חיים שאל חלק ב ז

ס"ב דסוטה דין י"א והרי מהבריתא גופה דמייתי דנבדקת על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת הבעל אחר הבועל מוכח דבשוגג המים בודקין כמבואר ועיין בחי' קדושין לא' מקמאי דף ז"ך

ויש לחקור האי גברא פרי'"צא שאינו מנוקה מעון דאין המים בודקין את אשתו אי הא גברא ת"ב למי"תב בתשובה שלימה אי תשובתו אהניא ליה שיהיו המים בודקין את אשתו או לא. והנה הרב הגדול מאריה דארעא דישראל הרב המג"ן ז"ל בקרבן חגיגה סימן פ"ב הבינה וגם חקרה לחקירה זו. ומשמע מדבריו ז"ל דנטה דעתו דתשובתו מעלנ"א אית לה ומיא בדקי לה. גם הרב המובהק מהר"ר מאיר יצחקי ז"ל בס' אור יקרות בחידושי הרמב"ם בדין זה פשיטא ליה טובא דתשובה מהניא ותמה על הראב"ד ומרן בראיתם משמעתא דריש ארוסה הבא על ארוסתו בבית חמיו דאי כהרמב"ם אמאי אצטריך קרא ותיפוק ליה דאינו מנוקה וקשיא ליה להרב הנז' דאי מהתם היכא דעבד תשובה מנוק' הוא ואצרכא עיון. הביטה וראה עד היכן כח סברתו בזה עד דאתמוהי קמתמה על הראב"ד ומרן

ואולם הרב משנה למלך בדין זה פשיט איפכא מסוגיא יבמות וקדושין דאי אמרת דמהני תשובה מה הקשו שם אלא דקנא לה כשהיא ארוסה מי בדקי לה מיא אימא דמיירי כשאחר שידע שנסתרה עשה תשובה לגמרי אלא ודאי דאפי' על השוגג לא מהני תשובה כדי שיבדקו המים וכתב שהדברים לפי פשטן כך הם מורים דגזרת הכתוב שלא יעשה המקום נס זה אלא למי שלא בא ביאה אסורה כל ימיו ותמה על הרב המג"ן עש"ב. ואיברא דהראיה דמייתי מסוגית יבמות וקדושין נראית ראיה טובה תוכח"ת מגולה. וכיוצא בה יש לי ההדיוט להביא ראיה מהירושלמי פ"ק דסוטה שהזכרנוהו לעיל דפריך אמתני' דבא עליה בדרך מדתני בודקין על כל ביאה וביאה שמקבלה בעלה אחר הבועל ומאי פריך ההיא בדעבד תשובה

ואשמעה אחד קדוש מדבר עמיתנו בתורה שרצה להכריח דתשובה לא סגיא דהא כתב הרמב"ם פ"א מהלכות תשובה דיום הכפורים מכפר על הקלות אפי' לא עשה תשובה ומדברי הרמב"ם בדין זה שכתב כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל וכו' אפילו בא על ארוסתו בבית חמיו וכו' מוכח דאפי' אם בא ביאה אסורה מעשה או מדרבנן זה רבות בשנים וכבר עברו כמה יום הכפורים לא מהני והרי על הקלות עצומו של יום ושעיר המשתלח מכפר אפי' לא עשה תשובה ואי אמרת דענין זה הוי מעין דוגמא דעלמא אמאי לא תהני ליה כפרה דיום הכפורים דעדו עליה וניקרי ביה מנוקה מעון אלא ודאי דנדון שלפנינו שנא ושנא מעלעא וכי היכי דמוכח מהרמב"ם דיה"כ לא מהני שכן כתב שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל וכו' הוא הדין דנימא דתשובה לא מהני זהו תורף דבריו נר"ו

ונומיתי לו דהא לא מכרעא לומר דתשובה מעליא לא סגיא דאימור דבשגם הוא בצ"ר ויום הכפורים לא סגי ליה הנה מקום לומר דתשובה עם יום הכיפורים סגי ומסגי דכל כמה דשב בתשובה ויחר"ט חרט"ה גדולה והחזיק בדרך תשובה עד עקר"ה להאי ביאה אסורה ורחמנא אחשיביה מבלי באי ביאות אסורות דתשובה ויה"כ יש בידם למחו"ת כאלו לא חטא אז יקראוהו מנוקה מעון עונים אחריו מקודש אימא דתסגי ליה. אך ראית הרב מש"ל בריאה וטובה

