חיים שאל חלק ב עט

אומות היושבים חוץ מא"י שלא נצטווינו להחרימם אלא אותם שבגבול א"י שלא ילמדו אותנו מעשה קלקולים אבל אותם שיושבין בח"ל אם חוזרין בתשו' נקבל אותם ושבתוכה אין מקבלין דמחמת יראה הם עושים וכו' עכ"ל התוס' בכ"י בקיצור. ולכאורה נראה דסברי דלעולם אין מקבלין כנעני' שבתוכה דמחמת יראה הם עושים כמ"ש וא"כ יקשה לן ממ"ש בגיטין בסוף ד"ה מא"ר דאותה שעה לא באו להתגייר דמשמע בהדיא דאם היו באין להתגייר מקבלין וזה הוא הפך דבריהם ממ"ש בסוטה כמ"ש. ברם אחרי סמוך חמותי ראיתי אור דדברי התוס' אלו אשר בכ"י הם ממש דברי רש"י ז"ל בד"ה וכתבו מלמטה וכו' אות באות בלי שינוי כאשר יראה המעיין ואחר זה כתבו ז"ל בד"ה אלא שריפה גהינם שכל זמן שלא מתגיירין הם קרויין עמים ולא היה חלקם משריפת הסיד ע"כ ובהשקפה ראשונ' הדבר קשה דזה שאמרו בש"ס אין לו תקנה אלא שריפה הוא אליבא דר"י דאמרינן התם ור"י ותי' כי סיד מה סיד וכו' וכפי ר"י שאין מקבלין כלל א"כ איך פי' רש"י שכל זמן שלא נתגיירו הא פי' הוא עצמו דאין מקבלין דמחמת יראה וכו' ומוכרחין לומר דזה פשוט דהא דפי' לעיל אם חזרו בתשו' היינו לקבל שבעה מצות דוקא כנעני' שחוצה לה מקבלין ברם כנענים שחוץ לא"י סגי להו בתשובה ברם אם מתגיירין פשיטא ופשיטא דמקבלין בין לר"י בין לר"ש ובזה דברי רש"י עולין בקנה אחד ואין כאן שום תימא ובהכי אתנח לן דברי התוס' מהכא להתם דכאן בסוט' הלא המה פירשו דבריהם אם חוזרים בתשו' היושבים חוץ לא"י מקבלין אבל שבתוכה אין מקבלין דמחמת יראה הם עושים ברם כשמתגיירין וקבלו עליהם הגרות אין מקום לערער ובהא כ"ע מודו וליכא שום חולק ואפי' ר"י מודה דודאי מקבלין דהא התוס' עצמם נתנו טעם בדבר אותם שבתוך הגבולים נצטוינו להחרימם כדי שלא ילמדו אותנו מעשה קלקולים הא תינח כשלא באו להתגייר וחזרו בתשו' דוקא בז' מצוות שפיר יהבי טעם לשבח כמ"ש ברם בגרי צדק שקבלו עליהם הגרות מה קלקול שייך וממילא התם בגיטין דעלה קיימי על הגרות כמ"ש דקשיא להו בלא ח"ה נמי אין יכולין להורגן כיון דבאין להתגייר וכו' וג"כ קשיא להו מסוגיין וההוא קרא בז' אומות קאי ולשיטתייהו אזלי דכשמתגיירין ליכא מאן דפליג ובהא אפי' ר"י מודה ושפיר מקשו מהאי סוגיא אפי' לר"י והוא עפ"י דבריהם דשם מוכח דבגרות ליכא מאן דפליג. הן אמת דנרא' מדברי התוס' דעיקר קושתיים קאי על מ"ש וכתבו להן מלמטה וכו' וההוא קרא בז' עממין כתיב וע"ז יגדל התימא על דבריהם דזוהי סברת ר"ש כמש"ל. ועוד בה מה שהקשה הלח"ם ע"ד דאמרי' שם בש"ס כמאן אזלא הא דתניא ושבית שביו לרבות כנענים שבח"ל שאם חזרו בתשו' מקבלין כמאן כר"ש א"כ איך כתבו ז"ל והאי קרא בז"ע והא ר"ש גופיה מר סבר דוקא שבח"ל מקבלין ושבא"י כלל אין מקבלין והניח הדבר בצ"ע ואם נפשך לומר דהתוס' לא גרסי לרבות כנענים שבחוצה לארץ כמו שראיתי במרכבת המשנה להר' אשכנזי ז"ל שהביא גרסא אחרת לרבות כנענים שבתוכה זה אינו דהתוס' בכ"י ראיתי בפי' כתבו הגירסא וז"ל ה"ג ושבית שביו לרבו' כנעני' שבחוצה לארץ א"כ הדבר קשה כמש"ל. וחזיתיה לה' פני יהושע בשיטתו על גיטין על מבוכה זאת עמד לישב כונת התוס' ויישב דודאי התוס' עיקר קושיתם קאי לדעת רבנן דאלו לר"י אפי' אם באו להתגייר אין מקבלי' אותם, ועוד האריך יעו"ש. ולע"ד אחר המחיל' רבה לא זכיתי להבין ד"ק חדא דמה יושיענו זה