חיים שאל חלק ב ח

בודקין אותה או לא. לא ה"ל למנקט ונסתרה אחר חזרה אלא ש"מ כדאמרן (ודברי מהרש"ל בסוטה בהגהותיו דף ל"ח אין בהם בהם הכרע)

ויש לדחות דלעולם דהירוש' סבר כתלמודין דאם גירשה אפינו החזירה והכניסה לחופה שוב אינו יכול להשקותה. והיינו לכתחילה אבל אם השקה כיון דלא בא עליה המים בודקין אותה. וכד דייקת פורתא ליתא דלתלמודין משמע דאם נתן לה גט והחזירה והכניסה לחופה והשקה אותה בדיעבד על סתירה קמייתא אין המים בודקין אותה וכן אם אמר איני משקה ושוב חזר בו והשקה בדיעבד אין המים בודקין אותה. דאי אמרת דבדיעבד מים בודקין אותה מאי פריך מאי איריא בא עליה אפי' נתן גט ואמר איני משקה הרי היכי דאמר איני משקה ונתן גט בדיעבד אם השקה מותר האוסר אבל בא עליה אסרה לעולם ולהכי נקט תנא בא על איסור קל. ותו דלכי מפלגת בין לכתחילה לדיעבד צ"ל דהיינו מדרבנן דמדאוריי' על הרוב ליכא לפלוגי ואנן אקרא דכתיב אותה קיימינן. אלא משמע דלתלמודין כי נתן גט ואמר איני משקה אפי' אם השקה אינה נבדקת ומהירושלמי משמע איפכא. הן אמת דהירושלמי הלז קשה דמאי קמבעיא ליה דכיון דהחזירה ובא עליה לאו מנוקה מעון הוא ומאי קמבעיא ליה אם המים בודקין אשתו לדעת הרמב"ם שכתב דאם בא ביאה אסורה מימיו לאו מנוקה מעון הוא זו כיון שנסתרה אסורה לבעלה מדאורייתא עד שתשתה וכיון שהחזירה נשוא עון. ולפום מאי דכתיבנא בעניותין על דברי הרמב"ם לקמן פ"ג דין ך' דלדעת רש"י והתוס' והרמב"ם איכא פלוגתא דתנאי בפירוש ונקה האיש מעון דחד סבר דספיד קרא על ביאתו אחר שנסתרה באשתו אמרו וחד סבר דהאי עון הוא עון עצמו בין בזו בין באחרת וכתבנו שם בעניותנו דהירושלמי אזיל בשיטת מאן דסבר דלא קפדינן רק שבא עליה אחר שנסתרה עש"ב. לפי זה מתיישב קצת מאי דקמן דכיון דהירושלמי סבר דהגם כי בעל האשה מרובה בגד"ים גם בכנפיו נמצאו איסורי ביאה כל שלא בא עליה אחר שנסתרה מוליך ומביא אשתו ומשקה על כן איבעי' ליה אי האי דקפיד קרא היינו בנשואין אלו דקנא לה דוקא וכל שגרשה נתפרדה החביל' והגם דמה שבא עליה בנשואין אחרונים הוא ביאת איסור אינו מעכב בדיקתה כי היכי דלא מעכבי ביאות אסירות אחרות כיון דאיפסיקו להו גרושין. או דלמא דכי לא קפיד קרא היינו ביאות אסורות באחרות אבל בזו הכל מעכב וגרושין לא מפסקי וא"כ לא בדקי לה מיא

וע"פז ניחא מאי דאיכא למידק דהרמב"ם פ"ה דין ו' הביא תחלת הירושלמי הזה דגירש כמי שמחל ע"ש והשמיע הך בעיא הקרובה אליו. ולפום מאי דאמרן ניחא דס"ל להרמב"ם ככל אשר דברנו דאי איבעיא להו בירושלמי היינו לפום שיטתיה דמנוקה מעון באשתו אמרו על כן מצא מקום למיבעי אבל למאי דקי"ל דכל שבא ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין פשיטא דאף זו לא בדקי לה מיא ואף כי שתיא מגן שויא לא מהניא