ואולם אני זעירא מסתפק קצת במאי דפשיטא להרב מש"ל דגזרת הכתוב הוא שלא יעשה נס זה כי אם למי שלא בא ביאה אסורה דדילמא לעולם דתשובה מהניא והא דמשמע מהני סוגיי דבבלי ביבמות וקדושין ומהירוש' הנז' דתשובה לא מהניא היינו לדידן דאנחנו לא נדע אם נראה מבפנים ושוה מבחוץ בתשובתו דהגם דעין רואה בצ"ר בנפשו האדם יראה לעינים אשר צ"ם לו צו"ם בעל בכי' וחזותו מוכיח ופניו מפנ"י התענית ושק ואפר יציע מי שת בטוחות אם עשוי אדם להצבי"ע והרי הוא פרוש מה חובתי מאנשי הר צבועי"ם ובקרבו ישים ארבו שבע ושבעים תועבות בלבו אמטו להכי אשר אין הדעת מכריע בזה ומשכחת לה האיש מקד"ש על פי הראיה ונפשו לא חיה מגן שויא כלפי ליא לכן כל שבא ביאה אסורה לא סמכינן למחות את השם מפני מראית העין רואה שעשה תשובה דדילמא עוד טומאתו בו ואין תשובתו כהוגן. האמנם אי הוה בידן למען דעת דעביד תשובה מעליא ועינא ולבא כי הדדי נינהו אף שבא ביאה במזיד כל דעביד תשובה אמיתית עון עצמו נמחק ומנוקה מעון קרינן ביה יפה לבדיק"ה והמים בודקין את אשתו

ומעין דוגמא כתבנו בעניותנו בנותן טעם דמי שנתחייב מלקות ומיתת ב"ד ושב בתשובה בסיגופים ותעניות לא מהניא לפטור עצמו ממלקות ומיתת ב"ד כדמוכח הש"ס והפוסקים וטעמא כי אין אתנו יודע אם תשובתו כהוגן כדת מה לעשות או ומפטר נפשיה ממלקות ומיתה כמו שכתבנו במקומו וכן בחקירות אחרות לא ע"ט האסף

ואגב רהטאי אנא נפשאי שפרא מילתא באנפאי דכך הוא בירורן של דברים דתשובה מעליא מהניא וסגיא ומים בודקין את אשתו אלא משום דמספקא לן בתשובתו לא משקינן לה כדאמרן. מריש הוה אפינא דסברתין נהירא לן אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא ואי בעית אימא גמרא. אי בעית אימא קרא מקרא אני דורש דכתב רחמנא ונקה האיש מעון. ומשמעותי' דקרא דאף כי זאת לפנים היה בו עון כל שניקה הימנו מנוקה הוא. ולא כתיב ולא היה לאיש עון אלא ונקה מעון אמר רחמנא ומשמע דהיה בו עון ונקה בתשובה כדאמרו ביומא דף פ"ו לפי שנאמר בחורב תשובה ונקה וכו' מנ"ל דתניא וכו' הא כיצד מנקה הוא לשבים ע"ש אלמא מתפרש הטב ומרווח ונקה האיש מעון דעבד תשובה. ואין זה דומה למ"ש מהריק"ו שרש קל"ט ושאר רבוואתא דאחר הנחתם התלמיד אין לנו לדרוש מעצמנו ככתוב לענין דינא. דהא האי קרא דור"ש אין לה אלא משמעותיה דקרא הכי הוי והדבר ברור

ואי בעית אימא סברא הדעת נותנת דתשובה מהניא דהרי פסק הרמב"ם כמ"ד דבעלי תשובה עדיפי מצדיקים גמורים וטעמא טעים שטעם טעם החטא ופי' ומאחר דרב המקום ביניהם ובמקום בעלי תשובה אין צ"ג יכולים לעמוד דבעלי תשובה עדיפי מצ"ג איך אפשר דבעל תשובה בענין זה מגרעות נתן מצדיק והנה הוא רם ונשא ומקומו מושכ"ר במעלו"ת אח"ז טפי מצדיק. ותו דאמרו פרק בתרא דיומא דשב מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות איכו השתא האיתי אנש דזוהי ביא"ה חשבה ליה לזכו בתשובתו מאהבה וקרינן ביה שאינו מנוקה. ותו דקי"ל דאין דבר עומד בפני התשובה. ותו דלפום מאי דאסיק הרב מש"ל דאף אם בא במזיד ביאה אסורה ושכח בשעת השקאה מים בודקין את אשתו עש"ב. היתכן דשב תשובה מעליא יוצא בגרעון ממזיד ושכח. ומה גם לפי מ"ש הרב מש"ל דאף שוגג ועשה תשובה אין זו תשובה לענין זה ושאינו מנוקה הוא אין זו סברא דשכח והוא מזיד עדיף משוגג ועשה תשובה גמורה. ואי בעית אימא גמרא יש להוכיח כמ"ש מהא דאמרינן ביבמות דף צ"ה ע"א אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה שיכול והלא דין הוא ומה במקוה שבא על איסור קל נאסר האוסר מקום שבא על איסור חמור אינו דין שנאסר האוסר. ואוקמה ר' יוחנן בסוטה ופריך סוטה למאן אלימא לבעל בא עליה בעל אסרה עליה דבועל מאי איריא בא עליה אפי' נתן לה גט אפי' אמר אין אני משקה. אלא סוטה לבועל האי איסור קל הוא איסור חמור הוא דהיינו אשת איש אלא אמר רבא אשת איש וכו' ע"ש