דקושית' היא לרבנן ולא לר"י ואעיקרא דמילתא ר"ש לא קאמר אלא לרבות כנעני' שבח"ל ברם שבא"י אפי' ר"ש מודה דאין מקבלין כמו שהקש' הלח"ם ועוד קשיא מדידהו דהם עצמם כתבו דהיושבין בח"ל אם חזרו בתשו' מקבלין ברם שבא"י אין מקבלין א"כ קשיא מדידהו. ואעיקרא דמלתא לא זכיתי להבין מ"ש ור"י פליג בהדיא דאפי' אם באין להתגייר אין מקבלין מקרא דמשרפות סיד מה סיד וכו' ולקע"ד אי מהא לא איריא דכונתם בזה כמ"ש רש"י ז"ל דכ"ז שלא נתגיירו וכו' ומוכרחים לומר דהתוס' הכי מפרשי לא כפי' רש"י דאי לא תימא הכי אנן מה נענה במאי דקשיא לן בדברי התוס' עצמם מהכא להתם כמ"ש וא"כ לע"ד לא זכיתי להבין ולפי ד"ק עדיין צ"י בדברי התוס'. איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה לחלק בין עשו תשובה לבאו להתגייר כדבר האמור בדברי רש"י ז"ל וגם מדברי התוס' נראה דאזלי בדרך הק' אין שום חילוק ביניהם כנראה פשוט כמ"ש ובזה יבואו כל דברי התוס' לכלל ישוב דהכא ודהתם. וגם יתורצו כל מה דקשיא להמאורות הגדולים כמ"ש. ומ"ש מקרא וכו' וההוא קרא בז"ע כתיב דלכאורה נראה שפת יתר דמי לא ידע דבז"ע כתיב אלא נראה דכונתם בזה לומר דאם באו להתגייר תו ליכא ל"ת דזיל בתר טעמא דקרא כתיב למען אשר לא ילמדו וכו' א"כ כשנתגיירו לגמרי חלף הלך הלימוד כמ"ש ומ"ש אם חוזרין בתשו' לאו דוקא אלא דריהטא דסוגיא שם בסוטה הכי מתניא ועיקר קושיתם היא בבאין להתגייר דעלה שקלי וטרו ובזה יבאו דבריהם מכוונים דהתם והכא כמדובר. אלה דברי המגיה הצעיר אברהם אזולאי ס"ט. סימן מב: קצת לשונות. מימי חרפי בעטים מזומנות ואיזה זכרונות. על דרך סי' ל"ח דלעיל

(א) הרמב"ם ה' אישות פ"א די"ב. כתב ולקוחי' אלו מ"ע של תורה הם. וכתב מרן שהקשו לרבינו אברהם בנו של הרמב"ם ממ"ש במועד קטן דף י"ח לא מיבעי' לארס דלא עביד מצוה וכו'. ותירץ דמ"ש הרמב"ם לקוחים אלו מ"ע לפי שהוא תחילת מצות הנשואין אבל ארוסין בלא נשואי' לא השלים המצוה עדיין עכ"ד. ויש לי ההדיוט להביא ראיה לזה ממ"ש פ' בתרא דביצה דף ל"ו ע"ב אדתנן ואלו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ופריך עלה בגמרא ולא מקדשין והא מצוה קעביד לא צריכא דאית ליה אשה ובני' ופירש"י ולא מקדשין והא מצוה קעביד כשנושא אשה לפרות ולרבות. והשתא תקשי שמעתתי אהדדי דבביצה פריך על לא מקדשין והא מצוה קעביד ואלו התם קאמר דליארס ליכא מצוה ומוכרח ללמד דמאי דקאמר במ"ק דלא עביד מצוה ליארס היינו דלא עביד מצוה בשלימות כנשואין דהיא מצוה שלימה.. אמנם הארוסין גם הם נקראו בשם מצוה כמ"ש בביצה לפי שהתחלת מצוה הם וא"ש דברי הרמב"ם. (ב) שם פ"ב דין ט' כתב הרמב"ם הבת שילדה אחר י"ב שנה וכו'. וכתב הרב המגיד ומדברי הרב' מן המפרשים נראה שאפשר לקטנה שתתעבר ולא תמות וכל זמן שילדה בנים כסימנים משעת העבור ואפי' מקודם זמן נערות ואינה יכולה למאן וזה נראה מדעת הראב"ד ממ"ש פי"ט בהשגות עכ"ל. ויש להסתפק לדעת הראב"ד הוה כפי מאי דסבור הראב"ד פ"ג מאסורי ביאה ופ"ב דסוטה דקטנה אין לה רצון להאסר על בעלה ע"ש אם קטנה זנתה ברצון ונתעברה מאותה ביאה אם אסורה לבעלה מי אמרינן כיון דמאותה ביאת זנות נתעברה הרי חשיב' גדולה כמו שסובר הראב"ד דבנים הרי הם כסימנים אפי' בקטנה משעת העיבור ולמפרע ניכר דבא על גדולה ברצון ואסורה לבעל ולבועל. או דילמא אי אמרוה הראב"ד