הן אמת דלפי מה שפירשנו בירושלמי בהך בעיא דאזיל לשיטתיה במנוקה מעון דאינו אלא כאשר בא אחר שנסתרה וגם לפי מש"ל דמוכח מהירוש' דגירשה והחזירה והכניסה לחופה והשקה אסתירה קמייתא המים בודקין אותה ק"ק על התוס' בסוטה דף י"ח שהביאו הירוש' הזה בסתם ופשטו ופנימיותו הוי דלא כבבלי דפשוטו דהבעיא היא אי אמרינן דמנוקה דאשתו אמרו הוי הפך הש"ס בדף מ"ו דאפי' עון בניו ובנותיו ואפי' פנויה ונקיט הכי להלכה בתוס' בשבועות דף ה' ובפסקי התוס' דמכילתין וא"כ נמצא דבעיא הירוש' הוי דלא כהלכתא כמ"ש לדעת הרמב"ם וגם פנימיותו דדייקינן מיניה דאם לא בא עליה אחר נשואין שניים מצי להשקותה ואם לא נבדקה טהורה היא ומותרת לבעלה כמדובר הוא הפך הסוגיא דיבמות הנזכר וכמ"ש התוס' שם דכל שגירשה או אל האשה אמר שלא להשקותה שוב אינו יכול להשקותה ומאחר שכן דאין תוכו כברו של הירושלמי הלכה אמאי מייתי ליה בסתם. ומלבד זה גם מדר' יוחנן דאוקמא לברייתא הנזכר בסוטה ש"מ דכל שבא עליה אסרה על האוסר לעולם דאי אמרת דאי גרשה והחזירה ונסתרה והשקה ולא נבדקה מותרת לבעל ולבועל היכי קא' דאם בא עליה איסור קל נאסר האוסר הא משכחת לה דבא ולא נאסר האוסר ואין כאן איסור לבעל ולבועל. ומה דמות יערוך לאחות אשה. ונמצא דהברייתא זו לדעת ר' יוחנן דתני דאם בא על אשתו סוטה נאסר האוסר איפשיט' בעיין דירושלמי דמשמע דהוא איסור עולם כדמוכח ממ"ש התוס'. למאי דדחי הש"ס בנתן גט ואמר שלא להשקותה. ואמאי הביאו התוס' בעית הירושלמי בסתם. וזה טוב טעם להרמב"ם דהשמיט בעית הירושלמי מלבד מש"ל דס"ל דמסוגיין איפשיטא כמו שנאמר

חוזרנו על הראשונות דהכי אשכחן בירוש' דפשיטא ליה דנותן גט כל שלא בא עליה המים בודקין את אשתו ואפשר לומר דהכי הוא סבר ר' יוחנן כמדובר לעיל. והיינו דלא חייש למאי דדחי הש"ס אפי' נתן גט וכו' והא דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן באשת איש היינו מכח הברייתא דמייתי בתר הכי אמטול הכין הדר ר"י משמעתיה דאשכח ברייתא דמפרש לה באשת איש. ומיהו למאי דסבר' דפירוש הברייתא סוטה אי איתא דתשובה לא מהניא מגזרת הכתוב כדעת הרב מש"ל מאי ק"ו איכא מסוטה לאחות אשה ואיכא למיפרך מה לסוטה דהחמיר בה רבנן טפי מכל התורה דתשובה גמורה דבעלמא בכל התורה אימתני ותקיפא כי רבה היא גבי השקאת סוטה תיוב"תא לא חזינא דמהני' ואינו מנוקה מעון קרינן ביה ואין ללמוד מינה לאחות אשה כיון דאשתני סוטה לחומרא טפי מכל התורה. דאף שעשה תשובה מיקרי אינו מנוקה מעון ובכל איסורי תורה תשובה כדינה מעליא והראשונות נא תזכרנה והדר כדמעיקרא לפני העון וכן אם בא על אחות אשה ועביד תשובה הראויה עון נמחק והדר כדמעיקרא דאסיר באחות אשה היינו דהדר כדמעיקרא מקמי העון לא כן בסוטה ומאי ק"ו איכא. אלא משמע דדינא הוא דהשקאת סוטה ככל התורה דתשובה מהניא ומנוקה מעון נחשב הוא וא"כ שפיר היה דן ק"ו אי לאו דכתיב אותה ויש לדחות