ויש לדקדק דמשמע דמקמי דאתא רבין ואמר משמיה דר' יוחנן אשת איש הוו סברי בבבל דר' יוחנן הנה זה עומד בפירושו בבריתא דהוא סוטה וקשיא להו בבבל עלה מאי איריא בא עליה אפילו נתן לה גט וכו' ואתא רבא ואוקמא באשת איש אלמא מדברישא נא הוזכר אלא רבא שמעינן דהאי פירכא דפריך אפירושא דרבי יוחנן בבריתא דאוקמא בסוטה פרכי לה בבבל ומשני רבא ואוקמא באשת איש אלמא עד השתא סבור מינה בבבל דר' יוחנן הכי אוקמה בסוטה אלא דכי אתא רבין אמר ר"י אשת איש אבל מקמי הכי סברי דר' יוחנן עמד בשמועתו ופירושו בבריתא וק"ק דאיך ר' יוחנן דאתא על הא דפרכי על אוקמתא דר"ל ביבמה מאי איריא בא עליה שני אפי' נתן גט ואפי' חלץ והכונה כמ"ש התוס' דלא דמי לאחות אשה דאתאן לאוסרה ע"י ביאת איסור אבל כאן הדבר תלוי בזיקה ומכח קושיא זו אמרינן אלא אמר ר' יוחנן סוטה וא"כ ר' יוחנן דאתי לתרוצי הברייתא בתר דנדחה פירוש ר"ל איך אוקמה בסוטה והלא מעין דוגמא דפריך אפירוש' דר"ל איכא למפרך גם לפירושו בסוטה דמאי איריא בא עליה אפי' נתן גט וכו' דאלמא לא דמי לאחות אשה שבאנו לאוסרה מכח ביאה דסוטה לא תלי' אלא בשתיית המים כדפירש רש"י. ונראה דאפשר דרבי יוחנן אפשר דפליג על זה דאם אמר שאינו רוצה להשקותה יכול לחזר בו ולהשקותה. דהא דהש"ס דשוב אינו יכול להשקותה ואסורה לבועל לעולם אינו פשוט וכמ"ש התוספות תימה דמנ"ל דשוב אינו יכול להשקותה. וכיון דמצד הסברא יש מקום לומר דאף אם אמר איני משקה מצי תו למיהדר ולהשקותה. אפשר לומר דר' יוחנן הכי סבר לאמת דיכול להשקותה ולחזור ממאי דאמר איני משקה. ואע"ג דאמרינן בעלמא דר' יוחנן סבר הלכה כסתם משנה והתוס' מוכחי לה ממתניתין ר' יוחנן לא סבר במתניתין הכי, וכבר עין רואה דהתוס' לא כתבו אלא דיש להוכיח קצת מינה. וגם בחלוקת נתן לה גט וחזר וקדשה והכניסה לחופה אפשר דפליג ר' יוחנן וסבר דיכול להשקותה. וכן משמע קצת בירושלמי שילהי פ' היה מביא דאיבעיא להו אם קנא לה ונסתרה וידע בה וגרשה והחזירה ונסתרה שתת ולא בדקו לה המים טהורה היא או מאחר שאין המים בודקין את האשה שהיא אסורה לביתה טמאה היא ופי' הרב המפרש שהרי אחר הסתירה החזירה ואינו מנוקה מעון ע"ש. ומשמע דלא קמיבעיא ליה אלא בגרשה והחזירה ובא עליה ואח"כ נסתרה ושתת דכיון דהחזירה ובא עליה אינו מנוקה מעון אבל גרשה והחזירה והכניסה לחופה והשקה על סתירה קמייתא כדין עבד והמים בודקין אותה דהא מדנקט בבעי' נסתר' אחר חזרה משמע דלא מספ"ל אלא אם בא עליה אחר חזרה דאי לא מיבעי' ליה אלא בהכניסה לחופה ומספ"ל אי בהא אמרי' דקעבר על דברי חכמי' שכנסה לחופה