דף י"א ע"ג ע"ש. ומעתה אפושי פלוגתא לא מפשינן וסבר הרמב"ם דגם רבנן דס"ל לענין ערלה עד שיגום מעם הארץ ולא חשו למראית העין סברי בשביעית דפחות מטפח כנטיעה דכחיש חילה ומדינא דיינינן לה כנטיעה. ומאחר שכן עלו תרי פסקי רבינו כרבנן דבשביעית גם הם ס"ל כר"ש דהרי הוא כנטיעה ובערלה לא חיישינן למראית העין. וזהו מש"ר בפי' המשנה דהלכה כר"ש כלומר לענין שביעית וכמו שפסק בחיבורו ומאי דלא אמרו בירושלמי דר"ש ורבנן אמרו דבר א' היינו משום דנקטי ר"ש וראב"י דאיירו בפחות מטפח ואף דהא מדינא והא מפני מראית העין דבר אחד הוא ומנה לרבנן נמי זה נ"ל בדוחק.