ודעמיה היינו מהעבור ואילך לאפוקי בעת הביאה דבה' שעתה קטנה ואין לה רצון ולא אסורה לבעלה ישראל דבא על הקטנה מקרי ובחזקת שלא תתעבר ושריא. ואפשר להביא קצת ראיה ממ"ש פ"ק דכתובות על מעשה דבת שבע מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוה ואב"א כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. ומוכח דאי לאו דנאנסה א"נ קבלה גט היתה אסורה לבעל ולבועל. ולדעת הראב"ד דסבר דקטנה אין לה רצון ליאסר וחשיב אונס ובישראל שריא הרי בת שבע קטנה היתה לשבעה וגם לשמנה אי נמי בציר משבעה כדאמרי' ריש פ' בן סורר ומאי פריך מבת שבע מפני מה לא אסרוה אלא מוכח דסבר הראב"ד דכל שנתעברה למפרע באותה ביאה עצמה חשיבא גדולה ואסורה וכיון דבת שבע נתעבר' גם הביא' זנות היא ואסורה לאוריה ולדוד הע"ה והיינו דחקרו בש"ס מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה ומשני אונס הוה וכו'. אמנם לדעת הרמב"ם דסבר דבנים כסימנים דוקא אחר י"ב שנה א"נ סבר דאף קודם י"ב אחר הלידה בנים כסימנים אבל כ"ז שהיא מעוברת דין קטנה יש לה ויכול' למאן כמ"ש הרב המגיד והדברים עתיקי' כאשר האריך הרב לחם משנה בדין זה בצדדים וצדי צדדים עש"ב. מכאן ראיה לדעתו דקטנה שזנתה ברצונה נאסרת דאף דנתעברה מביאה זו בת שבע חשיבא קטנה באותו פרק או עד שילדה. ולפי דעתו ז"ל גבי בנים כסימנים מוכח מינה דקטנה נאסרת על בעלה אם זנתה ברצונה וכמ"ש בעניותי במקום אחר בס"ד ועמ"ש הר"ן בחידושי סנהדרין ריש פ' בן סורר ד"ה קטן ודוק בדבריו ע"ש ובמ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ה ע"ב ודוק (ג) כתב הרמב"ם ה' תרומות פ"ו דין ב'. לפיכך נותן תרומה טמאה לכל כהן שירצה. וראיתי להרדב"ז בלשונות הר"מ אשר בתשו' הנדפסות חדשות מעתה סי' רצ"ג שהביא מ"ש הר' המגיה מוהר"ם מפאדוה ז"ל שרבי' מפרש מאי דתנן לכל כהן אפי' ע"ה והשיג עליו דאם כונתו להצילו מהשגת הראב"ד לא נתן טעם לפירושו דשיט' התלמוד מוכחת להפך דלכל כהן היינו אפי' אינו אוכל חוליו בטהרה ונראה שלא היתה כונת רבי' שיתנו לכהן ע"ה כל הדברים השנוים במשנתנו דבהדיא אמרי' בגמרא אין נותנים מנה אלא לכהנים המחזיקים בתורת ה' אלא דוקא תרומה טמאה נותנה אפי' לע"ה וכו' ומ"ש בפי' המשנ' אפי' כהן ע"ה לא לענין כל השנוים במשנה אלא לענין תרומה טמאה ואף את"ל דבפי' היה דעתו דכלם ניתנין לכהן ע"ה מ"מ בפסק לא ראינו שכתב שיתנו שאר השנוים במשנה לכהן ע"ה אלא תרומה טמאה מהטעם שכתבתי. והנה בדקתי בכל השנוים במשנתנו ולא כתב הרב שנותן אותם לכל כהן שירצה זולת לענין תרומה טמאה עכ"ל בקיצור. וק"ק דהרב עצמו בפירושו הנדפס מחדש בדין זה כתב כהרב המגיה דרבינו מפרש מאי דתנן לכל כהן ר"ל אפילו לע"ה ומ"ש רשב"ן אין נותנין מתנות כהונה אלא לחבר לאו מדינא אלא על צד היותר טוב עש"ב כי בזה תירץ השגת הראב"ד והר' המגיה לא חש להאריך דדברי רשב"ן לאו מדינא אלא על צד היותר טוב דממילא משמע וגם הוא מבואר בדברי רבי' בפי' המשנה שם. ותו ק"ק במ"ש כאן הרדב"ז דשיטת התלמוד מוכיח להפך דבהדיא אמרו אין נותנים מתנות כהונה אלא לחבר דהרי רבינו והרי"ף כהרא"ש והסמ"ג ורי"ו השמיטו מימרא זו וכבר האחרונים עמדו על זה כמבואר בכנה"ג י"ד סי' ס"א הגה"ט אות י"ט ומאחר שכן מאי פריך הרדב"ז מהש"ס כיון שלא פסקו מימרא זו גדולי הפוסקים.