ומיהו בשגם דמדינא אי שב בתשובה מעליא מנוקה מעון הוא יען בוחן לבות אלהים ולא אתנו יודע אי עביד תשובה ולבבו שלם כל שבא ביאה האסורה לו מימיו לא משקינן לאשתו. ובשגם איכא אומדנא דמוכח דהיא תשו' שלימה לא פלוג רבנן. וכמו שהוכיח המש"ל מסוגיות יבמות וקדושין וכמו שהוכחנו מהירושלמי. אלא דממ"ש בשבועות דף ה' אלא מעתה גבי סוטה דכתיב ונעלם מעיני אישה מכלל דהוא ידע מעיקרא אי הוה ידע מי בדקי לה מיא והתניא ונקה וכו'. יש לעמוד על מ"ש בעניותין דמדינא תשובה מהניא דהרי הכא אקרא קאי דכתיב ונעלם וקאמר אי הוה ידע מי בדקי לה מיא והא אינו מנוקה מעון ומאי פריך דאף דמשום ספיקין. אי עבד תשובה מעליא אי לא לא משקינן לה מ"מ לאסבורי קראי שפיר מצינן לאוקמיה אדינא דדינא הוא דעבד תשובה מנוקה הוא וכאשר כתבנו לדעת ר"י בפירושא דברייתא הנז' דקאי אקרא אותה כמדובר וא"כ ליתא דאף דידע מעיקרא אי עביד תשובה מעליא מנוקה מעון קרינן ביה. וגם למ"ש התוס' שם דאם לא בא עניה משנסתרה אינו מנוקה משום דכיון דשכח מוכיח שלא הקפיד וכו' ע"ש אכתי נימא דעביד תשובה להא דלא הקפיד שעי"ז בא לידי שכחה ונקה האיש אלא ודאי דתשובה מדינא לא מהניא. ונראה דאין מכאן ראיה דהמקשן והתרצן דלא חשו להך אוקמת' דעביד תשובה יש בהם בנותן טעם כעיקר דאין הסברה נותנת דדין סוטה לא הויא אלא כשנעלם וחטא ועביד תשובה אמנם כשלא נעלם ולא חטא כלל אין דין סוטה נוהג. דהא איכא למ"ד דצדיקי' עדיפי מבעלי תשובה ויותר ראוי דנס זה יגלה ויראה בצדיקים גמורים החרדים אל דברו מתחילה ועד סוף. ובלאו הכי לא מסתבר כלל דדין סוטה ליתיה אלא בחטא ועביד תשובה ומ"ה הקשה המקשה ולא חש דלוקמה בתשובה דלא מסתברא כלל וגם המתרץ מה"ט נסוג אחור ותריץ יתיב באנפא אחרינא קושטא דמילתא

ועוד אני אומר דלפי סוגיי' סוטה דף מ"ז דעון בניו ובנותיו מעכבי לבדיקת המים והכי תפסי לה התוספות בשבועות דף ה' ובפסקי תוס' סוטה והרמב"ן בביאורו עה"ת דאם עשו תשובה בניו ובנותיו על עונה ועינינו הרואות דברי הצומות וזעקתם עם כל זה לא משקינן לה ואין לומר דהא דחיישינן טובא אם תשובתו מעליא אף דחזינן ליה תריץ יתי"ב ומספיקא לא משקינן לה היינו דוקא בעון עצמו התם הוא דמחמרינן טובא אבל גבי בניו ובנותיו יש להקל מכי חזיתנהו באמדנא דמוכח דתשובתם תשובה אלא אבות על בנים כי הדדי נינהו ואי אתרע בהו מילתא נדבר עבירה בין בדידיה בין בבניו ובנותיו תו לא משקינן לאשה זאת משום חומר בקודש שלא למחוק השם בכדי דאימור לבם לא נכון ואשר עין בעין ניחזי אנן לא למראה עינינו נשפוט. ומנא אמינא לה ממ"ש הרא"ם בתוספותיו פ' עגלה ערופה והביאו הרב מש"ל בדין זה וז"ל הא דאמרינן הכא דבעון בנותיו וכלותיו אין המים בודקין את אשתו ה"ד כשיודע ואינו מוחה דאי לא"ה הא אמרינן לעיל פ"ק אם יש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה ודייק לה מדתנן ושבאו עדים שהיא טמאה דאי אמרת מים בודקין אותה הא מדלא בדקוה מיא סהדי שקרי הוו ומאי קא דייק דילמא האי דלא בדקוה מיא משום עון בנותיו וכלותיו אלא ודאי דוקא היכא שיודע ואינו מוחה ואז ודאי לא היה משקה אותה כיון שיודע שאין המים בודקין אותה עכ"ל. והשתא אי אמרת דעון בניו ובנותיו קיל ואי חזינן דעביד תשובה משקינן לה מאי קשיא ליה להרא"ש בההיא דרב ששת דכיון דמתניתין סתמא קתני ושבאו עדים שהיא טמאה היינו בכל גוונא אפי' כשבניו ובנותיו כ"ע ידעו דמתעסקים בתשובה שלימה דאין לתלות בעונם ומחלוקה זו מייתי ראיה דמדקתני סתמא ושבאו עדים היינו לעולם בין היכא דאיכא למתלי היכא דחזינן להו שהם בתשובה לעולם אינה אוכלת בתרומה וכאשר יהיה האופן דליכא למיתלי בעון בניו ובנותיו דחזינן להו שהם בתשובה שלימה ולא בדקוה לימא סהדי שקרי ומאי ק"ל להרא"ש אלא משמע דס"ל דאף בעון בניו ובנותיו לא אזלינן בתר אומדנא דעשו תשובה דשמא אינה תשובה כראוי וא"כ לעולם איכא למיתלי בבניו ובנותיו והיינו דק"ל להרא"ש. ולפ' שיטתנו חקר הודינו והדרנו הרב המובהק כמוהר"ר ברוך צ"אני דיהא נאמן במגו במ"ש שעשה תשובה מגו דאי בעי אמר לא חטאתי כלל דאשכחן דמגו מהני גם לענין איסור והשבתי לו לפום ריהטא דנהי דמהימנינן ליה כי הן בפיהו נכונה